שריד להוליווד הישנה

"סאלי", סרטו ה־35 כבמאי של קלינט איסטווד, הוא סיפור כל־אמריקני מספק ומעורר מחשבה על הקו הדק שבין גבורה לבין מקצוענות. 

בסגנונו החסכוני ונטול החוכמות, שמהווה שריד כמעט אחרון להוליווד הישנה והקלאסית, איסטווד משתמש בסיפורו של הטייס צ'סלי "סאלי" סאלנברגר, שהנחית מטוס נוסעים במימי נהר ההדסון בניו יורק בינואר 2009, על מנת לגולל מעשייה אינטימית ותרפויטית שנותנת לניו יורק את ה"הפי אנד" שהיא כה היתה זקוקה לו. 

לא רק שהתוצאה משלימה את סרטו הקודם של איסטווד, "צלף אמריקני", שהביא את סיפורו של "גיבור" אמריקני אחר (ומעורער בהרבה) מאותה התקופה, אלא שהיא גם מעניקה לטום הנקס, שמגלם את סאלי, תפקיד גדול נוסף שמצטרף בטבעיות לגלריית הגיבורים המפוארת שלו, ושמהווה המשך ישיר לעבודתו המטלטלת ב"קפטן פיליפס".

התסריט החכם של טוד קומרניקי (שמבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של סאלנברגר) עושה עבודה מצוינת בלקפץ סביב האירוע המדובר, שנמשך כ־200 שניות בסך הכל. הנחיתה עצמה מובאת בחלקים, ומנקודות מבט שונות, בעוד שאר הזמן מוקדש לחקירה שהתנהלה אחריה, לאופנים שבהם סאלי הצנוע ונטול הגינונים התמודד עם תשומת הלב הפתאומית שהורעפה עליו ולכמה פלאשבקים שמיטיבים לשפוך קצת אור על דמותו. 

עם זאת, הסרט ללא ספק מגיע לשיאו כאשר איסטווד משיב אותנו לתא הטייס לאותם רגעים קריטיים ומלאי אימה, שבהם המטוס פוגש במים הקפואים. אף שהסוף הטוב ידוע לכל (כל 155 הנוסעים ואנשי הצוות חולצו בשלום), הסיקוונס הנ"ל עדיין מצליח להיות מסעיר, מלחיץ ומזכך, כאשר קור הרוח והאנושיות של הנקס וארון אקהרט, שמגלם את טייס המשנה שלו, מוסיפים להתרחשויות הכאוטיות מימד פרוצדורלי וכמעט אנטי־הרואי.

מן הראוי לציין שלא הכל עובד ב"סאלי". נוסעי המטוס משורטטים בקווים גסים למדי; הניסיון לצייר את חברי הוועדה שחקרה ופישפשה בנסיבות ההתרסקות כנבלים מאולץ ולא משכנע; וגם הגרנד פינאלה, שבו הנבלים הנ"ל משנים את דעתם לפתע ומיישרים קו עם דעת הקהל, מתפקד יותר ככלי קתרטי מאשר כרזולוציה לוגית.

אבל אם מביאים בחשבון את שלל התחושות והרגשות שהנקס ואיסטווד מצליחים לסחוט מהאירוע ומהשלכותיו, ואת האופן המאופק, האלגנטי, וכן, המקצועי, שבו הם מבצעים את משימתם, קשה שלא לראות ב"סאלי" ניצחון. רק אל תצפו בו לפני שאתם עולים על מטוס.

ציון: 8 טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו