ושמישהו ינסה לעצור אותו

אחותי אמרה לי שקשה לה. שהיא רוצה לוותר על חמש יחידות במתמטיקה. לעשות ארבע. אמרתי לה: "אין מצב. רק חמש".

עמדנו באמצע האוטובוס והתווכחנו.

לידינו עמדו שכן שלי, שלמד איתי בכיתה, ועוד ידידה. היינו אמורים בכלל לנסוע לבית הספר בגולף החדשה של המשפחה שלו, אבל האוטו לא הניע בבוקר. היה זה יום קר מאוד.

אוטובוס בירושלים היה באותם ימים הימור על החיים. כל שני וחמישי התפוצץ אוטובוס. לי אישית יצא לנסוע מאחורי אוטובוסים שנפגעו, והכרתי הרבה אנשים שנפצעו בפיגועים. העיר היתה כמו עיר רפאים. אף אחד לא הסתובב סתם ברחובות.

ופתאום, באמצע השיחה שלנו, היה פיצוץ אדיר.

* * *

אני מאבד את ההכרה לכמה שניות. כשאני מתעורר, אני עדיין מחזיק את העמוד. הרגליים שלי כואבות, כאבים איומים. מסביב חלקי גופות. הכל שחור.

רגע, איפה ליז. אני צועק: "איפה אחותי-" מסתכל לידי, מטושטש, ורואה גופה של אישה. לא, זאת לא היא.

הדלתות של האוטובוס סגורות. אנשים צועקים.

מטפס על החלון. מישהו מבחוץ עוזר לי לרדת למטה. הכל כואב לי. תעזרו לי למצוא את אחותי! אבל אף אחד לא מקשיב לי, כולם רצים. וצרחות. והמדרכה מלאה פצועים שותתי דם.

אני רואה אבא של בחור מהשכבה של אחותי. תופס אותו בזרוע, ראית את ליז? תעזור לי למצוא אותה. הוא אומר לי, לא ראיתי אותה.

בא מישהו ממד"א, מעביר אותי לאמבולנס. שם אני פוגש את החבר שלי שהיה איתנו באוטובוס. גם הוא פצוע.

משכיבים אותי על האלונקה, ואני ממלמל, איפה אחותי.

* * *

האמבולנסים עוצרים בהדסה הר הצופים כמו סרט נע. האחיות רצות אלי מייד. גוזרים לי את המכנסיים השרופים, מעבירים אותי למיטה. איפה ליז. תמצאו לי את ליז, היא היתה על האוטובוס.

אחרי כמה דקות מגיעה אחות. היא מסתכלת עלי. "מצאנו את אחותך, היא בשערי צדק, בניתוח".

אני מרגיש הקלה גדולה. היא במצב קשה, אבל בחיים. עד כדי כך הוקל לי, שהתחלתי לספר בדיחות.

ואז גם התחילו הכאבים. הרגל כאבה לי, והבטן, וכמעט לא הצלחתי לשמוע. הרופאים אמרו ששני רסיסים נכנסו לרגל, ויש קרע בטחול, וקרעים בעור התוף.

בהתחלה הייתי שם לבד, אמא לא באה כי נסעה לליז. אחרי כמה שעות התחילו להגיע בני משפחה וחברים. למחרת העבירו אותי לשערי צדק, להיות ליד ליז. היא התנדנדה בין חיים למוות. רסיס אחד שנכנס לה לירך קרע לה את העורק הראשי ברגל. נתנו לה 25 מנות דם. הרופאים התלבטו אם לכרות את הרגל, בסוף החליטו לנסות להציל. הניתוח נמשך 13 שעות.

אבל היא עברה את זה. אחרי שהמצב שלה השתפר, החליטו להעביר אותה לחדר שלי. זה רגע שאני זוכר כמו היום: איך מכניסים אותה, עם המיטה, כולה פצועה ומנופחת מנוזלים, ואני מושיט את היד שלי דרך הסורג של המיטה, ותופס את היד שלה, ומחזיק.

זה היה הרגע שבכיתי. הסתכלתי עליה ואמרתי לה, אני אוהב אותך. והיא ענתה לי בקול חלש, אני אוהבת אותך. היא הצליחה לסובב את הראש ולהסתכל עלי. התרגשתי עד דמעות.

* * *

שכבנו שם ימים ארוכים, יחד. היו לנו המון שיחות על החיים. דיברנו על הפציעה. ליז היתה אז בת 16, אבל חזקה נפשית בצורה שלא תיאמן. הייתי שומע אותה צורחת מכאבים, זה לא קל להכיל כאב כזה של אחותך הקטנה. אבל היא היתה נחושה: לעמוד על הרגל, לעשות פיזיותרפיה, לא לוותר לעצמה על פסיק. הערצתי אותה על זה. הייתי חושב לעצמי, ככה, בשעות הקטנות של הלילה, איזו אחות מפוארת יש לי.

אחרי שבועיים שיחררו אותי מבית החולים. ליז עדיין נשארה מאושפזת. לכדורסל לא יכולתי לחזור. מכיתה ו' שיחקתי בנערים של הפועל ירושלים, הייתי רכז. אז זה הלך. הייתי אז בכיתה י"א, בדיוק בתקופה של הצו הראשון, החברים שלי התחילו לקבל זימונים לגיבושים, לסיירות, הכי קרבי שאפשר. גם אני קיבלתי פרופיל. 64.

זאת היתה אכזבה עצומה. עוד לפני הפיגוע, מה שהכי רציתי זה קורס טיס. לא הייתי ילד טיסנים, לא שיחקתי בסימולטורים של מטוסים בפלייסטיישן, רציתי להיות במטוס אמיתי. יש לי קטע כזה בחיים מאז שאני זוכר את עצמי. אני רוצה להיות מספר אחת, לא ליד.

ועכשיו אני הפצוע והם במקום אחר. לא קינאתי בהם. להפך, פירגנתי. סתם היתה לי באסה על עצמי. היה לי ברור שאני לא אותו ל' שלפני הפיגוע. לא שמעתי טוב, היו מגבלות גופניות. אבל החלטתי שאני הולך לאתגר הכי גדול שאני יכול במסגרת המגבלות.

התקבלתי ליחידה מסווגת של משרד הביטחון. לא יחידה קרבית, אבל תומכי לחימה. ואני הרי רציתי להיות הכי לוחם שאפשר. עשיתי טירונות ועברתי קורס יסוד של היחידה, בהצטיינות. אחרי כמה חודשים כבר הציעו לי לצאת לקצונה. ברור שיצאתי.

* * *

לפני קורס הקצינים כבר הצלחתי להעלות את הפרופיל ל-72. בקורס, ובייחוד בהשלמה שעשיתי, הרגשתי שאני לא נופל מאלה שהולכים ליחידות הקרביות. לא פיזית, ולא מנטלית. אפילו כאבי האוזניים פסקו. אמרתי לעצמי, די, אני לא יכול יותר להיות ליד. אני רוצה להיות לוחם. זה שיגע אותי.

היה לי משבר לא קל, חבר מהיחידה החזיק אותי. אם לא הוא, הייתי חותם ויתור.

אחרי שנה וחצי חזרתי ליחידה. הייתי מפקד קורס, קצין הדרכה, קצין מבצעים, הגעתי לדרגת סגן. אבל המחשבות לא הפסיקו להציק.

אז עבדתי על עניין הפרופיל. החבר הכי קרוב שלי היה הרופא מבאר שבע: בכל שני וחמישי הייתי מתייצב אצלו, נכנס לחדר השמיעה ומנסה את מזלי. אולי זה הסתדר. נו, בבקשה, אולי אני כבר שומע טוב.

בכל פעם שהשתפרתי קצת בבדיקה, ביקשתי שוב ועדה רפואית. התפללתי שיעלו לי את הפרופיל.

בסוף 2007, אחרי שנתיים בצבא, היה המפנה הראשון. בדיקת השמיעה יצאה טוב. הקרעים באוזן התאחו. השמיעה שלי השתפרה מאוד, 80 אחוז מאדם רגיל. מבחינה פיזית כבר חזרתי לעצמי.

בוועדה הרפואית כבר הרימו גבה, הייתי מה זה נודניק. רופא אחד הסתכל עלי ואמר: "תגיד, כולם באים לכאן להוריד פרופיל, מה הסיפור שלך? מה אתה רוצה-" אמרתי לו: "97".

והם נתנו לי 97.

היתה תחושה של סיפוק גדול. מכשול שהצלחתי לעבור. ודווקא אז התחילו אצלי השאלות. אני כבר שנתיים בצבא, ביחידה סודית, מפקד על עשרות חיילים - מה, להתחיל הכל מההתחלה? זה לא הניח לי.

עד שהחלטתי: רק קורס טיס. אני הולך לעבור הכל ולהתקבל לקורס טיס.

רגע, אבל בקורס טיס צריך לשמוע מצוין. לא מספיק לשמוע טוב. וליחידה שלי היה חשוב מאוד שאשאר שם. הם לחצו עלי. אמרו לי, אם אתה נשאר, תוכל להתקדם לתחום אחר, מאתגר יותר. יהיו לך עוד שנתיים מרתקות. ידעתי שאם אני יוצא למבדקים של קורס טיס ונכשל, אני מפסיד גם את התפקיד החדש ביחידה.

* * *

לקחתי את ההצעה של היחידה. עברה עוד שנה. ואז הן חזרו, המחשבות. בעצם, הן מעולם לא עזבו אותי. בשנה הרביעית שלי בצבא, שנת הקבע, החלטתי שאני עושה מעשה. לא יסתדר - אשאר ביחידה.

הגשתי בקשה. קיבלו אותי למבחני המיון הראשונים. התרגשתי מאוד. עד כדי כך התרגשתי, שבקושי הצלחתי לשרטט עיגול עם העיפרון המיוחד הזה עם הגלגלת. פשוט הלך לי חרא. מה זה לחץ. אוף, כולי לחץ אחד גדול.

ראיתי שם את החיילות וחשבתי לעצמי, הן בטח מרחמות עלי, אומרות לעצמן, וואו, זה מה זה נגר. אבל, הלו, אני בכלל יש לי ידיים טובות. בסוף יצא לי טרפז, לא עיגול.

הייתי בטוח שלא עברתי. דווקא עברתי. אבל הבנתי ששם, בלשכת הגיוס, כולם עוברים. עשיתי עוד מבחנים, הפעם במחשב. אותם כבר לא עברתי. הרגשתי הכי חרא בעולם. איזה גרוע אני. על זה שיגעתי את עצמי כל השנים? אפילו את מבחני המיון הראשונים אני לא עובר? כל החלום הלך לפח?

לא ויתרתי. שלחתי מכתב ערעור. החזירו לי תשובה: הערעור לא התקבל. התחלתי להתעצבן. אמרתי שאני רוצה לדבר עם המפקד בתל השומר. אמרו שאי אפשר. התעקשתי. בסוף אמרו לי, אתה יודע מה - בוא לפגישה.

באתי בפוזה. התלבשתי קרבי, באתי עם האקדח שלי, עם כל הרושם בעולם של קצין נחוש. אמרתי לעצמי, עכשיו הם יראו מי אני. שאני לא סתם איזה מספר במחשב.

ישבה שם מפקדת נחמדה. היא הקשיבה לי והרגשתי שהיא באמת רואה בן אדם ולא מספר. אני זוכר שהיא אמרה לי: בסדר, אני מעבירה אותך, אבל יהיה לך קשה מאוד שם, עם ציונים נמוכים כאלה.

היתה הרגשה של וואו. עוד מכשול עברתי. עוד קיר. אבל את הכי גדול שמרתי לסוף: האוזניים. איך אני בדיוק אעבור את מבחן השמיעה?

הלכתי לבדיקה. הייתי בלחץ נוראי. בתדרים הגבוהים אני לא שומע כמו בן אדם רגיל. פעם היו מכשילים על זה במבדקים לקורס טיס, אבל לפני כמה שנים בא חניך והתעקש. הוא הוכיח שבחיל האוויר האמריקני מקבלים לקורס עם שמיעה כזאת. קיבלו אותו, וזה היה התקדים שסלל עבורי את הדרך. עברתי גם את זה.

התקבלתי לקורס טיס.

* * *

יצאתי לסוף שבוע. הלכנו, כמה חבר'ה מהגימנסיה, לפאב ירושלמי. החברים שלי כבר היו משוחררים, ודיברו על הטיול הגדול שאחרי. רובם תיכננו לנסוע לדרום אמריקה. ישבנו על אלכוהול טוב וצחקנו יחד. הם נראו לי מאושרים. הפתעתי אותם. סיפרתי להם שאני הולך עכשיו לטיס. הם די נדהמו. עכשיו? אחרי כל מה שעשית? אנחנו כבר בדרך לטיול.

הסברתי שעד עכשיו זה היה פספוס, זה לא באמת השירות הצבאי שרציתי.

הקורס התחיל. הייתי המבוגר שבחבורה, וגם הכי ותיק, עם פז"ם של ארבע שנים בצבא. הם בני 18, אני כבר בן 22. ממש האח הגדול. הרגשתי את הפערים בתפיסת העולם בין מישהו שהוא כבר קצין בצבא, שפיקד על חיילים, לבין כאלה שרק סיימו תיכון. שוב תפסתי את התפקיד האבהי. הצלחתי לגשר על הפערים איתם.

הייתי בכושר טוב. כבר לפני הקורס רצתי ועשיתי הרבה כושר, כך שהגעתי מוכן פיזית. הרגשתי שבאתי כדי לנצח. אבל מנטלית, היה לי קשה מאוד. פתאום חיילת בת 19 אומרת לי לזחול, ואני שוב חוזר להיות חייל קטן, ואני שוב 21 בבסיס ו-28 בבסיס, והיתה לי חברה ולא ראיתי אותה בכלל. ושוב ניווטים קשים, ומסעות, ואני אומר לעצמי, איך אני עובר את זה עכשיו, ולמה עשיתי את זה לעצמי.

השנה הראשונה היתה הכי קשה. זאת גם השנה שמנפים כל הזמן. מתחילים 300, עפים עשרות, ומאות. היו רגעים שחשבתי לוותר על הכל. אבל אני זוכר שכל הזמן, כמו מנטרה, אמרתי לעצמי: אתה לא היית אמור להיות פה. לא היית אמור להיות פה. אז יש לך רק מה להרוויח. תישאר. אל תישבר.

עד שטסנו. ברגע שעליתי למטוס, שעברנו מהשלב הפיזי לשלב המעשי יותר, התחלתי לפרוח. שם באמת הייתי בשמיים. הרגשתי מצוין.

בצ'ק קרב היינו על צוקיות. הלך לי מצוין. עמדתי במשימות, הרגשתי שזה בידיים שלי. עפתי עם המטוס, וידעתי שעשיתי את זה נהדר.

* * *

אנחנו יושבים בהאנגר הגדול. הקראת השמות. מי למגמת קרב, מי לנווט, מי לתובלה, מי הביתה. עוד אחד מהרגעים הגדולים האלה של קורס טיס, אבל זה יכול גם להיגמר באכזבה גדולה. חבר שלי, שהגיע לקורס מ-669, יושב לידי. שנינו מתרגשים.

מקריאים את השם שלו: מגמת קרב. אני מחבק אותו, מחליק איתו ידיים. המתח הורג אותי. אני כוסס ציפורניים, מנסה לשמור על איפוק. נתתי מופע גדול בצ'ק קרב, אבל מי יודע-

ואז זה קרה. הקריאו את השם שלי: למגמת קרב. כל כך התרגשתי. זאת היתה תחושה עילאית. ניצחון גדול.

הקורס הזה לימד אותי הרבה על הכלה, על סבלנות, על תפקוד בסיר לחץ. וגם שזה לא נגמר עד שזה נגמר. לאורך כל הדרך ידעתי שאני חייב לעמוד בכל המשימות. לנצח. כן, אני רציתי לנצח. להיות מספר אחת.

במהלך הקורס הגעתי לתל השומר, למקום שבו קיבלה אותי המפקדת הנהדרת הזאת. היא לא היתה שם. כתבתי לה מכתב נרגש. כתבתי: את אישה שרואה אנשים, לא מספרים. הנה, תדעי - אני מצליח. אני במגמת קרב.

עכשיו, אחרי שבע שנים בצבא, אני סוגר מעגל. אין באמת שום דבר שעומד בפני הרצון, זאת לא עוד קלישאה. אסור לחיות בחרטות. צריך לתת 100 אחוז מעצמך.

אנשים שבאים לקורס טיס הם אנשים מצליחים. מצליחים בדרך כלל בלימודים, במבחנים, בהרבה תחומים בחיים. ואז, בקורס, פתאום יש לא מעטים שנכשלים, וזה קשה להם מאוד. יש גם כאלה שמצליחים, עד הסוף, אבל זה לא מרים אותם מעם. זה בהחלט נותן תחושת סיפוק וגאווה, אבל אני לא מרגיש שהשתניתי. שנהייתי פתאום יהיר בגלל שאני טייס. אני מרגיש אותו בן אדם בדיוק.

בחצי השנה האחרונה היו איתי שתי חניכות. אחת תהיה נווטת קרב, ואחת נווטת תובלה. אני חושב שהן גיבורות. בשלב של הניווטים, לעשות 30 ק"מ בלילה זה קושי מטורף לכל אחד. גם לנו, הבנים. והן עמדו בו. הן עשו הכל כשוות בין שווים, ולא קיבלו שום יחס אחר. אני ראיתי בנים נופלים משברי מאמץ, נוקעים קרסוליים, והן עשו את זה בצורה מרשימה.

אני יודע עוד דבר. הקורס הזה הוא בועה. עוד מעט מתחיל העולם האמיתי: ההשתלבות בטייסת מבצעית. אני מחכה לזה בקוצר רוח, להיות סוף סוף במקום שבו אתה הכי משפיע. במרכז העשייה הביטחונית של המדינה.

אני יודע שהארגון הזה יכין אותי בצורה הכי טובה לרגע שאני אצטרך לזרוק את הטיל. אני סומך על המוסריות של הצבא שלנו. בחיל האוויר העניין הזה חזק מאוד.

* * *

עכשיו אני מאושר. אני יודע שברגע שאקבל את כנפי הטיס ואת דרגת הסרן, במסדר הכנפיים, ההתרגשות שלי תהיה בשמיים. כל השנים האחרונות שלי יפרצו החוצה. אמא שלי תהיה שם, וגם אחותי, שכבר הספיקה בעצמה להיות קצינה בצבא והתחילה השנה לימודי משפטים באוניברסיטה.

החברים שלי כבר חזרו מהטיול הגדול של אחרי הצבא. חלקם כבר לומדים, אחרים התחילו לעבוד. לי זה יחכה. אני חושב עכשיו רק על השמיים, על הטייסת שאליה אגיע אחרי האימון המתקדם. אני יודע שכל המאמץ, כל ההתעקשות הגדולה, כל המסלול הלא מקובל שעשיתי - הכל היה שווה את זה.

erann@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו