בבוקר ההוא, לפני עשרה ימים, ישבה אירית שחר בעבודתה באגף משאבי אנוש בעיריית כפר סבא. כמו בכל יום בארבע השנים האחרונות ייסרו אותה הגעגועים לבנה, עמרי ז"ל.
בשעה 11:30 צילצל הטלפון שלה. על הקו היה עורך הדין של המשפחה, ד"ר יאיר שיבר, שבישר לה: "יש פסיקה. זה חיובי".
"לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות", הדמעות זולגות מעיניה. "יצאתי מהחדר בריצה וצרחתי במסדרון - 'יש פסיקה! יש פסיקה! זה חיובי!'. כל האנשים יצאו מהחדרים לראות מה קרה, ורצו אלי וחיבקו אותי.
"אחרי העבודה הלכתי לעמרי, לבית העלמין הצבאי בכפר סבא. התיישבתי ליד הקבר שלו. דיברתי איתו, ולא הפסקתי לבכות. אמרתי לו, 'אתה יודע איזו לוחמת עשית מאמא שלך? אתה יודע איזה מלחמות עשינו כדי שתהיה לך המשכיות, שיהיו לך ילדים, שנזכה להיות סבא וסבתא שלהם ולגדל אותם?
"'וזהו, ניצחנו. יהיה לך ילד, או ילדה, או אולי ילדים, כי לפעמים יוצאים מהליך כזה תאומים. ועכשיו, הילד שלך יקבל את כל החיבוקים והאהבה שהייתי אמורה להמשיך לתת לך'".
קולה נשנק. היא מציתה סיגריה, שותה מכוס המים שעל השולחן.
"כמה אני אוהבת אותו".
• • •
לאשר ואירית שחר היו חיים רגילים עד לפני ארבע שנים. הם הכירו לפני יותר משלושים שנה בחיל הים, נישאו והביאו לעולם שלושה ילדים. עמרי נולד ב־1987, בן בכור. אחריו נולדו הבנות, ענבר (26) ולוטם (16).
"עמרי היה ילד מבריק, שאהב להרכיב פאזלים ומשחקי חשיבה", אומר אבא אשר (54), ואירית (52) קוטעת אותו. "הוא פשוט היה ילד אהבה. והוא היה ילד של אמא. אף פעם לא הצלחתי לכעוס עליו, היתה בינינו אהבה ענקית".
ב־2006, זמן קצר אחרי שאשר השתחרר מחיל הים, בדרגת אל"מ, התגייס עמרי לחיל. "אני עודדתי אותו לזה", מספר האב בגאווה, "ידעתי שזה מקום טוב עבורו. הוא הלך בעקבותיי ובעקבות הסבא שלו, אבא של אירית, שהיה שנים ארוכות קצין בחיל".
עמרי סיים קורס חובלים והתקדם במהירות בסולם הדרגות. שירת כקצין בסטי"ל, כמפקד ספינת דבורה וכסגן מפקד בספינת סיור שלדג. אחר כך יצא לקורס פיקוד ימי וחזר כדי לפקד על סיירת שלדגים. בתפקידו האחרון פיקד על סיירת "בזק", האמונה על הביטחון השוטף בגיזרת עזה.
באפריל 2012, חודשיים לפני שנהרג, קיבל עמרי את אות מצטיין מפקד חיל הים ואת אות מצטיין הרמטכ"ל "על מצוינות, מסירות ודוגמה אישית".
"הוא היה הכי מבסוט בעולם מהשירות שלו", אומר אשר. "סימנו אותו מהרגע הראשון, הוא נועד לגדולות. כל מה שאני לא הצלחתי לעשות ב־54 שנות חיי, הוא עשה במנות גדולות ובמהירות. ממש טרף את החיים, היו לנו רגעי אושר קסומים איתו".
רגעי האושר נקטעו באיבם בערב קיצי של סוף יוני 2012, כשעמרי יצא עם קצינים נוספים ביחידה לחגוג בתל אביב סיום של אימון מוצלח. ב־2 בלילה אמר עמרי לחבריו שהוא עייף, וביקש שקצין אחר ינהג ברכב הצבאי שלו. הוא ישב מאחור.
בדרך חזרה לבסיס באשדוד, ליד מחלף חולות, איבד הנהג שליטה על המכונית, וזו פגעה בגדר ההפרדה ובמשאית והתהפכה על צידה. עמרי ופקודו, סגן רפאל (רפי) בובליל, נהרגו, ושני קצינים שהיו איתם נפצעו.
ב־7:13 בבוקר הגיעה הדפיקה בדלת.
עשר דקות אחרי הבשורה ששינתה את חייה לעד, כשהיא יושבת המומה על כיסא הקש בסלון, אמרה אירית לחיילים מקצין העיר: "תשאבו ממנו זרע".
"אני לא יודעת מאיפה זה בא לי, אבל הבנתי מייד שאני חייבת המשכיות מעמרי, זיכרון חי ממנו. לא אנדרטה. ידעתי שאפשר לשאוב זרע רק 12-8 שעות לאחר המוות. מיהרתי עם קצין העיר לבית המשפט בכפר סבא, השופטת התורנית קיבלה את הבקשה שלנו, ובהליך כירורגי שאבו מעמרי את הזרע ואיחסנו אותו בבית החולים אסף הרופא".
בבית, על רקע תמונות של עמרי. "לאורך המסע הקשה שלנו שמענו הרבה תגובות. אמרו שאנחנו הזויים, לא ראויים" // צילום: אפרת אשל
חצי שנה לאחר מות עמרי פנתה המשפחה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, באמצעות עורכי הדין ד"ר יאיר שיבר, אחיו דורון שיבר ועו"ד אבידן גלובינסקי, שופט בדימוס. הם ביקשו לבצע הפריית ביצית מזרעו, כדי להביא לעולם את ילדו.
"על פי הידוע לנו, זאת הפעם הראשונה שהורים ביקשו להביא ילד לעולם מהזרע של בנם המת", אומר ד"ר שיבר, מומחה לדיני משפחה ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן ובמכללה ע"ש פרס. "עד היום, על פי החוק בישראל, אדם רשאי לקבל תרומה של זרע או של ביצית או אישור לפונדקאות רק אם יש בידיו שני מרכיבים מתוך השלושה.
"מצב כזה, שאנשים באים רק עם הזרע של בנם, בלי ביציות ובלי אם פונדקאית, לא היה אפשרי. זו גם הסיבה שזוג גברים לא יכולים להביא ילד בארץ, שכן יש בידם רק זרע. על זה בדיוק ניהלנו את המשפט, והצלחנו ליצור תקדים. הגיע הזמן שהמצב הזה ישתנה גם בחקיקה, כך שכל צורות המשפחות החדשות יוכלו להביא צאצאים לעולם ולגדל אותם".
• • •
זה היה מסע ארוך, קשה ומייסר. היועץ המשפטי לממשלה התנגד. חברי כנסת שאיתם נפגשו ההורים סירבו להירתם לבקשה. גם מומחים בנושאי פסיכולוגיה, ילדים ושכול העדיפו לא לגעת בתפוח האדמה הלוהט.
אירית: "השנה וחצי הראשונות של המשפט הרסו אותנו לחתיכות. השופטת ביקשה מהשירות למען הילד חוות דעת של עובדת סוציאלית על המסוגלות ההורית שלנו, כושר השיפוט, מי אנחנו כבני אדם - אם אנחנו ראויים, אם אנחנו מתפקדים.
"שנה וחצי הם מרחו את הזמן. לא ידעו איך לאכול את המקרה הייחודי שלנו, העבירו אותנו ממחלקה למחלקה בשירותים הסוציאליים. ממחלקת יתמות למחלקת אימוץ, ממחלקה סוציאלית אחת לשנייה - ביפו, בירושלים, בכפר סבא. הרגו אותנו.
"אחרי שנה וחצי פנינו לשופטת ואמרנו לה ששום דבר לא זז. היא הורתה לעובדות הסוציאליות להגיש לה תסקיר מיידי. מינו לנו פקידת סעד מהשירות הסוציאלי ביפו, והיו לנו איתה כמה פגישות. היא היתה אצלנו בבית, ופתחנו בפניה את הלב. סיפרנו לה כמה אנחנו משתוקקים להביא ילד מזרעו של עמרי, והיא דיברה גם עם הבנות שלנו.
"היינו אצלה ביפו ואמרנו לה שאם יהיה צורך, היא תוכל להיות איתנו כל הזמן, עד שהילד יהיה בן 18. התחייבנו להביא אותו אליה לטיפולים, לייעוץ, לבדיקות, היינו מוכנים אפילו שהיא תהיה טיפת החלב שלנו. הרגשנו שיש לנו חיבור חם וחיובי איתה, ובסוף היא הזמינה אותנו ליפו, למסור לנו את מה שתמליץ לבית המשפט. הגענו לשם, ואז היא אמרה: 'אני לא ממליצה לבית המשפט לאפשר לכם להביא ילד לעולם, למרות שאתם משפחה נחמדה'.
"היינו בהלם. התחלנו שנינו לבכות. חשבנו שזה סוף פסוק, אנחנו חוזרים לדיכאון שלנו.
"נסענו משם לעורכי הדין שלנו, והם אמרו לנו להירגע, כי בסופו של יום, זאת החלטה של בית המשפט, ולא של פקידות הסעד. הם היו בטוחים שנוכל לנצח בתיק הזה".
וכך כתבה השופטת יוכבד גרינוולד־רנד בפסק הדין שניתן בשבוע שעבר: "תסקיר השירות למען הילד צייר תמונה חיובית ביותר לגבי משפחת התובעים ותפקודם, הדגיש את היות המשפחה חמה ואוהבת, את הקשרים המושקעים בין ההורים לבנות, את הרגישות והתמיכה.
"עם זאת, המלצת התסקיר היא שלא להיעתר לבקשה בנימוקים הבאים: הבקשה אינה עולה בקנה אחד עם טובתו של הילד שעתיד להיוולד; התובעים מתקשים להשלים עם אובדנו של עמרי ולהפריד רגשית בין הילד החי לילד המת ובין הצורך בהמשכיות לבין הצרכים הבסיסיים של הילד; לתובעים אין יכולת להתמודד עם המצב המורכב והמיוחד; מדובר בילד שייוולד ללא הורים ביולוגיים, אלא לתוך מצב מבלבל שבו סבו וסבתו הם למעשה הוריו...
"אין בית המשפט משמש כחותמת גומי לעמדת פקידת הסעד, וכמוה כהמלצה אשר יש ליתן לה משקל רב ביותר, אך לא מכריע. השתכנעתי כי העמדה המובאת בתסקיר מביעה עמדה עקרונית, שלפיה כל מקרה שבו אין הורה ביולוגי (אחד לפחות) שיגדל את הילד, לא יומלץ, וזאת מבלי להתמודד לעומק ובצורה יסודית ואמיצה עם נסיבות המקרה הספציפי שבפנינו".
השופטת ציינה כי החליטה לקבל את עמדת המומחים השונים שהגישו חוות דעת לבית המשפט - מומחים לפסיכולוגיה ולפסיכיאטריה של הילד, מומחים להתמודדות עם אבל ושכול ומומחים לאתיקה ולמשפט עברי - שרובם תמכו בבקשה של אשר ואירית, תוך הדגשת המסוגלות ההורית הטובה שלהם וטובת הילד העתיד להיוולד. בין המומחים שתמכו בבקשת ההורים היו פרופ' אסא כשר (תחום האתיקה), פרופ' שמשון רובין (פסיכולוגיה קלינית והתמודדות עם אובדן ושכול) ופרופ' אביעד הכהן (משפט עברי).
עמרי שחר (מימין). "אמר תמיד שהוא רוצה ילדים"
בפסק דין מנומק היטב קובעת השופטת: "הוריו של עמרי הם בעלי מסוגלות הורית מצוינת, יש בידיהם 'ארגז כלים' מאובזר היטב ומלא כל טוב, שיסייע להם לגדל את ילדו או ילדיו של עמרי באופן המיטבי ביותר ובסביבה בריאה, מכל הבחינות, והילד יגדל להיות אהוב ורצוי. כך שטובתו של הילד בטוחה עוד טרם לידתו.
"הילד עתיד להיוולד לתוך משפחה מורחבת, סבא, סבתא ודודים, האוהבים אותו ומחבקים אותו עוד טרם נֶהֱרה - וזאת בניגוד לילד מאומץ, שחווה בחייו, ברבים מהמקרים, חוויית נטישה ודחייה.
"הוסר מליבי החשש כי ייעשה שימוש בילד כאמצעי ולא כמטרה, בבחינת 'אנדרטה חיה'. השתכנעתי שבקשת התובעים נובעת מתוך רצון אמיתי להנציח את זרעו של עמרי, ולא מתוך רצון להנציח את עמרי המנוח. ההבדל בין השניים כה רב, עד כי יש להזים כל חשש לפגיעה בטובת הילד העתיד להיוולד".
בסוף דבריה כתבה השופטת: "משהובא תיק זה בפניי, חשתי כאילו נדרש בית המשפט לקחת חלק במעשה הבריאה ולשנות גזירות גורל. ויובהר, מצפוני שקט.
"שוכנעתי כי במקרה שלפניי, טוב לו לילד שייוולד. הילד יכיר את אביו, ידבר בו תכופות, כי במותו, ציווה לו עמרי את החיים. התובעים ירעיפו אהבה עצומה על הילד, ועל אף שברם, לא נכנעו ונפלו למרה שחורה, אלא גייסו את כל משאביהם, התנערו מעפרם, וכעוף החול הקם מן ההריסות, המשיכו חייהם בעוז רוח ובגבורה".
• • •
אשר נסער גם עכשיו למקרא הדברים האמיצים של השופטת. "בניגוד לאנשים אחרים, היא ראתה מולה בני אדם, לא רק בקשה טכנית. לאורך המסע הקשה שלנו שמענו הרבה תגובות. אמרו שאנחנו הזויים, לא ראויים, שאנחנו רוצים ילד שיהיה אנדרטה חיה לעמרי, כל מיני סיסמאות מעליבות.
"יותר מזה, היו אנשי מקצוע שחששו שהילד לא יממש את הציפיות הגדולות שלנו ממנו, אמרו שאנחנו גוזרים עליו 'יתמות מתוכננת'. שנשווה אותו כל הזמן לעמרי ושהוא יעורר בנו רגשות שליליים.
"עד גיל 50 הייתי בצד אחר של החיים. בתור איש צבא נהרגו לי חיילים וביקרתי משפחות שכולות וראיתי את הכאב שלהן, אבל לא היה לי מושג עד כמה השבר נורא. רק עם המוות של עמרי הבנתי באמת מה זה להיות משפחה שכולה. מה זה שהעולם שלך מתרסק בבת אחת. והיום, כשאני שם, אני יודע שאסור לשפוט מי שנמצא במקום האפל הזה.
"אנחנו לא רוצים שום תחליף לעמרי שלנו. אנחנו כואבים את האובדן שלו כל יום, והוא תמיד יהיה הילד האהוב שלנו. הילד שייוולד לנו לא יהיה עמרי חדש, הוא יהיה הבן של עמרי. ואנחנו נהיה סבא וסבתא שלו, ונגדל אותו באהבה ענקית".
יש לכם כוח נפשי ופיזי לעוד תינוק בבית?
"ברור. אנחנו כל כך מחכים ומשתוקקים לו, שנגלה כוחות אדירים שקיימים בנו. נקום אליו בלילה, נחליף לו חיתולים, נטייל איתו, נלך איתו לגן משחקים, ניסע איתו לטיולים, נשמע אותו בוכה, צוחק, והכי חשוב - חי! יהיו פה בבית חיים חדשים, ומי כמונו מחכים לזה".
אירית: "יותר מהכל אנחנו מבצעים את רצונו של עמרי להביא ילדים משלו. היתה לו חברה צמודה במשך שלוש השנים האחרונות לחייו, ספיר, והיו לו שיחות איתה על כמה שהוא רוצה ילדים.
"אין ולא יהיה לי תחליף לעמרי. הכאב על מותו מפלח לי את הלב ושובר אותי. אבכה אותו לעד, אחסר אותו עד נשימתי האחרונה.
"קשה לי שעמרי לא יכול לחבק אותי. קשה לי שאני לא מחבקת אותו. קשה לי שהוא מחמיץ חגים, וימי שישי, ושהוא לא יתחתן ושהוא לא יביא ילדים. ההחמצה הזאת נמצאת איתי בכל שנייה. אני חושבת שכל הורה שכול חי עם ההחמצה הזאת.
"כל יום אני מדברת עם עמרי בליבי, כותבת לו בפייסבוק, מנהלת איתו שיחות שלמות. הוא חי בתוכי. ארבע שנים של צער וסבל וגעגועים נוראיים. לילות בלי שינה, הרבה בכי, נפילות קשות.
"בשנתיים וחצי הראשונות הלכתי לטיפול פסיכולוגי פעמיים בשבוע, היום זה פעם בשבוע. אני מנסה לעשות דברים שקצת ירימו אותי. לו רק יכולתי, הייתי מחזירה הכל אחורה, רק שעמרי שלי יחזור אלי, ייכנס בדלת, ואני אוכל לחבק אותו מחדש, לנשק, לקבל את הילד שהיה לי.
"יש הרבה ימים שאני קמה בבוקר ושואלת איך העולם לא עוצר. ואיך אני בכלל ממשיכה לחיות. והתשובה שאני נותנת לעצמי היא שהאהבה שלי לעמרי ולבנות שלי ולאשר מחזיקה אותי.
"ילד מעמרי יכול למלא לי את הזמן, להרחיב לי את הלב, לגרום לי לחייך קצת. להביא לבית אור ותקווה. אני לא חוששת שנסתכל עליו כל הזמן ונגיד, הוא הולך כמו עמרי, מדבר כמוהו, נראה כמוהו. הוא יהיה הילד שהוא, עם אופי משלו, עם צרכים ומאוויים משלו, עם דיבור משלו וחיוך משלו. ואנחנו נעניק לו חינוך וערכים בדיוק כמו שהענקנו לשלושת ילדינו. לא נחסיר ממנו דבר, פיזי ורגשי, נהיה שם בשבילו בכל רגע".
עמרי (שני מימין) עם הוריו ואחיותיו, בטקס קבלת אות מצטיין מטעם מפקד חיל הים, אפריל 2012. "מצוינות, מסירות ודוגמה אישית"
וכן, הם יודעים שכשהילד יגדל, הוא ישאל אותם שאלות לא פשוטות. ינסה להבין מדוע בחרו להביא אותו לעולם בידיעה שאביו מת ולא יוכל לעולם לגדל אותו, לחבק אותו, להיות שותף בחוויות חייו.
"אם השאלה הזאת תעלה, נתמודד איתה. לא נברח ממנה. יש בנו כל כך הרבה אהבה ותשוקה לילד הזה, שנתגבר על הכל. הוא יקרא לי סבתא, ואם הוא ישאל אותי איפה אמא, אני אסביר לו שאנחנו מתפקדים כהורים שלו, כמו שיש סבים וסבתות רבים שמגדלים את נכדיהם.
"נספר לו על אבא שלו, הבן המדהים שלנו, ועל סיפור חייו. והכי חשוב - נעניק לו אהבה אינסופית. יש היום כל כך הרבה סוגי משפחות. יש גם משפחות 'קלאסיות', של אמא ואבא, אחים ואחיות, שהתנאים בהם קשים יותר מאשר באחרות".
המאבק המשפטי, התשלום לעורכי הדין ולמומחים, וגם הליכי הפונדקאות, כרוכים בעול כלכלי כבד.
"זאת אכן הוצאה כספית נכבדה", אומר אשר, "אבל הילד הזה כל כך בנפשנו, שאנחנו מתאמצים מאוד, ונעמוד בזה גם כלכלית. לילד שלנו בטוח לא יחסר דבר גם מהבחינה הזאת".
• • •
הבית שלהם בכפר סבא גדוש בתמונות של עמרי, אותות הצטיינות שקיבל, תעודות מסיומי קורסים צבאיים, וגם תעודה על התואר הראשון שהספיק להשלים באוניברסיטת חיפה בלימודים רב־תחומיים. בכניסה, סמוך למטבח, יש פינת זיכרון, שבה אין תמונה בלי החיוך השובה שלו.
זו שעת ערב מוקדמת, והבת ענבר, שסיימה עכשיו תואר שני בקרימינולוגיה, נמצאת בבית עם בן זוגה, עומר. בעוד חודש וחצי יינשאו. אבא אשר חוזר מהעבודה באשדוד, שם הוא מנהל סניף של חברת ספנות, ואירית מראה לי בגאווה את ההזמנות לחתונה, שהרגע הודפסו.
"תראה איזה הזמנות מקסימות. איזה שמחה. זה נחת עלינו בבת אחת, ביחד עם השמחה על החלטת בית המשפט, וזה כל כך מרגש".
אשר מסביר שהם עדיין בתהליך העיכול של פסק הדין, ובשבועות הקרובים יתחילו להיפגש עם מומחי פריון ולבדוק את נושא הפונדקאות. את הפונדקאית הם כנראה ייאלצו למצוא בחו"ל, בגלל החוק.
בארבע השנים האחרונות הם פגשו לא מעט משפחות שכולות. "אני חייבת המון להמון אלמנות ומשפחות, שהיו איתי ברגעי השפל הרגשי שלי ותמכו בי וחיבקו ולא עזבו אותי. גם עכשיו אנחנו מוצפים בברכות מהורים שכולים, שהתקדים שיצרנו כבר לא יעזור להם, כי אין להם זרע מבנם המת, אבל הם עדיין מפרגנים לנו ושמחים איתנו מכל הלב.
"אני יודעת גם שהענקתי כאן תקווה למשפחות שכולות בעתיד. יומיים לפני פסק הדין הגיעה אלינו אם שכולה, שמבנה המת נשאב זרע. היא שמעה על המאבק שלנו ובאה לשמוע מאיתנו הסברים על מה שעברנו. אני בטוחה שפסק הדין שלנו העניק לה תקווה גדולה, וגם למשפחות אחרות, שייאלצו לצערי להתמודד עם השכול בעתיד. ההצלחה שלנו תעניק להן את האפשרות לעשות משהו שלא היה קיים עד כה".
שכנים נכנסים לברך, מחבקים אותם, ואירית שוב דומעת. "אני מאוד מקווה שבתוך שנה, אולי קצת יותר, יהיו פה ילד או ילדה של עמרי, וכולם יבואו להגיד לנו מזל טוב וישמעו כאן בכי של תינוק. ואני אחבק אותו חזק לתוך הלב שלי ואדע שעשיתי הכל והצלחתי למלא את הרצון של הבן שלי".
• • •
השבוע פנתה המדינה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה בבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, אם יוחלט לערער. בבקשה מציינת עו"ד אורלי לוי מנצור מפרקליטות מחוז תל אביב (באת כוח היועץ המשפטי לממשלה) כי הפרקליטות חוששת ממצב בלתי הפיך, שבו יימסרו מבחנות הזרע של עמרי ז"ל להוריו וייעשה בהן שימוש, ואז למעשה לא תהיה משמעות לערעור בתיק אם וכאשר יוחלט להגישו.
השופטת גרינוולד נתנה לעורכי הדין של משפחת שחר עשרה ימים להשיב על בקשת עיכוב הביצוע, והם כמובן יתנגדו לבקשה.
אשר ואירית, שעודכנו בהתפתחות האחרונה בתיק, התקשו להאמין שזה קורה להם שוב. "אין לי מילים. הם השאירו אותנו פעורי פה", אמר אשר ביום רביעי. "זה עצוב ומכעיס. חיכינו ארבע שנים לפסק הדין הזה. הלכנו בדרך הכי ישרה, הבאנו מומחים, שיכנענו את כבוד השופטת, שפסקה לטובתנו. למה אי אפשר להניח לנו?
"אני מצפה מהפרקליטות ומהיועץ המשפטי לממשלה שיעזבו את הבן שלי. שיניחו לסרן עמרי שחר. שיבואו ויגידו שזהו, די. שאין להם כוונה להילחם בהורים שכולים. זה מה שמעסיק אותם? נגמרו המלחמות? נגמרו הבעיות המשפטיות והכלכליות? די!"
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו