מאז ילדותה סבלה ילנה דולינין ממיגרנות קשות, שמיררו את חייה והקשו על תפקודה • כשהבחינה שהכאב נעלם בעת ריצה, היא התחילה לרוץ למרחקים ארוכים • אבל ילנה לא עצרה: לפני שבועיים היא רצה בברלין את המרתון הראשון בחייה - ושברה את השיא הישראלי
מאז ילדותה סבלה ילנה דולינין ממיגרנות קשות, שמיררו את חייה והקשו על תפקודה • כשהבחינה שהכאב נעלם בעת ריצה, היא התחילה לרוץ למרחקים ארוכים • אבל ילנה לא עצרה: לפני שבועיים היא רצה בברלין את המרתון הראשון בחייה - ושברה את השיא הישראלי
לפני שנה וחצי ילנה דולינין היתה מיואשת. המיגרנות הקשות תקפו אותה שוב ושוב, ללא רחם. שום טיפול, פיזי או תרופתי, לא הועיל. היא החליטה לעשות ניסיון אחרון להיחלץ מהתופת בראשה: לחזור לרוץ, אחרי 20 שנה.
"פתאום קלטתי שהשנים שבהן לא היו לי מיגרנות היו כשרצתי ברוסיה, מגיל 10 עד גיל 18", היא נזכרת. "אמרתי לעצמי, יאללה, אין לי מה להפסיד".
דולינין (38) לא שיערה לאן יביאו אותה הריצות. לפני שלושה שבועות היא הדהימה את הספורט הישראלי: במרתון ברלין, המרתון הראשון בחייה, היא הגיעה למקום השביעי בנשים, היתה הראשונה בקבוצת הגיל שלה, 35 ומעלה - וקבעה שיא ישראלי חדש.
אחרי ההתרגשות והחיבוקים, הפרחים והברכות, היא ידעה שניצחה פעמיים. "אני מאושרת. הריצה באמת היתה הצ'אנס האחרון שלי לנצח את המיגרנות האיומות. חזרתי להתאמן לפני שנה וחצי, והן באמת חלפו לי. לא האמנתי שאצליח כך במרתון הראשון שלי בחיים. לקח לי הרבה זמן לעכל את ההישג שלי".
במרתון ברלין, אחר שבירת השיא הישראלי. "כל מאמץ פיזי היה גורם לי לכאבים מטורפים בראש"
היא שוקלת 47 קילוגרם בלבד, וגובהה 1.66 מטר. נולדה בעיר יקטרינבורג. אמה מרינה התגרשה מאביה עוד כשהיתה בהריון, כך שילנה גדלה כבת יחידה ומעולם לא הכירה את אביה.
"מגיל צעיר, כל מאמץ פיזי היה גורם לי לכאבים מטורפים בראש. כל טיול של שעתיים ברגל, כל שהייה בשמש, היו גומרים אותי לגמרי. אחר כך, כשהתחלתי לעבוד, הרבה שעות בעבודה היו עושות לי מיגרנה נוראית. וגם כל יציאה מהשיגרה. כל לחץ. שום דבר לא עזר לי.
"אמא שלי עבדה מדי יום עד הערב כמנהלת כלכלית וחיפשה בשבילי חוג שיעזור לי להעביר את שעות אחר הצהריים, שבהן הייתי לבד בבית. מאחר שאהבתי לרוץ, היא רשמה אותי בגיל 10 לחוג ריצה. ברגע שהתחלתי להתאמן, המיגרנות הפסיקו.
"בגיל 10 זכיתי בתחרות של בית הספר בריצה לשני קילומטרים. לקחתי את זה מאוד ברצינות והתחלתי להתאמן בקבוצת ריצה שלוש פעמים בשבוע, אחרי בית הספר. רצתי טוב. עשיתי 60 מטר ב־7.8 שניות ו־100 מטר ב־12.6 שניות. התחלתי להתאמן גם על מרחקים יותר ארוכים. 200, 800, ו־1,500 מטר. זכיתי בכל מיני תחרויות בבית הספר ובעיר שלי".
בגיל 15 היא רצה 1,500 מטר בזמן של 4:43 דקות. "בישראל תוצאה כזאת היתה נותנת לי מקום מכובד באליפות המדינה לבוגרות, אבל ברוסיה זה לא נחשב להישג יוצא דופן", היא מחייכת חיוך מבויש.
"בגיל 18 התחלתי ללמוד לתואר ראשון בכלכלה באוניברסיטה, ובגלל העומס בלימודים עזבתי את הריצה. המשכתי לרוץ כמה קילומטרים ביום, אבל בצורה חובבנית, בלי מסגרת של אימון קבוצתי. מאותו רגע, המיגרנות שוב תקפו אותי והפכו לסיוט של החיים שלי. מה לא ניסיתי. הלכתי לדיקור, ניסיתי תרופות וכדורים שונים, עשיתי שינויים בתזונה, אבל שום דבר לא עזר.
"אחרי שלוש שנים סיימתי את התואר וחיפשתי הרפתקאות. חברה טובה שלי, שגרה בישראל, אמרה לי שזה מקום נחמד, אז החלטתי לעשות עלייה.
"באתי לארץ לבד, בלי שפה ובלי הרבה מכרים. אמא נשארה ברוסיה. גרתי באשדוד ואחרי חמישה חודשים באולפן, התחלתי ללמוד לתואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטת בר־אילן. קיבלו אותי מאוד יפה. התחברתי מהר לסטודנטים האחרים, ולאט לאט התגברתי על הקשיים בשפה.
"עבדתי במקדונלד'ס ובבורגראנץ', ובכסף שהרווחתי פירנסתי את עצמי ושילמתי את שכר הלימוד, עד שסיימתי את התואר. המשכתי לעשות ג'וגינג כמה פעמים בשבוע.
"לפני עשר שנים החלטתי להשתתף במירוץ כפר סבא. לא הייתי בכושר. רצתי 10 קילומטרים, וכשסיימתי הרגשתי נורא. היתה לי מיגרנה מטורפת, כמעט הגעתי לבית חולים. פבל בעלי אמר לי שזהו, אני לא יכולה יותר לרוץ, כי זה גומר אותי.
"הורדתי קצב ורצתי די מעט. שלושה קילומטרים ביום. הייתי די מיואשת מהמצב שלי, אבל משהו בי לא הסכים לוותר על הריצה. יותר מהכל רציתי לנצח את המיגרנות.
"לפני שנה וחצי החלטתי לעשות ניסיון אחרון. הגברתי את האימונים ונרשמתי שוב למירוץ כפר סבא. רצתי עשרה קילומטרים והגעתי למקום הרביעי, אפילו קיבלתי פרס של 500 שקלים. הפעם הרגשתי מצוין, גם בריצה וגם אחריה. לא היו לי מיגרנות חזקות. זה כבר היה הישג גדול עבורי.
"התחלתי להגביר את האימונים ורצתי ארבע פעמים בשבוע, 8-6 קילומטרים בכל פעם. הרגשתי טוב וראיתי שאני לא סובלת מהראש. חודש אחרי מירוץ כפר סבא נרשמתי לתחרות אתלטיקה של ותיקים באיצטדיון בהדר יוסף. רצתי 5,000 מטר והגעתי למקום השני. זה היה הישג נהדר עבורי.
"שם גם פגשתי את המאמן מוטי מזרחי. הוא ראה אותי רצה ואמר לי, 'בואי תצטרפי לקבוצת הריצה שלי. תגיעי מחר לאימון בחמש בבוקר בפארק בהרצליה'".
"איך רצים 42 קילומטר?"
ילנה החלה להתאמן בקבוצה של מזרחי ("M&M"), המונה כ־70 רצים, נשים וגברים. "מהרגע הראשון שראיתי אותה רצה, קלטתי שיש בה משהו מאוד מיוחד", הוא מספר. "היא מאוד מוכשרת ורצה מצוין, אבל יש בה עוד משהו, שאין להרבה אנשים מוכשרים: חוזק מנטלי יוצא דופן.
