מתחילה מחדש

"הייתי רוצה להסתכל למחבל שדקר אותי בעיניים ולהגיד לו רק שתי מילים: אני חיה. בעצם, עוד משהו: לא הצלחת לנצח אותי. אתה אפילו לא קרוב לזה".

אוראל עזורי (22) יושבת בביתה, בקומה הראשונה של הבניין המטופח בבאר יעקב, ומחייכת חיוך רחב. רק לפני שנה הרופאים לא נתנו לה סיכוי לחיות, אחרי שנפצעה אנושות בפיגוע ליד קיבוץ גן שמואל. אבל אוראל הדהימה את כולם. היא פקחה את העיניים, עברה שיקום מופלא, ועכשיו היא שוב בבית, טווה חלומות לעתיד.

במבט ראשון אי אפשר להבחין בשרידי הפציעה הקשה. היא צעירה יפה ותוססת, שערה השחור החלק אסוף לאחור, ציפורניה משוחות בלק אדום. רק הצלקות ברגליים מעידות על האימה שחוותה.

אבל מתחת לחזות החיצונית, יש פצע גדול שממאן להגליד.

"תשמע, אני שחקנית ממש טובה כשאני רוצה. מי שרואה אותי לזמן קצר יכול להתרשם שחזרתי להיות אוראל הלוחמת, זו שטוב לה בחיים, מלאת אנרגיה ושמחת חיים. אבל זה לא כך. כל יום אני נוסעת למחלקת השיקום בתל השומר עם אמא שלי. מהבוקר עד אחר הצהריים - פיזיותרפיה, הידרותרפיה, קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק, פסיכולוגים, פסיכיאטר. אני משתגעת מרוב כאבים.

"אני מאוד עצבנית כל הזמן. לא יכולה לראות מכוניות צהובות. נכנסת ללחץ אטומי כשאני נמצאת בהתקהלות של אנשים. אני תמיד בטוחה שכל ילד שחוצה מעבר חציה ייפגע תכף.

"בלילות עדיין יש לי סיוטים קשים. אני חולמת על המחבל עם הסכין. שאני הורגת אותו, או שהוא הורג אותי. זה הורס אותי".

היא עוצרת לרגע את שטף הדיבור שלה ולוקחת אוויר. "ואתה יודע מה? שום דבר לא יעצור אותי. עם כל הקשיים שלי, אני אמשיך להתקדם, ואני אטרוף את החיים. למדתי אפילו לקבל את הצלקות שלי ברגליים. הן צלקות גאווה".

אוראל גדלה ברמלה. היתה תלמידה מצטיינת, מלאת אנרגיות ושמחת חיים, "מאלה שלא יכולים לשבת רגע על התחת. מאוד אהבתי לקרוא ספרים ולכתוב. בתיכון שידרתי ברדיו המקומי ברמלה. לפני הצבא רציתי רק להיות לוחמת, לעשות את השירות הכי תורם ומשמעותי שאפשר. אבל בצו הראשון שקלתי בסביבות 49 ק"ג, ובגלל זה קבעו לי תת־משקל.

"הגעתי לבקו"ם כמו הילדה הכי מפונקת בעולם. ציפורניים ארוכות, לק אדום, אודם בשפתיים, שיער מושקע, מתוקתקת חבל על הזמן. קצין המיון אמר לי שאני לא אוכל להיות לוחמת, כי בשביל זה צריך לשקול לפחות 51 ק"ג. פתחתי עליו את העיניים הגדולות שלי. אמרתי לו: מה? אין מצב. אני יוצאת מפה רק לוחמת. הלו, אני רמלאית. אני לא מהמוותרים.

"רצתי מחדר לחדר, מרופא לרופא, שמתי אבנים בחזייה. עדיין שקלתי רק 49 ק"ג. בכיתי. אמרתי לאחד הרופאים: תשמע, אין מצב שאני אעשה משהו אחר בצבא. אני ספורטאית, אני בכושר טוב, למרות שממש לא עשיתי אז ספורט.

"הוא הסתכל עלי, חשב רגע, ורשם בדף להעלות לי את הפרופיל ל־97. רצתי עם זה לקצין המיון ואמרתי לו: הנה, אני לוחמת! אני קרבית!"

מהבקו"ם היא נשלחה לבית הספר להגנה אווירית בנגב, כדי לעבור הכשרה לתפקיד לוחמת בסוללת כיפת ברזל. כבר ביום הראשון הבינו בחיל האוויר עם מי יש להם עסק.

"הגעתי עם שתי מזוודות ענקיות. אמרתי למפקד: אדוני, תוכל להביא לי שני תורנים שיסחבו לי את המזוודות לחדר שלי? הוא היה מאוד מופתע ואמר לי: קודם תרדי למצב 2 (שכיבות סמיכה) ותני לי 'הקשב'. אני לא אדוני, אני המפקד שלך'. ירדתי לשכיבות סמיכה, ונעמדתי בחזרה.

"וכן, שני חיילים סחבו לי את המזוודות לחדר שלי כמו גדולים".

אחרי הטירונות הוצבה בסוללות כיפת ברזל במקומות שונים בארץ. "כשהוצבנו בגדודים היו איתי עוד שתי בנות, אבל הן עזבו, ונשארתי בת יחידה עם הרבה בנים.

"היינו מגיעים לשטח, פורסים את הציוד ומתמקמים. התנאים היו לא פשוטים. גרנו באוהלים עם מקלחת שטח, זרוקים סמויים באיזו גבעה או בהר, אוכלים בשטח. סגרתי שבתות בשטח ולא יצאתי הביתה, פיספסתי חגים עם המשפחה. במשך שבועות לא ראיתי את החבר שלי.

"אבל אהבתי את זה. הרגשתי מעולה. זה היה בדיוק מה שרציתי ומה שנלחמתי כדי להגיע אליו. הרגשתי שאני תורמת, שאני עושה צבא משמעותי. והבנים ששירתו איתי היו מדהימים".

במבצע צוק איתן היא הוצבה בסוללה שהגנה על תל אביב. זה היה אחרי ארבעה חודשים בצבא.

"הייתי בהיי מטורף. חיילת צעירה שרק סיימה טירונות והגיעה לגדודים של כיפת ברזל, ופתאום מבצע כזה. הרגשתי גאווה עצומה להגן על המדינה, לתרום, להיות לוחמת. הרי נלחמתי להגיע לשירות הכי מאתגר שיכולתי".

• • •

זה קרה ביום ראשון, 11 באוקטובר 2015. אוראל היתה בדרכה לבסיס בעין שמר, אחרי שבת בסוללה ליד ירושלים.

"בדרך לבסיס קפצתי לרמלה לבקר את המשפחה, אבא שלי בדיוק חזר מחו"ל. אני זוכרת שאמרתי לו שיש לי הרגשה לא טובה. לא יודעת למה, הרגשתי פחד באותו יום. אבא הציע לקחת אותי באוטו עד הבסיס, אבל ויתרתי.

"נסעתי ברכבת מרמלה לחדרה. מחדרה לקחתי אוטובוס, ובסביבות חמש בערב ירדתי בתחנה שליד קיבוץ גן שמואל. משם הייתי אמורה לקחת עוד אוטובוס לעין שמר. בתחנה עמדו זוג קשישים ועוד נערה. קמתי ונתתי לקשישים לשבת.

"חיכיתי המון זמן, אבל האוטובוס לא הגיע. התקשרתי לצבא ואמרתי להם, בואו לקחת אותי. לא הספקתי לנתק את השיחה, ואז ראיתי מולי מכונית צהובה שנוסעת לכיוון שלי בכל הכוח ונכנסת בי. אני ממש זוכרת איך התקפלתי ועפתי באוויר. נחתתי בתעלה, שהיתה מרוחקת כמה עשרות מטרים מהתחנה.

"לא איבדתי את ההכרה. הבנתי שאני לא יכולה לזוז, כל הגוף כאב לי נורא, והיה מין שקט כזה מסביב. הרגשתי שהנשמה שלי מרחפת מעלי.

"פתאום ראיתי מישהו רץ לכיוון שלי עם סכין. היה לו אטרף בעיניים. הוא לבש ג'ינס משופשף וחולצה לבנה עם כתמים וסימני אבק, כמו של פועל, והיו לו עיניים רעות. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, מה זה הג'ינס המשופשף שלו, הוא ממש לא באופנה.

"הוא היה בשיגעון, רעד בכל הגוף, צעק 'אללה אכבר' והניף את הסכין. רצה לעשות לי וידוא הריגה. רציתי להרוג אותו, אבל לא יכולתי לזוז. ואז הוא דקר וחתך אותי, דקר וחתך אותי!"

המחבל דקר את אוראל פעמיים בראשה, והיא איבדה את הכרתה. לפני שניגש אליה, הספיק המחבל לדקור שבע פעמים את הנערה ליאת הנאור בת ה־15, עד שזו ברחה והזעיקה עזרה. עדי עשת ובניהו ארזי, שני אזרחים שהגיעו למקום, נאבקו במחבל עד שהשתלטו עליו.

ליאת, שנפצעה באורח בינוני, זכרה שהיתה בתחנה עוד חיילת, וסיפרה על כך למחלציה. רק בזכות העדות הזאת הצליחו השוטרים שהגיעו למקום למצוא את אוראל בתעלה. היא הובהלה לבית החולים הלל יפה בחדרה, ובגלל חומרת מצבה, הועברה עוד באותו לילה לבית החולים שיבא בתל השומר.

בבית החולים. "אני אטרוף את החיים. למדתי אפילו לקבל את הצלקות שלי ברגליים. הן צלקות גאווה"

"השבועיים הראשונים אחרי הפגיעה היו הארוכים והקשים בחיי", אומרת האם לימור (43), שלא משה ממיטת בתה לרגע אחד מאז נפצעה. "היא היתה מורדמת ומונשמת במשך 13 יום, סבלה מפגיעה רב־מערכתית. היא איבדה כליה, היה לה חור בריאה, פגיעות בטחול, בכבד ובאגן ופגיעת ראש. הרופאים ממש נלחמו על חייה. עשו לה ניתוחים ארוכים וקשים, והצליחו להציל את רגל שמאל שלה מכריתה.

"ואני נאחזתי בידיעה הפנימית העמוקה שלי, שהבת שלי היא לוחמת גדולה. היה ברור לי שהיא לא תוותר על החיים. הרי היא היתה כל כך מלאת חיים עד אז. האמנתי בכוחות שלה, וזה החזיק אותי.

"במשך ארבעה ימים חיכיתי מחוץ לחדר במחלקת טיפול נמרץ. לא רציתי לראות את אוראל ככה, פצועה, מחוברת למכשירים. רציתי לזכור אותה כמו שהיא - יפה וחייכנית, מלאת אור ושמחת חיים. ביום החמישי נכנסתי, וזה היה מחזה קשה מאוד".

עשרה ימים אחרי הפיגוע התייצב מצבה של אוראל, והרופאים החלו להוריד לה בהדרגה את מינוני ההרדמה. כעבור שלושה ימים נוספים היא פקחה את עיניה.

"עמדתי ממש לידה, והיא היתה עדיין מבולבלת ומטושטשת", אומר האב יורם (47) בהתרגשות. "פתאום היא לקחה לי את היד ומשכה אותי לכיוון החזה שלה, התקרבה אלי לאוזן ולחשה לי: 'אבא, אף פעם אני לא אעזוב אותך'. אלו היו המילים הראשונות שלה", לחלוחית עולה בעיניו.

לימור: "אמרתי לה: 'אוראל, אוראל, אמא פה'. היא היתה בהכרה מעורפלת ועוד לא דיברה בשטף, אבל אני כבר ידעתי שהבת שלי, הלביאה הזאת, תנצח. היא ילדה חזקה, וידעתי שיהיה קשה מאוד לשבור אותה. זה היה רגע מרגש עד דמעות".

אוראל: "אחרי שהתאוששתי קצת והצלחתי לדבר, הדבר הראשון שאמרתי להם זה: 'יאללה, צלמו אותי, קדימה'. תמיד אהבתי להצטלם, לעשות פוזות, לעשות חיים".

לימור: "כשהיא אמרה את זה, ידענו שקיבלנו את אוראל שלנו בחזרה".

• • •

אחרי חודשיים במחלקת הטראומה, אוראל עברה למחלקת השיקום, שם היא מטופלת ומלווה עד היום על ידי אגף שיקום נכים במשרד הביטחון. "היה לי קשה מאוד. מצעירה עצמאית, בשיא החיים, הפכתי לאדם תלותי, עם כאבי תופת בכל הגוף, עם פעולות פשוטות שאני לא יכולה לבצע ועם פגיעת ראש, שפגעה לי בזיכרון.

"עד הפיגוע הייתי תולעת ספרים, ופתאום השורות התערבבו לי תוך כדי קריאה. ופתאום אני שוכחת מילים. פעם לא הייתי מפסיקה לדבר בלהט, היום יש לי עצירות בשטף הדיבור, כי אני לא זוכרת מה רציתי להגיד.

"כשאני רוצה ללכת לשירותים, זה רק עם תמיכה וליווי. גם להתקלח לבד אני לא יכולה, כי הידיים והרגליים שלי חלשות.

"היה לי חבר במשך שנתיים, והוא פשוט עזב אותי אחרי הפיגוע, נעלם. זה כאב לי מאוד. חשבתי, מי ירצה אותי עכשיו? מי יקבל אותי אחרי הפגיעה הזאת, ואיך שאני נראית עכשיו? חצי שנה לא הסתכלתי על עצמי במראה.

"בלילות בבית החולים הייתי שורפת לעצמי את הנשמה. שואלת את עצמי, למה את חיה? למה את צריכה את כל הסבל הזה? אבל אחרי כמה שניות הייתי מתאוששת. יש לי אופי חזק, הישרדותי, והחלטתי להילחם.

"הייתי באטרף להחלים. החלטתי שאני לא אראה כל החיים שלי חלוקים לבנים של רופאים ואחיות בבית החולים. כופפתי את הרגליים, למרות שזה עשה לי כאבי מוות. ניסיתי לדרוך עליהן, למרות שהן עברו ניתוחים קשים ושמו בהן ברזלים. רציתי רק לחזור להיות אוראל שהיתה לפני הפיגוע".

לימור עזבה מייד את עבודתה כסגנית מנהל סניף שופרסל ברמלה ועברה לישון עם בתה בבית החולים. לקחה כורסאות מהמסדרון וישנה מדי לילה בחדרה של אוראל, במשך חצי שנה. גם האב יורם, שמחזיק קיוסק בעיר, שהה לילות רבים עם אוראל.

"היה ברור לי שאני חייבת לעזוב הכל ולהיות איתה", אומרת לימור. "לא יכולתי לעזוב אותה אפילו לשנייה. בלילות הארוכים, כשהיא לא נרדמה, היו לנו שיחות נפש. עודדתי אותה, הבטחתי לה שהיא תצא הביתה בסוף ותעמוד על הרגליים ותחיה הכי טוב שאפשר. ואז, כשהיא היתה נרדמה לכמה שעות, הייתי מתרסקת. בוכה בצד, בשקט.

"אחרי חצי שנה קניתי מיטה מתקפלת, וככה ישנתי אצלה בחדר. אחר הצהריים הייתי מוציאה אותה עם כיסא גלגלים לטייל במתחם בית החולים. דיברנו המון וכאבנו ביחד, היינו אחת עם השנייה 24/7. במשך שמונה חודשים לא עזבתי אותה לשנייה אחת.

"כאב לי ששני הילדים האחרים שלי, ספיר (היום בת 23) ואורעד (בן 16), נמצאים בבית, בלי אמא בכלל. התמקדתי רק באוראל ובחזרה שלה לחיים. זה עניין שרודף אותי עד היום".

עם אמה, לימור, השבוע. "ארבעה ימים חיכיתי מחוץ לחדר בטיפול נמרץ, לא רציתי לראות את אוראל מחוברת למכשירים" // צילום: אפרת אשל

בגלל הבעיה ברגליים והכאבים שמהם סובלת אוראל, היא הולכת בעזרת קביים ומתניידת בכיסא גלגלים. עד הפציעה התגוררה המשפחה בדירה בקומה השנייה של בניין על עמודים, ללא מעלית. בעת השיקום, כשהרופאים היו משחררים את אוראל ל־48 שעות בסופי שבוע, התקשתה המשפחה להביא אותה הביתה בכיסא גלגלים.

"אז היינו הולכים לסבתא שלה או לקרובי משפחה אחרים ושוהים אצלם במשך השבת", אומרת לימור. "זה היה לא פשוט. הבנו שאנחנו חייבים לעבור דירה". לפני חצי שנה הם שכרו את הדירה בבאר יעקב, שמונגשת לנכים. משרד הביטחון דאג לציוד ולריהוט חיוני.

• • •

היום יש לאוראל אהבה חדשה. קוראים לו חנן, הם הכירו לפני כמה שנים, והיו ידידים טובים. "באחד הימים הוא בא לבקר אותי בבית החולים. זה היה קצת אחרי שהחבר שלי עזב אותי, והייתי די בודדה. אמנם היו לי הוריי והמשפחה המופלאה שלי, אבל הייתי צריכה עוד משהו שימלא לי את הלב. והוא היה שם, והוא לא עזב אותי.

"הוא קיבל אותי כמו שאני, לא עניין אותו שאני בכיסא גלגלים, איך שאני נראית, שיש לי ברזלים ברגליים או צלקות. הוא שרד את מצבי הרוח שלי, הכיל הכל. מלאך אמיתי.

"אחרי שעברתי ממחלקת הטראומה לשיקום, הקשר בינינו הלך והתחזק. הוא הוציא אותי לסרט, לא הפסקנו לדבר ולצחוק ולעשות שטויות. אני מרגישה שאני אמיתית לידו, שאני אוראל, עם כל הדברים הטובים ועם אלה שפחות. הוא עוטף אותי ושומר עלי. טוב לי איתו מאוד".

היא גם שומרת על קשר עם ליאת הנאור, הנערה שנדקרה בפיגוע. "היא הצילה אותי, כשזכרה שהייתי שם לידה לפני הפיגוע. היא באה לבקר אותי בבית החולים, היתה ביום ההולדת שלי ובאה אלי הביתה עם המשפחה שלה. אנחנו מדברות בטלפון, אני מאוד אוהבת אותה. יש לנו גורל משותף".

למשפטו של המחבל, עלאא ראיד אחמד זיווד (21) מאום אל־פחם, לא הלכה. "הפרקליטה לקחה ממני עדות בבית החולים. אמרתי לה שאני רוצה לבוא למשפט, אבל היא הבהירה לי שעדיף שלא אבוא. שלא אשתגע שם ואצרח ואקלל אותו ואתעלף מרוב היסטריה.

"כששמעתי על העונש שהוא קיבל, 25 שנות מאסר, זה הכעיס אותי מאוד. מה זה 25 שנה? חבל שהשופטים לא באו לראות איך החיים שלי נהרסו בגיל כל כך צעיר ואיך נערה בת 15 נפצעה קשה".

עכשיו היא רוצה ללמוד היסטוריה ואזרחות באוניברסיטה, עד הדוקטורט. רוצה להיות מרצה. אבל הכי היא רוצה לחזור לצבא.

"שיחררו אותי בבקו"ם בלי הנוכחות שלי. ואני בכלל לא רציתי להשתחרר. אם רק ייתנו לי, אשים על עצמי שוב את המדים ואתגייס מחדש. כל כך רציתי להגיע רחוק בצבא, השחרור שלי כואב לי בנשמה".

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו