יאללה כפיים

כמה טוב שטיפקס וקובי אוז חזרו לחיינו. הלהקה, שיש לה מניות בכורה בפופ הים־תיכוני, נעדרה מהשטח כשהוא הפך להיות הז'אנר המצליח בישראל, והיא שבה כעת כדי לחזק בו אלמנטים שהוא לא מצטיין בהם - עומק, דמיון, מסר חברתי, סיפור אישי, ביקורת עצמית והומור - כל החומרים הטובים שמהם היתה עשויה המוסיקה של טיפקס בשנים היפות שלה.

האלבום "עבודת כפיים" - שם בעל משמעות כפולה - נפתח בשני שירים שעוסקים בקונפליקטים המרכזיים של המוסיקה המזרחית בימים אלה. "ימשורר" מדבר על הדיסוננס בין הרצון ליצור אמנות (ולספק, אולי, את התקשורת) לבין הדרישה והצורך לספק להיטים לקהל. העובדה שמדובר בשיר שיושב על קצב "בלאדי" רק מעצימה את הקונפליקט.

"מי הפרובינציאל?", שמתקשר במימד הרעיוני עם שירים ותיקים של טיפקס כמו "פרח השכונות" ו"יושבים בבית קפה", מציג את הדילמה שבין השתלבות בתרבות המיינסטרים - מגמה שאותה מייצג הקול הנשי של הזמרת דניאל קריאף - לבין המגמה ההפוכה: להישאר מחוץ למשחק ולשמור על האותנטיות - רעיון שמייצג הקול הגברי של אוז.

השאלה היא "מי הפרובינציאל", זה שנשאר מאחורה ונצמד לטעמים ולצלילים של הבית, של פעם, או זאת שמאבדת את השורשים כדי להגיע לקיסריה. השיר עצמו הוא להיט חפלות לגיטימי. גם ב"ימשורר" וגם ב"פרובינציאל" נוגעים אוז וטיפקס בדיוק בנקודות שבהן מתלבט הז'אנר כולו בשנים האחרונות, כתוצאה מההצלחה הגדולה שלו.

אין יותר קובי אוז משיר הנושא "עבודת כפיים". כמה שהרגישות, האותנטיות, האינטליגנציה וההומור שלו חסרו כאן. הוא מספר בשיר הזה, באמצעות ראפ, את הסיפור האישי שלו כקלידן של להקת "שפתיים" השדרותית, שעושה "עבודת כפיים" במובן של מחיאות הכפיים של הקהל. כשאוז הנער חוזר הביתה מלילה של הופעות, הוא מבין שהוא מרוויח בערב אחד יותר כסף ממה שאביו מרוויח בשבוע של עבודת כפיים במובן הישן של המשפט. מוסיקלית מדובר בהיפ הופ עם "יציאות" אלקטרוניות, סלסולים מזרחיים וסימפולים שמזכירים את ימי "דיסקו מנאייק". כשמוסיפים לזה ציטוט מתוך השיר "התקליטן" מהאלבום ההוא, הופכת המיני מימונה למיקרו ולננו מימונה. שיר גדול.

"צמד איילות", השיר הרביעי, הוא הסינגל הראשון והמצליח שיצא מהאלבום והוא עובד על הטריק הטיפקסי הישן והטוב - שיר מחאה חברתי שמתחפש לשיר חפלות. הפעם הבריחה מהעולם המעיק, מהחדשות הרעות, מהקומבינות ומהפערים נעשית באמצעות אוזו ("חלב אריות") וערק איילות. וכשאוז שר "ימתיכוני עם כוס של מחייה, קצת נובח אך לא נושאך, בטלן זמנית אבל אוהב אותך", הביקורת שלו זועקת. לטיפקס (בהשפעת כוורת) יש מסורת של בדיחות מילוליות ואחת מוצלחת מככבת כאן בחיבור "אכול מהניוקי" שהוא למעשה גם "אחולמניוקי". אפשר לחייך.

הנקודה החלשה באלבום הוא הקאבר ל"מה איתי" של חבורת "לול" (בהובלת אריק איינשטיין ושלום חנוך). לכאורה מדובר בחילול הקודש, כי מה לטיפקס המתבגרים ולשיר של צעירים שמחפשים את עצמם בסוף הסיקסטיז בישראל, אבל אם מפרשים אותו כחיפוש עצמי של הזהות המזרחית החדשה, טרנד רווח בתרבות הישראלית לאחרונה, הוא איכשהו עובר.

אוז מפצה על כך ב"לא היה לנו כלום", שיר רציני שמספר את סיפורה של אמו שעלתה מתוניס. הבריחה מהגרמנים, המעברה, האב שהלך למלחמת יום כיפור והחזרה לבית עם השמחה והחסד של השבת. סוף סוף מישהו מהמיינסטרים של הז'אנר שמספר את הסיפור של המשפחה שלו בשיר שמילות המפתח שלו הן: "לא היה לנו כלום, מלבד האהבה בינינו, לא היה לנו כלום, ובכל זאת הסתדרנו".

ב"שלכת" טיפקס שרים על יחסי בנים ובנות, ולמעשה גברים־נשים, בדור הנוכחי המתקשה למצוא זוגיות, ושמים במרכז את המילה "שרללת" ("בכל העיר שרללת, בכל רחוב היא משתוללת וגוף זר נאהב כאילו יש מצב"), לעומת הסבים הזקנים שמשוועים לנכד. נחמד.

הסוף של הסיפור מגיע כבר בשיר הבא, "לילה לילה טוב", על זוג נשוי שרוצה לצאת לבלות אבל נשאר בבית לקרוע את המיטה בשינה, כי הם עובדים קשה מדי. מסוג השירים שאפשר לשמוע ולהנהן בהסכמה.

ב"ילד של העולם" טיפקס תופסים אומץ בטקסט נוקב של סמי שלום שטרית, שכותב על ילד שהוא לא של העולם, שמצפצף ומחרבן עליו (זה הטקסט), אלא של אמא שלו. השיר הזה קורא לזנוח מאחורה את צער העולם על המסכן, החולה והעני. לאור ההיכרות עם הרגישות החברתית של חברי הלהקה, לא ברור אם הם בחרו בשיר הזה באמת או באירוניה או בהפוך על הפוך.

אותה רגישות בולטת ב"מר אלבז", שיר שהוא למעשה מכתב של אוז למתקין מחשבים שמכר לאמו מחשב יקר שהיא לא צריכה. אוז ממש אומר את השיר ומצליף: "ציפיתי שמישהו שקוראים לו אלבז תהיה לו איזו נימה משפחתית בלב... אלבז של היום הוא כנראה לא האלבז של אתמול". השיר החותם, "בדרך אל ההר", מספר על נסיעה לצימר בגליל, כולל הגליל של הנייר בשירותים.

"עבודת כפיים" הוא האלבום הכי טוב של טיפקס מאז "דיסקו מנאייק" ואחד האלבומים הטובים שיצאו כאן השנה. כמו בימים הטובים, טיפקס מנפקת כאן תיאור מדויק של ה"ישראלינה", תוך שהיא מעמידה ראי מול המוסיקה המזרחית ומנסה בתוך כך להראות לה את הדרך. יחד עם הסיפורים האישיים של אוז וההומור, מתקבל אלבום טוב מאוד, שעושה חשק לעוד.