"בהתחלה הייתי צריך לשכנע אותה שהיא צריכה לרוץ מרחקים יותר ארוכים ממה שהיתה רגילה. והיא זרמה איתי ולא הפסיקה להתאמן. בבוקר ואחר הצהריים, בקור ובחום, בגשם ובשמש, בלי טיפת רחמים עצמיים ובלי לוותר לעצמה. לאט לאט היא העלתה את מרחקי הריצה באימונים מ־8 קילומטרים ל־14, ואחר כך ל־20. כל הזמן רק רצתה עוד. שום דבר לא סיפק אותה".
ילנה: "המיגרנות הפסיקו לגמרי, וזאת היתה הרגשה מדהימה. ארבעה חודשים אחרי שהתחלתי להתאמן, השתתפתי באליפות ישראל בריצה באשדוד. רצתי 10 קילומטרים. הגעתי במקום השני והתרגשתי כל כך, אפילו יותר מהמרתון בברלין. ממש בכיתי מרוב אושר.
"באליפות ישראל בחצי מרתון, שנערכה לפני עשרה חודשים בעמק המעיינות, ניצחתי. זה הפתיע אותי, כי זו היתה הפעם הראשונה שרצתי חצי מרתון. הבנתי שקל לי לרוץ ושאני מתקדמת יפה, וזה נתן לי המון כוח להמשיך".
מזרחי: "האמנתי בה לאורך כל הדרך ואמרתי לה שהיא תגיע גם לרוץ מרתון שלם. היא פחדה מזה בהתחלה, אבל התחלנו להעלות את הקצב ואת הקילומטרים באימונים. בנינו לה תוכנית מפורטת, והיא לא הפסיקה לעבוד לפיה ולהתקדם".
ילנה: "בהתחלה לא היה לי ביטחון. אמרתי, איך אפשר לרוץ 42 קילומטר? מוטי עבד איתי מאוד קשה והחדיר בי את האמונה. עלינו באימונים מ־20 קילומטר ל־30, ואחר כך ל־36, ועד 40.
"לפני שלושה חודשים רצתי חצי מרתון באמסטרדם, כהכנה לקראת המרתון בברלין. שלושה שבועות לפני המרתון רצתי 40 קילומטר באימון, והרגשתי טוב. וזה עוד היה בחום הישראלי הגדול. הרגשתי מוכנה לתחרות הכי גדולה בחיים שלי. בטח הכי ארוכה".
לקראת המרתון היא רזתה מעט. "לפני מרתון צריך לעשות שינוי תזונתי, כדי להכין את הגוף בצורה הכי טובה להתמודדות עם המרחק ועם העומס הפיזי. שבוע לפני המירוץ מתחילים בהעמסת שומנים וחלבונים, ושלושה ימים לפני מחליפים את התזונה ומעמיסים פחמימות - אורז, פסטות, לחם ועוד.
"אני הפסקתי לישון שבוע לפני המרתון. הייתי במתח גדול, נלחצתי מאוד מהריצה הזאת. בגלל שהורדתי את המאמץ באימונים, הייתי מגיעה למיטה לא מספיק עייפה, ומצד שני, המוח לא הפסיק לעבוד.
"הגענו למרתון 20 רצים מהקבוצה של מוטי. גם בעלי היה איתי. הוא מלווה אותי לכל התחרויות ועוזר לי מאוד.
"בלילה שלפני הריצה לא הצלחתי לישון. המחשבות לא הרפו ממני. באיזה קצב להתחיל את הריצה? ומה יהיה אם לא אסיים? אוי, זה היה לילה קשה. ישנתי אולי שעתיים, בין ארבע לשש בבוקר. וזהו, קמתי ליום המיוחד הזה.
"בבוקר אכלתי לחם עם דבש ושתיתי ג'ל קפאין, משקה איזוטוני שנותן לך אנרגיה וסוכר, שותים את זה גם במהלך המרתון.
"יצאנו לדרך בתשע בבוקר. מזג האוויר היה מושלם למרתון - 14 מעלות. התחלתי טוב את הריצה, ומוטי, שרץ לידי, החזיק אותי לא להגביר את הקצב יותר מדי. היה לי די קל, הפתעתי את עצמי. הרגשתי שאני בקצב מצוין וראיתי את ההתקדמות שלי בשעונים שבצידי המסלול.
"יש במרתון מושג שנקרא 'קיר' - זה מצב של אפיסת כוחות, שהגוף פשוט לא יכול לזוז. הוא מופיע בדרך כלל בסביבות הקילומטר ה־30. חיכיתי לזה, וזה לא הגיע. חשבתי שזה אולי יקרה לי בקילומטר ה־35, וזה לא קרה. לשמחתי, הקיר פשוט לא הופיע".
המטרה: טוקיו 2020
מה שכן הופיע הוא שיא ישראלי מדהים. דולינין סיימה במקום השביעי ועצרה את השעון על שעתיים ו־35 דקות ו־59 שניות. היא שברה את שיאה של נילי אברמסקי, שנקבע ב־2004 במרתון פאריס ועמד על 2:36:36 שעות.
"ראיתי שעשיתי זמן מצוין, אבל לא ידעתי שזה שיא ישראלי. היתה התרגשות גדולה על המסלול. החברים מהקבוצה שלנו התחילו לקפוץ עלי ואמרו לי, 'עשית שיא ישראלי, עשית שיא ישראלי!' לא קלטתי על מה הם מדברים. גם לא האמנתי להם.
"רק כשהגענו בחזרה למלון, הבנתי שעשיתי שיא ישראלי חדש בריצת מרתון - במרתון הראשון בחיי. קפצו עלי בחיבוקים ובברכות, וגם לקחו אותי לבדיקת סמים. אז הבנתי בפעם הראשונה שיש כאן שיא רשמי, אחרת לא היו לוקחים אותי לבדיקה".
"זה היה שבוע קשה", היא מחייכת. "אני לא רגילה לכל כך הרבה תשומת לב. לא הפסיקו לברך אותי בפייסבוק, המון אנשים התקשרו, וכל התקשורת היתה עלי. זה היה נעים, אבל גם מביך וקצת מוזר.
"אנשים בני 40 פלוס כתבו לי שהפכתי להשראה שלהם, שהענקתי להם מוטיבציה לרוץ. כשחזרתי לארץ ועשינו אימון באחד היערות, אנשים זיהו אותי ולחצו לי יד, אמרו לי כל הכבוד".
דולינין גם קבעה את הקריטריון לאליפות העולם, שתיערך בקיץ הבא בלונדון, והמטרה המוצהרת שלה היא להגיע לאולימפיאדה בטוקיו ב־2020. הציפיות הגבוהות ממנה שוב הכניסו אותה ללחץ.
"עכשיו הכל יהיה יותר קשה. אני אצטרך לשמור על ההישג הזה, וגם לנסות לשפר אותו".
עם בנותיה אליסה, מריה וויקטוריה
מוטי מזרחי לא יכול להוריד את החיוך מהפנים. "האמנתי שיש לה את זה, לא ידעתי אם היא תצליח במרתון הראשון בחייה, בגלל חוסר הניסיון. ההישג שלה הוא עצום. גם ביום המרתון עוד היו לה פחדים וחששות, ורצתי לידה חצי מהמרחק. אחרי 10 קילומטרים ידעתי שהיא תצליח. היא רק הלכה והגבירה את הקצב, וזאת באמת היתה ריצה מדהימה ומרגשת.
"יש לילנה יכולות פיזיולוגיות מצוינות ורצון גדול להצליח, אני בטוח שהיא יכולה וצריכה להגיע לטוקיו. אני רק מקווה שהיא תחזיק מעמד ותתמיד, כי זה ספורט מאוד יקר ותובעני. לצערי אין לה עדיין שום ספונסר, מישהו שייקח אותה תחת חסותו, והיא משלמת המון כסף מכיסה על מחנות אימון בחו"ל, ביגוד, טיפולים, תזונה מיוחדת. היא גם עובדת המון שעות ביום, וזה לא פשוט להגיע לאימון בחמש בבוקר, לפני יום עבודה בהייטק, ושוב אחר הצהריים".
סדר יום בלתי נתפס
היא מתגוררת בדירה חדשה בהוד השרון עם פבל (37), עובד בחברת הייטק, ועם הבנות אליסה (12), בתה מנישואיה הקודמים, מריה (7) וויקטוריה (5).
"היה כיף לחזור אליהם אחרי המרתון. על הדלת חיכתה לי ברכה מרגשת מאליסה: 'אמא, את אלופה אמיתית! אני גאה בך, כל הכבוד!' על השולחן היה זר פרחים ענק.
"הבנות קיבלו אותי בחום, ואמא שלי מרינה (68), שעלתה לישראל לפני שלוש שנים, אמרה לי שהיא מאוד גאה בי. בשבועיים האחרונים, מאז שחזרתי, הרשיתי לעצמי לחגוג בגדול עם גלידות ועוגות".
בעבודתה היא מנהלת צוות בחברת מחשבים בהרצליה. גם שם התקבלה בפרחים ובברכות, וחיכה לה אי־מייל מפתיע מהמנכ"ל האמריקני שיושב בקליפורניה. "הוא כתב לי שהוא רץ הרבה מרתונים בחייו, אבל מעולם לא הגיע לתוצאה כמו שלי, ושהוא מאוד מעריך אותי על זה".
סדר היום שלה כמעט בלתי נתפס. היא קמה בארבע בבוקר, חוטפת תמר ועוגייה קטנה ("בשביל לשפר את מצב הרוח כשקמים כל כך מוקדם, לא כל יום כיף לי"), ובחמש היא כבר מתייצבת לאימון היומי עם הקבוצה של מוטי בפארק בהרצליה.
"באימון רגיל אנחנו רצים משהו כמו 20-15 קילומטר. האימון אורך שעתיים, ואחריו או שאני מספיקה להגיע הביתה ולהיות קצת עם הבנות עד שאני יוצאת לעבודה, או שאני כבר נשארת בהרצליה ונוסעת ישר לעבודה. פבל אחראי על הבנות בבוקר, מכין להן את הסנדוויצ'ים ולוקח אותן לבית הספר ולגן.
"אני אוכלת בבית או בעבודה ארוחת בוקר, חביתה ולחם כוסמין, ומתחילה את היום הארוך שלי. שלוש פעמים בשבוע יש אימון גם אחר הצהריים. בערב אני עם הבנות, ובמקביל לומדת לתואר שני במינהל עסקים באוקספורד (בלימוד מרחוק; ע"נ). בסביבות תשע בערב אני כבר גמורה וחייבת ללכת לישון. קורה לא מעט פעמים שאני הולכת לישון לפני הבת הגדולה שלי".
היעד הבא שלה הוא אליפות העולם באתלטיקה, שתיערך בקיץ בלונדון. "אני רוצה להגיע לשם מוכנה ובכושר טוב. להמשיך להתאמן כל יום, ליהנות מהריצה ומהתחושה האישית הטובה שלי. האולימפיאדה עוד רחוקה, אבל ברור שאני תמיד שואפת להגיע הכי גבוה שאפשר.
"אני מאוד גאה שאני שיאנית ישראל, זה ממש לא דבר שחלמתי עליו בכלל. עליתי לישראל, השתלבתי נהדר בארץ שלנו ובאמת טוב לנו כאן. והמיגרנות נעלמו, לשמחתי. פבל אומר לי כל הזמן שחוץ מהראש, כל הגוף שלי כואב בגלל הריצה. אבל אני מעדיפה את זה ככה".
