"מישהו כנראה שמע סוף סוף את התפילות שלי", אומרת ב' בת ה-53, ועיניה מתמלאות דמעות. הפעם אלה דמעות של אושר. אחרי 31 שנים של ייסורים וציפייה אין קץ, אחרי שהוציאה סכומים עצומים על הפריות בחו"ל, אחרי ימים ולילות של בכי - קיבלה ב' בשבוע שעבר את תרומת הביציות הראשונה בישראל. "יבורך כל מי שקידם את זה, כי זה דבר מהולל. אני כל כך גאה להיות ישראלית ברגע הזה". ביום רביעי לפני שבועיים קיבלה ב' את שיחת הטלפון מבית החולים הלל יפה בחדרה, יותר מחצי שנה אחרי שנרשמה להליך תרומת ביציות מתורמת ישראלית בשלושה בתי חולים שונים בארץ. ככה סתם, באמצע יום עבודה. על הקו היה מנהל היחידה להפריה חוץ גופית בבית החולים, ד"ר אדריאן אלנבוגן. "היום תתבצע שאיבת ביציות מתורמת ישראלית", הוא אמר בקולו השקט, וב' עצרה את נשימתה. "תדאגי שהזרע יגיע לבית החולים עוד היום לביצוע ההפריה. ביום שישי בבוקר תגיעי לכאן לקבל את התרומה". ב' יצאה מהחדר ועצרה את נשימתה. היא התקשרה, נרעשת, לעפרה בלבן, מנהלת עמותת חן לפריון, שמלווה אותה כבר כמה חודשים. "את לא מאמינה", היא צעקה בהתרגשות, "ביום שישי זה קורה!" "בואי תעשי היסטוריה" ב' המשיכה את יום העבודה כאילו כרגיל, מסתירה את סערת הרגשות שהתחוללה בתוכה. "אני לא יודעת איך הצלחתי לתפקד ככה יום שלם", היא אומרת. "חזרתי הביתה, ובידיים רועדות לקחתי את ההורמונים הנדרשים כדי להכין את הרחם לקליטת עוברים". היא וידאה שתרומת הזרע, שאותה רכשה מראש בבית חולים אחר, תגיע לד"ר אלנבוגן בבית החולים הלל יפה. "פחדתי שמשהו לא יסתדר בסוף, כי לפי החוק התורמת יכולה להתחרט גם אחרי שאיבת הביציות, עד לרגע שהן מופרות בזרע". ביום חמישי הבינה שהצליחה לעבור גם את המשוכה הזו. יומיים המשיכה בהצגה של הכל כרגיל. עבודה, סידורים. חבריה ובני משפחתה כמעט לא היו מודעים לסערת הרגשות היום-יומית שעוברת עליה בחודשים האחרונים, לניסיונות החוזרים ונשנים להגשים את חלום האמהות. ועוד לילה של שינה טרופה. וציפייה מורטת עצבים. ביום שישי בבוקר נסעה עם עפרה לבית החולים. עכשיו כבר לא הצליחה להסתיר את ההתרגשות. היא ביקרה ביחידה להפריה חוץ גופית כמה פעמים בעבר. בפעם האחרונה אמרה לה המזכירה: "קדימה, בואי תעשי היסטוריה", ורמזה שהיא בין הראשונות בתור לקבלת תרומה. והנה, היא עושה היסטוריה: אחת משתי הנשים הראשונות שמקבלת תרומת ביציות מתורמת אנונימית ישראלית, בהליך שמתבצע מתוקף חוק ישראלי, בבית חולים בישראל. "כמו שאני תמיד נוהג לומר, 'בואי נעשה ילדים'", אמר לה ד"ר אלנבוגן בחיוך כשנכנסה, ולה נותר רק לומר: "אמן". היא נשכבה על מיטת הטיפולים, רועדת, ואחזה בידה של עפרה. הרופא הזריק לרחמה את התרומה המופרית. אחרי כמה דקות, כשבדיקת האולטרה-סאונד הראתה את הביציות המופרות בגופה, לקחה ב' נשימה עמוקה, ושוב עמדו דמעות בעיניה. "עכשיו נשאר רק לקוות שהכל יהיה בסדר", אמרה בקול רועד. עשרה ניסיונות כושלים בית החולים הלל יפה בחדרה היה הראשון בישראל לבצע את התרומה לפי החוק החדש, שמאשר לראשונה שאיבת ביציות לתרומה מנשים שאינן עוברות טיפולי פוריות בעצמן (ראו מסגרת). גם החזרת העוברים התבצעה בהלל יפה: ב' ואישה נוספת, גם היא בת יותר מ-50, קיבלו את הביציות המופרות. תורמת הביציות היא ישראלית, שהחליטה לעשות זאת ממניעים אלטרואיסטיים לחלוטין. היא עברה הליך מיוחד של ועדות והכנה רפואית, ואז נשאבו ממנה הביציות. התרומה פורצת הדרך של אישה בריאה, שאינה עוברת טיפולי פוריות עבור עצמה, נותנת תקווה גדולה לנשים רבות בישראל הממתינות לתרומת ביציות. השבוע אמרה לנו התורמת, בשנות ה-30 לחייה: "מדובר בהחלטה זוגית ואמיצה, שבאה ממקום של תרומה לחברה". לדברי ד"ר אלנבוגן, היא אפילו שכחה את הצ'ק המגיע לה, על סך עשרת אלפים שקלים. ב' נרעשת. היא יודעת שהיא אישה אמיצה. כל כך הרבה נלחמה כדי להגשים את החלום, ועכשיו נותר לה רק לקוות. בשבוע הבא, 12 ימים אחרי שהביציות המופרות הוחזרו לרחמה, היא מקווה שתוכל לחזור לנשום, כשתדע אם היא בהריון. ביום שישי שעבר עוד הרשתה לעצמה להשתעשע במחשבה על הילד או הילדה שיגיעו. היום היא נזהרת בדבריה, פוחדת מעין הרע, פוחדת שמשהו ישתבש. מתפללת שהיא עומדת בפני תשעה חודשים מרגשים, שאחריהם תוכל להחזיק את התינוק או התינוקת שלהם היא מחכה יותר מכל. בחמשת החודשים האחרונים ליוויתי את ב' בתהליך הארוך והמתיש. ניהלנו שיחות ארוכות, כואבות, על תקווה ועל ניסיונות בלתי פוסקים להגשים את חלום ההריון והאמהות. על השאיפה שהחוק באמת ייושם בארץ, "ואז אולי יהיה אפשר להפסיק עם הרכבת האווירית הנוראה לאוקראינה, כדי לקבל שם תרומת ביציות". ב' שיתפה אותי בהמתנה, בזימונים שקיבלה לבית החולים, בנסיעות המתישות. לאורך כל הדרך ניסתה לשמור על קור רוח, לא לתת לעצמה להתלהב יותר מדי, כדי לא להתאכזב מרה. היא אישה נאה, חטובה, שערה שחור, ארוך, פניה זורחות, אופטימיות גם ברגעים הקשים. מי שיראה אותה לא ינחש איזו סערת רגשות מתחוללת בה. דיבורה רהוט ושוטף. "היית יכולה להיות הבת שלי", היא צחקה כששמעה את גילי, "כשאת נולדת אני כבר ניסיתי להיכנס להריון. את מבינה בכלל מה עברתי-" איך אפשר להבין. לפני יותר מ-20 שנה הגיעה ב' בפעם הראשונה ליחידת הפריה חוץ גופית. אישה עם חלום פשוט להיות אמא. על אימוץ לא היה מה לדבר בכלל, היא רצתה את כל החבילה: את הבחילות, את הבטן התופחת, התנודות הקטנות של העובר ותמונות האולטרה-סאונד של החיים החדשים שמתפתחים בגוף. היא רצתה תינוק שיבכה בלילה, עם החיתולים והבקבוקים והצחוק הראשון והחיבוק השמור רק לאמא. "עוד כשהייתי ילדה חלמתי להיות אמא. בכל פעם שהסתכלתי על אמהות וילדים ברחוב צבט לי בלב. עשיתי הכל בשביל זה. ומה שנשים עוברות בדרך להורות, במעבדת ההפריות בחו"ל, זה סבל שאין לתאר". מחזירים עוברים בסרט נע לפני אישור החוק בישראל, לנשים לא היתה ברירה אלא לטוס ולקבל תרומת ביצית במדינות מזרח אירופה, שם החוק מאפשר זאת. עשר פעמים ניסתה ב' הפריות חוץ גופיות בחו"ל, רובן בקייב שבאוקראינה. עשר פעמים נכשלה. "בפעם הראשונה שהגעתי ליחידת IVF, הנשים סביבי דיברו כל הזמן על כמה תאים יש, כמה תאים התחלקו. לא הבנתי על מה הן מדברות. רק מאוחר יותר הסבירו לי - כשתהליך הפריה מתחיל במבחנה, התאים מתחלקים כל פעם לשניים וכל תא מכפיל את עצמו ומתחלק שוב. שמונה תאים כאלה יוצרים בעצם עובר, שמוכן להחזרה לרחם. רק אז הבנתי שחלק מההצלחה של הפריה חוץ גופית תלוי במידת החלוקה של התאים עוד במבחנה, לפני שבכלל מחזירים אותם לרחם. בפעמים הבאות זאת היתה כמעט השאלה הראשונה שלי, אם יש כבר שמונה תאים". את החוויות מחו"ל היא מנסה לשכוח. "אי אפשר לתרגם את הסבל הזה", היא חוזרת ואומרת. "הכל קורה בפחות מ-24 שעות. הטיסה היא בלילה, אז מגיעים למלון בלילה, ישנים - אם בכלל מצליחים לישון - ולמחרת בבוקר מזריקים. במרפאה שם זה כמו סרט נע. את נכנסת לחדר, יושבת עם עוד 30 נשים כמוך, אף אחת כמעט לא יכולה לדבר עם האחרות מרוב התרגשות ופחד. בכל עשר דקות מישהי נכנסת לחדר כדי להחזיר את העוברים, וזהו. אחר כך הולכים למלון, לנוח קצת לפני הטיסה חזרה, וחוזרים הביתה". בכל פעם שנסעה לחו"ל, שילמה 5,000 יורו לתרומה, לא כולל עלות הרופא. "אלה סכומים מטורפים", היא מתרעמת. "צריך להעביר את הכסף לבנק בחו"ל, אבל לחתום שהכסף נועד להליך רפואי - שלא יהיה חשד להלבנת הון. אני זוכרת שהלכתי למזכירה בבנק וביקשתי ממנה לעשות את ההעברה, והיה לי כל כך לא נעים. לא רציתי שתדע מה קורה בחיי הפרטיים. תמיד היתה לי תחושה שהיא יודעת, כי אני בטח לא הראשונה, ולצערי גם לא האחרונה". בשובה מחו"ל היתה צריכה לעבור בדיקות דם, אולטרה-סאונד וביקורות, ולא הכל במימון קופת החולים. "כשדרשו ממני את הכסף, אמרתי אין בעיה. ידעתי שאשלם כל סכום כדי שסוף סוף אצליח להיכנס להריון. אבל זה לא היה פשוט בכלל. בגלל הכבוד, הרבה פעמים אף אחת מאיתנו לא סיפרה אילו תרגילים עשתה כדי לשלם. מאיפה התארגנה, על מה ויתרה, ממי לוותה. "בכל פעם את כל כך רוצה, ובכל פעם את אומרת, אולי הפעם זה יצליח, לא משנה מה יקרה בדרך. ובתוך כל זה את צריכה להמשיך לעבוד, ולא ממש יכולה לספר בעבודה שאת עוברת טיפולי הפריה, כי מקומות עבודה לא רוצים אישה מתכננת הריונות. פעמים רבות מצאתי את עצמי מתמרנת מבחינה כלכלית, בלי להסביר. "הטיסות האלה לחו"ל הן כמו רכבת אווירית. נשים הולכות וחוזרות, ואת פוגשת במחלקה נשים שאחר כך את פוגשת בטיסה לקייב, ומרגישה שהרופאים מחוברים עם זונדה לכיסים של כולן. וכל הזמן את אומרת לעצמך: 'אולי הפעם'. אבל בתוך כל זה יש תמיד חשש מאוד ריאלי: הוצאתי כל כך הרבה כסף כדי להביא את הילד הזה לעולם, יהיה לי כסף לגדל אותו? הכמיהה לילד היא כמיהה מטורפת, אי אפשר לבוא ולגזור עליה קופון". מבטיחים לך סיכוי את כל התהליך עברה ב' ללא בן זוג, ולכן היתה זקוקה לתרומת זרע. על כל תרומה שילמה כמה מאות שקלים, ועוד כ-1,500 שקלים על הטסת הזרע למדינה שבה התבצעה ההפריה. "גם לקבל תרומת זרע זה לא פשוט. בבתי החולים יש חוסר, וצריך להמתין חודשיים. באחת הפעמים פשוט שריינתי לעצמי מנת זרע, כדי שתהיה לי זמינה כשאטוס לחו"ל. היום גם המחיר של מנת זרע עלה - 800 שקלים למנה, לעומת 500 לפני שנה וחצי. לפני שש שנים המחיר היה 300 שקלים. זה מצחיק, ככה, שצריך לעשות את החישוב הזה. אבל בסופו של דבר זו הוצאה זניחה לעומת השאר". הטיסה האחרונה שלה היתה בשנה שעברה. "לפני הטיסה לא ישנתי. באותו בוקר הייתי צריכה לעשות בדיקות דם, ואלה בדיקות שלא עושים במרפאה ליד הבית, אלא רק בבית החולים שדרכו את נוסעת. בגלל שלא רציתי שיידעו את זה בעבודה קמתי מאוד מוקדם, נסעתי לבית החולים, עשיתי בדיקות דם וחזרתי ישר לעבודה. משם ישר לטיסה. נסעתי מפוחדת, מהכל. הגעתי בלילה, מאוחר מאוד, ישנתי מעט, ובבוקר עשיתי את הטיפול. בלילה כבר חזרתי לישראל, מותשת". גם הסבב הזה לא הצליח. אבל ב' לא איבדה את התקווה. "כל עוד אני יכולה להמשיך לנסות, אני תמיד אנסה", אמרה לי לפני כמה חודשים. "זה חלום, את מבינה? מוכרים לנו את החלום, את הסיכוי. וזה חלום מאוד גדול. אף אחד לא מבטיח תוצאות". אבל היא ידעה גם שהשעון הביולוגי שלה מתקתק. בפברואר 2011, אחרי שחוק הביציות עבר בכנסת, הבינה שיש לה סיכוי לבצע הליך נוסף של תרומת ביציות - הפעם בבית חולים ישראלי, עם רופאים ישראלים, וללא ההוצאות הגבוהות והלחץ הכרוך בטיסה לחו"ל. "קראתי את הכתבות שלוש או ארבע פעמים, לא האמנתי. תרומת ביציות בישראל? וצריך לשלם רק עשרת אלפים שקלים, לעומת אלפי היורו שדרשו ממני בחו"ל? חלום. גם ככה החלטתי שאני כבר לא טסה יותר, הבנתי שכל הסטרס הזה לא מתאים לי. אני חושבת שגם אם חס וחלילה אצטרך שוב תרומה מחו"ל, אני אבקש שיביאו אותה לישראל ויעשו את התהליך פה. בארץ זה יותר נוח - זו השפה שלך, את חוזרת הביתה לנוח, יורד המון לחץ". היא יצרה קשר עם עמותת חן לפריון והחלה לברר היכן אפשר לקבל תרומת ביציות. לפני חצי שנה, אחרי שהתקנות הנוגעות ליישום החוק עברו סוף סוף בוועדת הבריאות של הכנסת, החלו שלושה בתי חולים לרשום תורמות פוטנציאליות ונשים הזקוקות לתרומה: הלל יפה בחדרה, אסף הרופא בראשון לציון וכרמל בחיפה. "התקשרתי לשלושתם, הבטיחו שייצרו איתנו קשר ברגע שתהיה אפשרות לתרומה. חיכיתי. בכל פעם היתה עוד מהמורה, ועוד משהו שמעכב, אבל בתוך תוכי ידעתי שהחוק הזה אוטוטו יוצא לדרך. בכל כמה שבועות צילצלתי לבתי החולים, לשמוע מה קורה". לפני כחודש וחצי החל תהליך האישורים של תורמת הביציות, בלי שב' תדע על כך כלל. ד"ר אלנבוגן מסביר: "התורמת הביאה לבית החולים את כל הבדיקות המראות שהיא כשירה לתרום ועברה הערכה פסיכולוגית. אחר כך היא הופיעה בפני ועדת אישורים של בית החולים, ורק אחרי שעברה היה אפשר לבצע התאמה בינה לבין נתרמות פוטנציאליות, ולהתחיל להכין אותה רפואית לביצוע התרומה. זה השלב שבו הודענו לנתרמות שהתהליך יצא לדרך". ב' הוזמנה לפגישה עם ד"ר אלנבוגן בבית החולים. היא הציגה בפניו את תוצאות בדיקות הדם, הפניית הרופא ואישורים המעידים על בריאותה. למרות החרדה לפרטיותה, הסכימה - בהתאם לחוק - להירשם במאגר נתונים ארצי ובמרשם היילודים. "הבנתי את החשיבות שיש בכל הרישומים. יש דבר מאוד אחראי ברישומים הללו. למרות שאני אדם מאוד פרטי ומאוד חרדה לפרטיות שלי, ברור לי שצריך למנוע בעתיד נישואי אחים לאחיות. בניגוד לחו"ל, כאן לעולם לא אדע דבר על התורמת. "לא אשקר אם אגיד שהיו לי חששות גדולים לגבי הזהות של התורמת, זאת מדינה קטנה ולכי תדעי מי זאת יכולה להיות. לכן היה לי מאוד חשוב לתת אמון ברופאים שלוקחים את התרומה, שהם אכן בדקו את כל המחלות הגנטיות של התורמת, העבירו אותה את כל הבדיקות. זה לקח עוד קצת זמן, אבל זה היה מספיק חשוב כדי למנוע בעיות בעתיד. אלה דברים שאין לך ברירה אלא לקבל אותם". "אין מספיק מילים להודות" שבועיים לפני שאיבת הביציות מהתורמת החלה ב' בהכנה לקבלת התרומה. היא נטלה גלולות אסטרוגן במשך 12 ימים, כדי להכין את רירית הרחם. ביום רביעי לפני שבועיים, יום שאיבת הביציות, הודיע לה ד"ר אלנבוגן שעליה לקחת גם את הורמון הביוץ, פרוגסטרון, בד בבד עם האסטרוגן. את שני סוגי ההורמונים תמשיך ב' לקחת עד השבוע העשירי להריון. אני שואלת אותה אם אינה חוששת מהריון בגיל 53. "אז מה אם אני מבקשת ללדת בגיל כזה", היא עונה בלי היסוס, "מה זה משנה? אפילו החוק החדש מאפשר לנשים לקבל תרומה עד גיל 54. "לילד שלי יכולה להיות ילדות מאושרת לא פחות מזו שיכולה להציע אמא צעירה יותר. ואני בטוחה שאהיה אמא נהדרת". לאורך החודשים האחרונים, רק מתי מעט ידעו על מה שעובר עליה. העדיפה לשמור את הדברים לעצמה. פחדה ששוב תהיה אכזבה. על משפחתה היא מבקשת לא לדבר, "אבל אני יודעת שהם תמיד יהיו שם בשבילי. גם בהריון, אם יהיה, וגם בגידול הילד". עכשיו, אחרי 31 שנים שהיא חולמת בסתר להיות אמא, וכבר הפסיקה לענות לשאלות המכרים והחברים "מה עם ילדים", יש לב' תקווה. "יש לי זכות גדולה להיות זו שעושה היסטוריה", היא אומרת. "ואין לי מספיק מילים להודות לתורמת, היא אצילת נפש". חשוב לה להירגע עכשיו, לנשום עמוק, לצאת מאור הזרקורים, לתת לגוף לעשות את שלו ולקלוט את העוברים. בעוד שבוע תעבור את הבדיקה הגורלית, שבסיומה תדע אם ההריון נקלט ברחמה, או שתצטרך לעבור את ההליך המתיש, פיזית ונפשית, בפעם ה-12. תחזיקו לה אצבעות. ס' ממתינה לתרומה "רוצה לקום בבוקר ושמישהו יקרא לי אמא" אחת הנשים שממתינות לתרומת ביציות במסגרת החוק היא ס', בת 43 מראשון לציון. כבר לפני כמה חודשים, עם אישור התקנות, היא מיהרה להירשם ביחידת ההפריה החוץ גופית בהלל יפה. "זה החלום שלי, להיות אמא. אני רוצה לקום בבוקר ושמישהו יקרא לי אמא, שיבוא לחבק אותי. ילד שלי ושל בעלי. זה דבר ענק". ס' היא גננת במקצועה. היא נשואה כבר 18 שנים, ואחרי ארבע שנים של ניסיונות להרות בדרך הטבע, הבינו בני הזוג שאין ברירה אלא לפנות לתרומת ביציות. כיוון שאז האפשרות היחידה היתה לבצע את ההליך בחו"ל, הם מכרו את ביתם, ובמשך שמונה שנים נסעו שוב ושוב לרוסיה, לנסות להביא לעולם ילד משלהם. לפני ארבע שנים, אחרי ניסיון ההפריה הרביעי, ההריון של ס' היה מחוץ לרחם, מה שחייב את הפסקתו. הכסף אזל והייאוש גבר. הרופאים הסבירו לה שבלי הפריה בחו"ל, בעלות של 5,000 יורו לתרומה, היא לא תוכל להמשיך בתהליך. ס' כמעט ויתרה, עד שעבר החוק בישראל. "כמה הייתי מאושרת שהחוק עבר. אני ממש מצפה שיהיו עוד תורמות, זה הסיכוי היחיד שלנו לילד כרגע. וכל עוד יש לנו סיכוי לילד משלנו, לא נוותר. אם גם חלון ההזדמנויות הזה ייסגר, נצטרך לשקול אימוץ - שגם זה תהליך לא זול ולא פשוט. אבל נעשה הכל כדי להגיע לילד שהוא לגמרי שלנו. יש כל כך הרבה הורים שלוקחים את ההורות כמובן מאליו, וזה לא מובן מאליו". ס' מטפלת יום יום בילדים בני שנתיים, ילדים של אחרים. מחבקת, מלטפת, נותנת מילה טובה, מלמדת לשיר ולרקוד. כשילד נופל או מקבל מכה היא נלחצת יותר מההורים. והיא כל כך מוכנה, כל כך רוצה לתת את מה שהיא מעניקה לילדים בגן - לילד משלה. "אני לא מבינה איך אנשים שואלים אותי למה מכרתי הכל בשביל הטיפולים. איך הם לא מבינים. בעלי איש מקסים, יש לנו זוגיות נהדרת, עברנו יחד דברים טובים ורעים, אבל כשאני חוזרת הביתה, החיים שלי ריקים. הילדים בגן משגעים, הם מדהימים, אני נותנת להם את כל כולי וממלאת את המצברים איתם, אבל חוזרת לבית ריק. חסר לי משהו משותף עם בעלי, חסר לי חלק מאיתנו. שלא לדבר על זה שאנשים מסתכלים עלייך אחרת אם אין לך ילד. זו חברה מאוד אכזרית, כאילו שאם אדם לא פורה צריך לפסול אותו. החלום שלי הוא להיות אמא, בכל מחיר". חוק תרומת הביציות "הליך לא מסובך" חוק תרומת הביציות עבר בכנסת ביוני 2010 ונכנס לתוקפו כעבור כחצי שנה, עם התניה שהתקנות הנוגעות לחוק יאושרו על ידי ועדת הבריאות. האישור המיוחל הגיע ב-1 בנובמבר 2011. לפי החוק והתקנות, לראשונה, נשים בריאות ורווקות בנות 35-21, שאינן עוברות טיפולי פוריות בעצמן, יכולות לתרום ביציות לנשים אחרות. התורמות הפוטנציאליות עוברות בדיקות רפואיות מקיפות, מפגש עם פסיכולוג וועדה רפואית. הוועדה הרפואית מורכבת מאנשי מקצוע שקובעים אם התורמות כשירות נפשית ופיזית לתרום ביציות. חברי הוועדה הם רופא בכיר מתחום הפוריות (שאינו הרופא המטפל), רופא בכיר מתחום שאינו פוריות, עורך דין או נציג ציבור, עובד סוציאלי או פסיכולוג, ואחות המשמשת מרכזת הוועדה. על התורמת להציג גם תעודת יושר ממשטרת ישראל. רק אחרי שעברה את כל האישורים, אפשר לבצע את ההתאמה של התורמת לנתרמות פוטנציאליות, באופן אנונימי. עוד קובע החוק כי תורמת נשואה או תורמת שהשתייכותה הדתית אחרת מזו של הנתרמת, צריכה לקבל אישור מוועדת חריגים של משרד הבריאות לשם ביצוע התרומה. המדינה משלמת לתורמת עבור הביציות 9,000 שקלים, ותוספת של 1,000 שקלים לכיסוי הוצאות נסיעה. על פי החוק, הסכום יינתן לתורמת רק אחרי שנשאבו ממנה הביציות. אישה לא יכולה לתרום ביציות יותר משלוש פעמים במהלך חייה, בהפרש של 180 ימים לפחות בין תרומה לתרומה. תרומת הביציות יכולה להינתן לשלוש נשים לכל היותר. כל אישה שתקבל תרומת ביצית תשלם לבית החולים אגרה בסך 10,000 שקלים. בנוסף, נקבע כי יוקמו שני מאגרי רישום חסויים, במטרה למנוע נישואי קרובים בעתיד: מאגר רישום ביציות ומאגר רישום יילודים שנולדו מתרומת הביציות. התורמת והנתרמת חותמות, בנפרד, על טופס המביע את הסכמתן שפרטיהן יהיו רשומים במאגרים אלה, הנמצאים בידי משרד הבריאות ובית המשפט. בית החולים הלל יפה הוא הראשון שבו יושם החוק. לדברי ד"ר אדריאן אלנבוגן, יש כיום תורמת פוטנציאלית שנמצאת בהליכים כמעט סופיים של ועדת בית החולים, ועוד תורמת שכבר עברה ראיון ראשון. בתחילת השבוע הגיעה עוד פנייה. בינתיים רק ארבע תורמות, ו-6,000 נשים שמחכות. "נשים צעירות, שרוצות לתרום ביציות, צריכות להבין שההליך הוא לא מסובך", אומר ד"ר אלנבוגן. "בהכוונה והכנה נכונות הן יכולות לתרום ביציות לנשים שזקוקות להן, ושיהיו אסירות תודה לכל החיים. התורמת, במיוחד במקרה כזה של תרומה כל כך רגישה ואישית, צריכה להבין ולהאמין שעושים הכל כדי לשמור על טובתה ובריאותה, גם הנפשית. אנחנו מאבחנים אם היא באמת מוכנה לתת את התרומה מתוך האמונה שצריך לתת, שהיא מרגישה בנוח עם הרעיון ושהיא בטוחה שההליך נעשה בדרך פשוטה, ובהרדמה מלאה". אמנם הליך שאיבת הביציות נחשב פשוט, אך חשוב גם לציין כי קיימות סכנות, בדומה לטיפולי הפריה חוץ גופית, ובהן דימום משאיבת הביציות או סיכוי לזיהום מהדיקור. "לנוכח אמצעי הפיקוח והזהירות בטיפול, הסיכונים הם בשכיחות נמוכה ומוסברים לתורמת לפרטי פרטים", מסביר ד"ר אלנבוגן. ד"ר אלנבוגן מבהיר שהתורמת צריכה להבין שעליה להתנתק לחלוטין מהמחשבה העתידית לגבי היילוד. "בסופו של דבר, ואת זה קובע גם החוק, הביציות של האישה הזו יולידו ילדים שאינם שלה, ולה לא יהיה לעולם שום קשר איתם. זה נושא שעלול להשפיע מאוד מבחינה פסיכולוגית, ולכן מוודאים שהתורמת מודעת לכך ושהיא מסוגלת לחיות עם הידיעה הזו בשלום ובשלווה. החוק מאוד מתחשב וקובע איך לשמור על אנונימיות אבסולוטית, ומצד שני, למנוע בעתיד כל אפשרות לגילוי עריות או נישואי קרובים". יו"ר עמותת חן לפריון, עפרה בלבן, שליוותה את ב' בקבלת תרומת הביציות, היתה בין מקדמי החוק. "היום אפשר לברך 'שהחיינו'", היא אומרת, "אבל הדרך רק בתחילתה. אני מאוד שמחה שסוף סוף החוק מתחיל להיות מיושם, אפילו אם זו התחלה קטנה בתרומה אחת לשתי נשים. התרומה הזו היא פריצת דרך לתורמות נוספות ולשאר יחידות ההפריה במדינת ישראל, שיפתחו את דלתותיהן לפרוצדורה הזו, ויוכלו לתת תקווה למי שצריכה תרומת ביצית בישראל. בעמותה אנחנו משתדלים לסייע ולהפנות תורמות פוטנציאליות ליחידות שירצו בכך". "אני מקווה שהסנונית הראשונה הזו אכן מבשרת את בואו של האביב", אומרת עו"ד מירה היבנר-הראל, היועצת המשפטית של משרד הבריאות. "בהחלט היתה בי שמחה גדולה מאוד לדעת שפרי עמל של כל כך הרבה שנים יצא לדרך. אני מאוד מקווה שהרבה נשים תזכינה בעזרת החוק לממש את הכמיהה שלהן להורות, ושיהיו נשים שיהיו מוכנות לתרום ולגשת לתהליך". עו"ד היבנר-הראל היתה ממובילות המהלך, ולדבריה, בתי החולים בישראל עדיין נערכים לביצועו. "מדובר בהקמת מערכים לא פשוטים מבחינה לוגיסטית: טפסים, הקמת הוועדות, תקציב להקמתן וכמובן - פנייה של נשים שמוכנות לתרום". תורמות פוטנציאליות יכולות לפנות לעמותת חן לפריון, בטלפון 03-5050345
* * *
* * *
