עוד חוזר הניגון

בוקר אחד, לפני שנים, הייתי הולך עם אבא ז"ל לבית הכנסת. אני זוכר שהיתה זאת שעת בוקר מוקדמת, ושלא הלכנו לבית הכנסת הקבוע, אלא לאחד אחר שהיה רחוק יחסית.

אווירה חגיגית היתה נסוכה על הרחוב ועלינו, כל כך חגיגית שממש התאפקתי לא לכתוב משהו בסגנון "אבא ואני היינו מהלכים". אני מניח, אם כן, שהיה זה בוקר ראש השנה. תמיד בחג הזה אבא היה נתקף געגועים עזים לנוסח הירושלמי של ילדותו ולניגונים ולריחות של העיר העתיקה.

חלפנו על פני כמה בתי תפילה ושמענו כל מיני ניגונים, ופתאום אבא היפנה את תשומת ליבי לעובדה שעדיין אין בישראל בית תפילה של ישראלים. הנה, הוא אמר, כאן בית כנסת של עיראקים, לידם הטריפוליטאים, המרוקאים והטורקים, שם התימנים, ולצידם התימנים שלא מדברים עם התימנים האלה. ומה עם אחד ליהודים?! או נניח, ישראלים?!

מעבר לכביש עמד בית הכנסת של האשכנזים, למרות שלא קוראים לו "האשכנזי" אלא "בית הכנסת המרכזי", משום מה. וגם הוא לא היה ישראלי, וגם לא מרכזי במיוחד. למעשה, הוא היה מרכזי עבור הקהילה שלו, בדיוק כמו בית הכנסת הגרוזיני שהיה מרכזי עבור יוצאי גרוזיה, אבל לא מספיק מרכזי כנראה, כי הם תמיד התקשו לסגור מניין.

ליד גני הילדים עמד עוד בית כנסת אשכנזי, וגם לו איש לא חשב לקרוא "האשכנזי". קראו לו "בית הכנסת של הצעירים", למרות שאצל המרוקאים ממוצע הגיל - כמו גם מספר הפיליפינים על הספסל בחוץ - היה נמוך יותר.

אבל מה זה משנה איך קוראים למקום? העניין הוא מה קורה בפנים. מאז השיחה ההיא עם אבא חלפו קרוב לשלושים שנה, אבל היא עדיין תקפה. בראש השנה הקרוב יבחרו רוב היהודים בישראל להתפלל ולעשות את החגים על פי מפתח עדתי, כלומר על פי השאלה "מאיפה בדיוק הגיעה סבתא". וזה מביך מכמה בחינות, שהראשונה שבהן קשורה לעובדה שבעברית אומרים "בית כנסת" ולא "בית תפילה".

כדאי לשים לב למילה הזאת, כי היום במידה רבה בית הכנסת הפך ממקום של התכנסות למקום של הפרדה. אני מניח שיש משמעות למילים שהתרבות בוחרת להשתמש בהן, אבל העניין הזה מביך גם מכיוון שלמעשה, בתי הכנסת - והחיים הדתיים בכלל - נותרו המוסדות האחרונים בישראל תשע"משהו שבהם אדם וקהילה מגדירים את עצמם על פי מפתח אתני.

בילדותי גם מסעדות ובתי אוכל הגדירו את עצמם עדתית. היו אז מסעדות מזרחיות, מרקיות תימניות וגריל רומני, וכל עדה ישבה במסעדות שלה, אפילו הבולגרים.

באופן די מופלא, בדיוק כמו בתי הכנסת, לשום מסעדה לא קראו אשכנזית, אלא "מטעמים יהודיים" או "המטבח של אמא". אבל כל זה כבר נעלם ופינה את מקומו למטבח ישראלי. המטבח הישראלי טעים יותר, מעודכן יותר, מקצועי הרבה יותר, והוא חגיגה של ציטוטים והשראה שמתעלה על כל מקורותיה.

מי בכלל זוכר מאיפה בא השניצל? מי תרם את הקובה או המפרום? זה קרה דווקא במטבח כי בארץ הזאת, השבח לאל, אין רשות לאומית לקולינריה. להבדיל ממצרים של פרעה, לנו אין שר לענייני בישולים ומטבח. בניגוד לתיאטרון, גם אין לנו מטבח לאומי עם תקציב, ועדת רפרטואר ותפריט, וגם לא מנכ"ל שמתחלף פעם ב־50 שנה.

אילו המטבח הישראלי היה ממוסד, חס ושלום, כולנו היינו אוכלים "קלופס" זוועתי בכל יום שני ומתחננים לקצת ייצוג מזרחי. אשרינו שזה לא כך, וכשהשדה פתוח והמשחק חופשי, כל המגרעות והבעיות של חברה מורכבת הופכות להיות יתרונות והקללה נהפכת לברכה.

חיי הדת שלנו, להבדיל, ממוסדים עד בהונותיהם. לכן עדיין יש כאן רב ראשי ספרדי ורב ראשי אשכנזי. יותר מזה, רב שאין לו זיהוי עדתי ברור, אין לו גם סיכוי להיבחר למשרה הרמה. אפשר היה לחשוב בהיגיון שדווקא הוא, העל־עדתי, יהיה המועמד הטבעי לרב ישראלי. אבל לא. זה מביש, אך זהו המצב כאן ועכשיו, וכך גם לגבי רבנים שההשתייכות העדתית שלהם נופלת בין הכיסאות של ספרדים או אשכנזים. למשל, רב תימני.

אם זה עדיין לא מביך מספיק, אפשר רק להרהר לרגע בשאלה: כמה זמן לקח מאז הגיעו יהודים לליטא או למרוקו ועד שהתפתח שם נוסח מקומי, מרוקאי או ליטאי? למה רק פה, בארץ חמדת אבות, לא הצלחנו לעשות את זה אחרי 120 שנה וגם יותר?

את הבוקר החגיגי ההוא והשיחה ההיא עם אבא אני כבר לא אשכח. מה גם שמטרת ההליכה ההיא היתה למצוא לאבא נוסח תפילה שיתקרב כמה שאפשר לגירסת הינקות, לנוסח הירושלמי של ראש השנה. זה היה קשה וסיזיפי, ואבא לא יכול היה לסבול שהורסים לו את המנגינות. לא ככה שרים את זה, הוא לחש לי.

ככה הם שרים את זה. עניתי לו.

מה אתה מבין בכלל. סגר אבא את הדיון.

בכל ימות השנה אבא התפלל ברצון רב אצל "הצעירים". המנגינות היו אשכנזיות, אבל העברית היתה צברית. עבור אבא זה היה הכי ישראלי שאפשר היה למצוא. אבל בראש השנה וביום כיפור הוא היה זקוק לעוד משהו. הוא רצה הביתה.

בשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי שותף לניסיון מלבב להקים קהילה ישראלית שכזאת בשכונה שלי. זה מתחיל בניסיון לערבב נוסחים. להרגיל את האוזניים של כולם לכל הנוסחים. בלי לנסות לשרטט מראש מה ייכנס לנוסח הישראלי ומה יישאר בחוץ. עם הזמן גם זה יקרה.

בינתיים מדהים לגלות כמה מעט יוזמות כאלה מתרחשות ברחבי הארץ. בירושלים, למשל, מתוך יותר מאלפיים בתי כנסת, מגדירים את עצמם כ"ישראליים" פחות מחמישה. לא פחות מרתק להיווכח כמה גבוהות המחיצות בחיים הדתיים. כל אשכנזי כבר טעם סחוג, כל מרוקאי כבר טעם חזרת, אבל כשאנחנו יושבים על בניית הנוסח המשולב לראש השנה, רוב החבר'ה חווים הצצה לתוך תפריט שכתוב במנדרינית עתיקה.

אני עושה את זה למען עצמי, ובעיקר למען הילדים שלי. הם ישראלים, וכמו רוב חבריהם הם סוחבים איתם דנ"א שהוא קוקטייל משובח שנדד הנה מליטא וצנעא, מרוקו ופולין, קורדובה, תוניס ופאריס, ומאיפה לא?! הם בני בית בכל הסולמות, הניגונים והמטבחים, ורק הם יחליטו מה הם לוקחים איתם הלאה ומה ייזרק בצידי הדרך.

שנה טובה לכל הקוראים.