עלילות הקומנדו הימי בסמטאות ג'נין

מרחק השנים זה נראה מובן מאליו: ב-2002 נלחמה ישראל על חייה. יותר מ-450 הרוגים בסידרה של פיגועי התאבדות חייבו את צה"ל ואת השב"כ לצאת למלחמה על הבית. השיא הבלתי נמנע היה לאחר הפיגוע במלון פארק, כשהממשלה החליטה על כניסה אל לב הטרור הפלשתיני, המקום שממנו יצאו עשרות מתאבדי חמאס וג'יהאד איסלאמי לערי ישראל: מחנה הפליטים ג'נין. 23 חיילים נהרגו בין הסמטאות והבתים הצפופים בקרבות הקשים והמדממים ביותר שניהל צה"ל מאז מלחמת לבנון הראשונה.

לצד המילואימניקים של חטיבה 5 וגדוד 51 של גולני, היו אלה לוחמי הקומנדו הימי שנכנסו לעיר הפלשתינית הקרובה ביותר לבסיס הקבע שלהם בעתלית. היום הפרק הזה במורשת הקרב של השייטת נשמע הגיוני לגמרי, אבל אי אפשר להקל בו ראש, ולא רק משום האוקסימורון ים-יבשה. יחידות עילית אחרות היו סלקטיביות הרבה יותר בפעילותן בשטחים, ובמילים פחות מכובסות - בחרו בקפידה היכן להקיז את דמן.

ששת הרוגי השייטת באינתיפאדה השנייה ועשרות פצועים מספרים את סיפורה של היחידה בקרבות, שעליהם קיבלה לימים את צל"ש הרמטכ"ל. שנים מוטרפות של מבצעים כמעט מדי לילה, ששיאם במבצע חומת מגן בסוף מארס 2002. לא צריך הרבה כדי להחזיר את הלוחמים עשר שנים לאחור, לתוך סמטאות ג'נין; למרות הזמן שעבר, למרות מאות המבצעים שלקחו אותם מאז כמעט לכל פינה במזרח התיכון, את התקופה ההיא אף אחד מהם לא ישכח. מלחמה אמיתית, אפורה, נטולת הילה של מבצעים עלומים, ממש מול הבית. מלחמה שהיה צריך לנצח, ובשביל זה השייטת היתה שם.

* * *

נפגשנו בשבוע שעבר בעתלית. אל"מ דרור, המפקד הקודם של השייטת והיום מפקד בסיס אשדוד של חיל הים, שפיקד על פלגת הלוחמים בימי האינתיפאדה; סא"ל איתמר, היום מחנך ואז קצין המודיעין של השייטת; סא"ל ד', שהיה מפקד יחידת לוחמים בראשית האינתיפאדה ובקרוב יסיים את לימודיו במכללה לביטחון לאומי ויתמנה לסגן מפקד השייטת; סרן (מיל') טל, מילואימניק ביחידה ובעת ההיא לוחם; וסא"ל ד', היום סגן מפקד השייטת, ואז - מפקד יחידת לוחמים.

"איך שהתחילה האינתיפאדה היה ברור לנו שאנחנו מצטרפים", פותח דרור. "זה היה מייד אחרי הנסיגה מלבנון, היינו בשיא הכשירות המבצעית אבל עם מעט מאוד פעילות. היתה הסכמה מוחלטת שהשייטת צריכה להיות היכן שאפשר כדי לתרום לצבא. כן ים, לא ים, זה בכלל לא עמד על הפרק. התייצבנו בחטיבה הקרובה ביותר אלינו, חטמ"ר מנשה, ואמרנו: 'תנו לנו עבודה'. פשוט דחפנו לעשות".

"נדחפנו" תהיה אולי מילה נכונה יותר. הצבא היה אז בבלאגן, בשטחים לא שירתו המפקדים הכי טובים, והתחושה הכללית היתה של חוסר מיקוד במשימות ובמטרות. לתוך הסיטואציה הזאת נכנסה השייטת, תחילה תחת פיקודו של ארז צוקרמן ואחר כך תחת רם רוטברג, כיום מפקד חיל הים. בשלבים הראשונים פעלו בעיקר לוחמי היחידה שהתמחו בלחימה יבשתית, והם ביצעו חדירות קטנות לשטחים שבפאתי אזור A. עם התעצמות האירועים היה ברור שנדרשת מסה קריטית של לוחמים שיוכלו להשתתף במבצעים, ועקב כך שונה מסלול ההכשרה בפלגה המבצעית, כך שיכלול פרק משמעותי ביותר (כולל הסמכה) של לחימה יבשתית.

המבצע הראשון היה בטול כרם, על שטח המגע עם הרשות הפלשתינית. "פעלנו ליד בית ספר כדורי", מספר סא"ל ד'. "לקחתי שני צוותים מיחידת הלוחמים וירדנו לשם. ניגשתי למח"ט ואמרתי לו: 'שלום, אני מהשייטת, יש לי פה שני צוותים. באנו לעבוד'. חיכינו ליד צומת כדורי לאישור של ראש הממשלה כדי לזחול 200 מטר לתוך שטח A. זאת היתה התפיסה אז".

דרור: "זה היה בית ספר ישן, שממנו ירו על כוחותינו. אז ד' והצוותים שלו עשו מארבים ליליים מול נקודות הירי. ככה זה התחיל, בדברים קטנים".

האויב נראה אז מפחיד בהרבה מכפי שהיה באמת. צה"ל נמנע מכניסה לעומק הערים הפלשתיניות כדי לא להעמיק את העימות עם הרשות, ובעיקר מחשש לנפגעים רבים בקרבות עם ארגוני הטרור ועם אנשי כוחות הביטחון הפלשתיניים. את הפעילות שנחשבה מסובכת נתנו ליחידות הטובות יותר: דובדבן, מגלן, וכמובן השייטת. הם פעלו בשיתוף פעולה הדוק עם היחידות המבצעיות של השב"כ.

דרכי התקשורת, נוהלי הקרב ואופן היציאה לפעולות נבנו תוך כדי תנועה. את שכר הלימוד שילמה השייטת בדם: ניר קריצ'מן נהרג במהלך חומת מגן בכפר עסירה א-שמאליה בשומרון; הראל מרמלשטיין נהרג בספטמבר 2002 ממזרח לטול-כרם; ארז אשכנזי נהרג ביוני 2003 בעזה; רועי אורן נהרג באוגוסט 2003 בשכם; רענן קוממי נהרג בספטמבר 2003 בשכם; מורן ורדי נהרג ביולי 2004 בשכם.

ביחידה קטנה כל כך, שבה הקשר בין הלוחמים למפקדים קרוב כל כך, שישה הרוגים זה המון. יחידות חזקות פחות היו מתרסקות. מה שמנע את השקיעה בשייטת היה העבודה האינטנסיבית המקבילה בשתי זירות: פעילות ייעודית בים - ומבצעי בזק בשטחים.

בינואר 2002 השתלטה השייטת על ספינת הנשק קארין A בעומק הים האדום, וכעבור חודשיים יצאו אותם הלוחמים ללב מחנה הפליטים ג'נין. "היו מקרים שצוותים שעבדו בשטחים הגיעו לטיסה לאילת עם ציוד יבשה", מספר איתמר. "אני זוכר שהגענו לבסיס של הימ"ס (יחידת המסתערבים של מג"ב; י"ל) בירושלים וחיפשנו איפה מחליפים בגדים. אנשים פשוט הגיעו מאימון בים ולא הספיקו לעבור לבגדי יבשה".

הפער הזה שבין ים סוף לג'נין נשמע אולי בנאלי, אבל ביסודו שני עולמות שונים לגמרי: הפעילות החשאית המוקפדת של להגיע-לעקוץ-לחזור, ומולה - לחימת הג'ונגל של השטחים. "גרתי אז במכמורת", אומר דרור, "אתה יוצא ממבצע בטול כרם ותופס פתאום שבעוד רבע שעה אתה בבית. לא כמו במבצעים המיוחדים שלנו בעולמות רחוקים".

רק שאת העולמות הרחוקים הכירה השייטת היטב, ואת השטחים פחות. איתמר: "זה היה הולך ככה: אני מקבל טלפון מהשב"כ, 'יש עבודה בחירבת עבדאללה איברהים, אתה יכול לבצע-' ואני עונה: 'שנייה, תן לי קודם לבדוק איפה זה נמצא על כדור הארץ'. היתה לנו ביחידה תשתית מודיעינית על כל המזרח התיכון, חוץ מישראל. לאט לאט התחילו להצטבר גם מפות של יו"ש לצד המפות האחרות".

* * *

רצף המבצעים היבשתיים וגם עומק הכניסה לערים הפלשתיניות והחיכוך עם חמושים היו ההכנה לדבר האמיתי. "ראינו שזה הולך לבוא", אומר דרור. "כל הזמן גירדנו את השטח, נכנסנו ויצאנו, היה ברור לאן זה יוביל".

מייד אחרי הפיגוע בליל הסדר הם התכנסו לקבוצת פקודות ראשונה באליקים. היה ברור שהיעד הוא ג'נין. עברו כמה ימים עד שהמבצע יצא לדרך. צה"ל כבש תחילה את רמאללה, שכם וטול כרם, וההערכה היתה שגם ג'נין תיפול בקלות: לכן לא היו מחשבות שניות אם לתת לחטיבת מילואים ולאוגדה שמעליה לפקד על המבצע. על הפעולה הופקדה חטיבת המילואים 5, שאליה הוכפפו גדוד של גולני ופלגת הלוחמים של השייטת. דרור: "זה היה, איך נגיד בעדינות, לא מסודר במיוחד. כבר מהחפ"קים ראיתי שהם לא מוכנים לסוג האירוע שחיכה לנו בשטח".

ואתם הייתם מוכנים-

"כן, למרות שהלחימה בג'נין היתה ברמת עצימות גבוהה לעומת מה שידענו קודם. אבל אנחנו יחידה סדירה, וזה מתבטא בהמון דברים. למשל הציוד או הכושר הגופני. המבצע התחיל בלילה גשום, ואנחנו הובלנו טור של גדוד מילואים. בדרך אתה רואה שמתחילים ליפול אנשים, והמרווחים גדלים, ואתה יודע שעוד מעט מאיר היום. אז ניגשתי למג"ד ואמרתי לו: 'שמע, אתה יודע לאן אתה צריך להגיע? אתה מכיר את הדרך? אז אנחנו ניפרד, אנחנו רוצים לרוץ כי אחרת לא נצליח להגיע לעיר בחושך'".

מה ידעתם שמצפה לכם שם-

"בגלל שג'נין היתה האחרונה מבין הערים, אז היה להם זמן להיערך. ידענו שיהיו שם מלכודים, מארבים, תצפיות. הם הקימו גם רשת של מנהרות קטנות כדי לעבור ממקום למקום. היה ברור לנו שמחנה הפליטים הולך להיות אגוז קשה לפיצוח".

המשימה הראשונית היתה להסתנן למחנה ולתפוס כמה בתים שולטים, ומהם לתת חיפוי ליתר הכוחות וגם לצלוף על המחבלים שיימלטו. בפועל השייטת אמנם הצליחה להגיע לבתים שסומנו, אבל הסתננות של ממש לא היתה שם. המחבלים חיכו, מוכנים לקרב, וכל התנועה לתוך מחנה הפליטים היתה היתקלות תחת אש כבדה. "מהשנייה הראשונה נפתח עלינו מטח אש כבד מאוד", משחזר טל. "זה היה ברמה של אנשים מתגלגלים לבתים - לא הולכים, פשוט מקפצים משוחה לשוחה. למזלנו, כל זה קרה בחושך, ובלילה היכולת שלהם די נמוכה".

גדוד המילואים, שהשתרך מאחור, כבר לא הספיק לנצל את הלילה והגיע לג'נין רק באור יום. "כבר בכניסה שלו לקו הבתים הראשון הוא חטף הרוג ראשון, ואחר כך עוד אחד", נזכר טל. "זה התחיל בעוצמה, וכולנו הבנו שזה מה שמצפה לנו גם בהמשך".

שלושה ימים נשארו לוחמי השייטת בבתים שתפסו בלילה הראשון. משם הם יצאו לפשיטות קצרות בתוך מחנה הפליטים, לאתר מחבלים. אלא שאז הבינו בצה"ל שהעסק מסובך מכפי שחשבו, ולכן הוחלט לחלק את העיר לפרוסות, כל פרוסה לכוח אחר. פלגת הלוחמים בשייטת, אולי לראשונה בתולדותיה, הפכה לגדוד חי"ר לכל דבר, ודרור היה המג"ד. מהר מאוד הצטרפה אליהם גם פלגת המילואים, ובשיא המבצע החזיקה השייטת בג'נין כמעט שני גדודים מלאים.

"הבנו שאנחנו צריכים לעבוד ככוח רגיל, אז ציוותו לנו נגמ"שים", אומר דרור. "עכשיו צריך לדעת איך מתעסקים עם כל הדברים האלה, איך בכלל מייצרים שפה משותפת בין כל הכוחות? אני לא חי"רניק במהותי, אבל יש לי לא מעט ניסיון מבצעי, וזאת היתה בפירוש הלחימה הכי קשה שעברתי, גם מבחינת אורך הזמן וגם מבחינת העוצמה שהפעילו נגדנו.

"אתה מתחיל ללכת, חוטף מכת אש ממקלעים, עושה פזצט"א לתוך הבוץ וזוחל בגובה הרצפה כי כדורים שורקים מעליך. או שאתה יושב בתוך בית ושומע חוליה של גולני בסמטה ליד מנסה לחצות את הרחוב מצד לצד, כולה שלושה מטרים, ואז הם חוטפים אש, ואתה שומע בקשר את אחד הלוחמים שלהם כשהוא פצוע, צועק שיבואו לחלץ אותו, ואין מי שיבוא לחלץ אותו".

* * *

בשטח היה בלאגן. כולם יורים, ובכלל זה אירועים רבים של ירי כוחותינו על כוחותינו. באחד המקרים פתח כוח מילואים באש על לוחמי שייטת, ללא נפגעים. במקרה אחר יצאו לוחמי השייטת למעצר, ירו בשוגג בלוחמי נח"ל ופצעו אחד מהם. "זה היה שטח צפוף שבתוכו מהומה שלמה", מספר דרור. "מספיק שאתה יורה כדור, או טיל, ומרים את הקנה קצת יותר מדי גבוה, וכבר חצית גיזרה ופגעת במישהו משלנו. ובתוך כל זה הפעילו שם טנקים, וירו 150 טילי עורב, ואש נ"מ, ומסוקים תקפו, ובאמצע היו מחבלים שהתבצרו בריבוע קטן מאוד".

ב-9 באפריל, מקץ שבוע בתוך המהומה הזאת, נפוצו בארץ שמועות על היתקלות גדולה בג'נין. דיברו על מסוק שנפל ובו הרמטכ"ל, ועל מספר גדול של הרוגים מהשייטת. דרור: "כמפקד הכוח היה לי טלפון סלולרי כבוי באפוד שהייתי פותח פעם ביום. באותו בוקר פתחתי את הטלפון, ואני רואה 30 הודעות נכנסות, מחפשים אותי בטירוף, ואני לא מבין מה קרה".

התברר שבאותו הבוקר פשט כוח של השייטת על אחד הבתים, ושני חיילים נפצעו קל ופונו לבית החולים רמב"ם. זמן קצר אחר כך נתקל כוח מילואים במחבלים וספג 13 הרוגים. הדיווח זלג החוצה אבל הצטלב עם הדיווח מהבוקר - וכך סברו במשך שעות שההרוגים הם לוחמי השייטת. "אנשים עשו אחד ועוד אחד, והיה ברור להם שזה אנחנו. ואני מדבר עם אשתי ואומר לה שכולם בסדר, והיא מצטטת לי מקור מוסמך בבית החולים שאומר לה בוודאות שההרוגים הם מהשייטת".

מי שנפגעו באותו אירוע היו לוחמי חטיבה 5, שנקלעו לחצר של בניין, שבה הופעלו לעברם מטענים ונפתחה אש מהקומות הגבוהות. הם ניסו להיחלץ תחת אש, תוך כדי טיפול בחבריהם. לוחמי השייטת שמעו בקשר על האירוע והוזעקו לסייע בחילוץ. כוח בפיקודו של רם רוטברג היה הראשון שהגיע לנפגעים. מטרתו העיקרית היתה לוודא שהמחבלים לא יחטפו את גופות ההרוגים לצורכי מיקוח. דרור: "אתה יוצא בלי מודיעין, בלי כלום, אתה פשוט רץ באזור האירוע ומנסה לעשות את זה בצורה מבוקרת כדי שאתה עצמך לא תיפגע, ומצד שני גם יכול להיות שחטפו פה מישהו".

התקרית הקשה הזאת צרבה את הקרב במחנה הפליטים ג'נין ככישלון. היא הובילה את צה"ל להפעיל כוח גדול בהרבה כדי להכריע את המחבלים ולהשלים את כיבוש העיר ומחנה הפליטים. לשייטת היו בלחימה עשרה פצועים, ובהם טל. "בוקר אחד נכנס דרור ואמר לנו שיש איזה ביצוע: צריך להיכנס למבנה ממולכד בתוך המתחם הבעייתי, להוציא מתוכו את הגברים והנשים, להניח מטען ולפוצץ איתו את כל המטענים שהיו בבית".

החוליה של טל היתה אמונה על המטענים. הם הכינו אותם עם השהיה מספיק ארוכה כך שיספיקו לצאת ולתפוס מחסה. הכל הלך כמתוכנן, יושבי הבית הוצאו החוצה וטל חיכה לפקודה להיכנס. ואז פגע בו צרור. "אני אפילו לא יודע מאיפה זה בא, אולי זה היה מחבל שהסתתר מאחורי הילדים. נפצעתי בכתף, מפקד הצוות קיבל שלושה כדורים ברגל. בהתחלה חשבתי שאלה אבנים, אבל כשהבנתי שהתנועה שלי מוגבלת פניתי לדרור ואמרתי לו שנפצעתי".

בדרך לנגמ"ש שחילץ אותו עוד הספיק טל "לתפוס את הבחור הראשון שנראה לי רציני ולהודיע לו שעכשיו הכל עליו, כי גם המפקד שלי וגם אני נפצענו". הדבר הבא שהוא זוכר, כמו כל האחרים, הוא המעבר הזה מהתופת של ג'נין לשפיות של תחומי הקו הירוק - "המעבר מעולם בשחור-לבן לעולם עם צבע שבו הכל פורח, הכל יפה". או במילותיו של דרור: "איך במרחק של 20 דקות מהטירוף הזה, הרמזור האדום בצומת מגידו מתחלף כאילו כלום".

* * *

חומת מגן, כמו הלחימה באינתיפאדה בכלל, היתה עבור השייטת בחינת בגרות משמעותית. לא רק בפעילות האינטנסיבית ובהיקף הנפגעים, אלא גם בהוכחה - לעצמה ולצבא - שהיא לא סטרילית מכדי להכניס את הידיים עמוק לביוב, למקום שבו מתנהלים החיים האמיתיים.

את התהליך הזה התחילה השייטת הרבה שנים לפני כן, אצל יואב גלנט, שלפני שפיקד על היחידה יצא לחטיבת ג'נין, ובהמשך עם סידרה של קצינים שיצאו לפרק זמן ביחידות חי"ר - דובדבן (רם רוטברג, ארז נבו), גולני (ארז צוקרמן ואל"מ ר', המפקד הבא של היחידה) והנח"ל (אל"מ א', מפקד השייטת הנוכחי, וסא"ל ד'). ההליכה פנימה והחוצה, מעתלית לצבא הגדול ובחזרה, השביחה את הקצינים, אבל בעיקר נתנה להם אפשרות לראות גם את צורכי הצבא. התוצאה המיידית היתה השתלבות בלחימה; התוצאה העקיפה והמשמעותית יותר - שדרוג ניכר ביכולות של השייטת.

"היינו במקומות הכי פשוטים ובמשימות הכי פשוטות", אומר ד', "הוכחנו שאנחנו לא 'הבלרינות של פיקוד צפון', כמו שאפי איתם קרא לנו בשנות ה-90. הגענו לאן שצריך ועשינו את העבודה, והרווחנו לעצמנו מימד נוסף. לוחמים שהשתתפו בלחימה משמעותית הם טובים יותר. הוותיקים בינינו זוכרים את אסון השייטת ואת הבועה שהתנפצה, והלחימה בשטחים שמה אותנו עם שתי רגליים חזקות על הקרקע: אנחנו לא רמבו, גם אצלנו נפגעים, אבל זזים הלאה וממשיכים לבצע את המשימה".

טל נזכר איך בדרך לג'נין היו חיילי מילואים שעצרו בצד, התיישבו על אבן והדליקו סיגריה. "אנחנו עברנו שם, לוחמים צעירים מעולם הפעילות המיוחדת, ופתאום אנחנו רואים את המילואימניקים עומדים בצד ומחלקים לנו סוכריות. זה נראה לא אמיתי".

הניסיון המבצעי בשטחים שידרג גם את היכולת הייעודית של השייטת במבצעים בטווחים הרחוקים. דרור: "אני זוכר מבצע עם עוד יחידה מיוחדת, שהרמטכ"ל מופז מגיע לתדריך אחרון ושואל: 'מי מהלוחמים פה היה תחת אש-' ואתה רואה את כל הלוחמים שלנו מרימים את היד, ואלה של היחידה האחרת פחות. זאת גאווה".

הגאווה הזאת סייעה למזער את הביקורת שהיתה בתוך היחידה - והיתה - על היקף הפעילות בשטחים. המבקרים דיברו בעיקר על היקף הנפגעים הגבוה בפעילות שגם אחרים יכולים לעשותה. דרור משוכנע שבראש ובראשונה מדובר בעניין ערכי, משום שהשייטת עצרה והרגה אנשים שתיכננו להתפוצץ בתל אביב. "היינו היכן שנזקקו לנו, בלי מרכאות ובלי ציניות".

ציונות, קורא לזה איתמר. מילה שנאמרת היום כמעט בלחישה, אבל בשייטת היא נישאת בגאווה. "כולנו מסתכלים אחורה ומרגישים, ברמה הכי בסיסית, שהמדינה היתה במלחמה, ואנחנו באנו לשם כדי להשפיע ולעשות את ההבדל".

ד', סגן מפקד השייטת, חוזר לייעוד של היחידה - שלוש מילים: רלוונטיות, זמינות, גמישות. מחליפו המיועד, ד', אומר שהשייטת תהיה גם בעתיד בכל מקום שיזדקקו לה. "אני זוכר שעשינו מארבים על כביש 443, והלוחמים התלוננו מה אנחנו עושים שם ואם זה לא קטן עלינו. אמרנו להם שהרמטכ"ל הגדיר את הנקודה הזאת כבטן הרכה של ישראל, ושם אנחנו צריכים להיות".

במבט לאחור, עשור אחרי, הפעילות בחומת מגן היתה אירוע מעצב, שהפך את השייטת לטובה יותר. גם את הצבא. "היינו איזשהו ראש חץ שסימן את הדרך לאחרים", אומר דרור. "ביחידות אחרות אמרו לעצמם שאם השייטת בפנים אז גם הם צריכים להצטרף. אני לא רוצה לתת לעצמנו יותר קרדיט ממה שמגיע לנו, אבל היה ר-יק, ואנחנו מילאנו אותו. היינו סוג של דגל שהתחיל תהליך".

* * *

לפני עשר שנים, ביום האחרון של הקרב על ג'נין, הייתי העיתונאי הראשון שהורשה להיכנס למחנה הפליטים. הצטרפתי אז למילואימניקים של חטיבה 5 במסע של כמה שעות בין ההריסות בתום הקרבות. אז עוד דיברו על טבח שעשה צה"ל במחנה, אולם לימים הפריכה ועדת החקירה של האו"ם את הטענה. את מפקדי השייטת פגשתי ביציאה מהמחנה, ובהמשך - בעוד אינספור צמתים, באינתיפאדה ובגזרות אחרות. חלק מהפעילות הזאת מוכרת (למשל ההשתלטות על ה"מאווי מרמרה" ועל ספינות נשק בדרכן ללבנון ולעזה), על חלקה טענו מקורות זרים (השמדת משלוחי נשק בסודאן), מרביתה נשארה חסויה. ולמרות כל אלה, דומה שדווקא לעשור הראשון של המילניום, ולחומת מגן בראשו, שמור בעתלית מקום של כבוד. מלחמה על הבית, אמרנו, שבה, בלי הקלישאות על צפרדעים ודממה ועם הרבה רוח קרב וסולידריות, השייטת היתה שם.

צילומים: זיו קורן, יונתן נאמן (לע"מ), רויטרס

shishabat@israelhayom.co.il

* * *

מפקד השייטת, אל"מ א', בראיון ראשון:

"ההשתלטות על המרמרה היתה אחד המבצעים המפוארים שעשיתי"

"זה היה מבצע ראשון מסוגו בעולם, ולא יכולתי לבקש תוצאה טובה יותר", אומר אל"מ א', שמסיים בקרוב את הפיקוד על השייטת • "בדרך אחרת לא היינו משיגים אותן תוצאות - והיינו הורגים הרבה יותר אנשים" • "כנראה ללונדון לא אוכל לנסוע לסוף שבוע, אבל אני מוכן לשלם את המחיר הזה" • על הפעילות בחומת מגן: "נראה לנו לגמרי טבעי שנהיה שם. אנחנו רוצים להשפיע"

גם לקראת סיום דרכו הארוכה בשייטת, בתום שלוש שנים סוערות שבהן הוא מפקד על היחידה, לא קשה להחזיר את אל"מ א' לימי חומת מגן. ולא רק בגלל שהוא נפצע בג'נין: בעיניו, מדובר בציון דרך משמעותי בתולדות היחידה.

בראיון בלעדי, הראשון שהוא מעניק מאז נכנס לתפקיד, מדבר א' בפתיחות על הלחימה אז - ומאז. הוא מתייחס לראשונה גם לפעילות העלומה של היחידה הרחק מגבולות הארץ, וגם לפעולה שבה הוביל את לוחמיו להשתלט על אוניית המרמרה.

* * *

לחומת מגן הגיע א', אז עוד רס"ן, היישר מהלימודים לתואר ראשון במינהל עסקים במכללת רופין. הפיגוע במלון פארק תפס אותו בבית. הוא מיהר ליחידה, הצטרף לכמה פשיטות לעזה, ואז צו-ות כסגנו של דרור בפלגת הלוחמים ויצא איתו לג'נין. לימים החליף את דרור בפיקוד על השייטת.

"למרות שזאת לא היתה פעולה של יחידה מיוחדת אלא מבצע חי"ר מורחב, נראה לנו לגמרי טבעי שנהיה שם", הוא אומר. "אנחנו רוצים להשפיע, לעשות ביטחון, להיות היכן שאפשר, היכן שאנחנו יכולים להביא את היתרון היחסי שלנו. היה ברור לנו לגמרי מה אנחנו עושים שם, והיינו נחושים לפעול".

זה לא מובן מאליו שלוקחים יחידת עילית ושולחים אותה לפעילות חי"ר פשוטה יחסית.

"לנו זה היה טבעי. כשהיה צריך לעשות פשיטות בלבנון בשנות ה-80 עשינו פשיטות בלבנון, וכשהיו מבצעים של פיקוד צפון בשנות ה-90 הלכנו ברגל כמו סיירת גולני, וכשהיה צריך לפעול ביהודה ושומרון, פעלנו ביהודה ושומרון".

מה בדנ"א של השייטת גורם לזה-

"אנחנו יחידת קומנדו, אבל קומנדו התקפי. יחידה של זרוע הים, אבל בנסיבות של מלחמה אנחנו יחידה אופרטיבית שעושה גם וגם ומחפשת לפעול ולהשפיע. גם העובדה שהרבה מפקדים כאן יצאו לצבא וחזרו ליחידה גרמה לנו להכיר יותר את הצבא ולעשות יותר".

שילמתם מחיר: שישה הרוגים, לא מעט פצועים.

"זאת היתה תקופה לא פשוטה, אבל העובדה שהלחימה היתה כה קרובה לבית גרמה לכולם להתחבר למה שעשינו. אתה רואה את כמות ההיתקלויות ביחס לפעילות ואתה מבין שיש לזה מחיר, אבל גם המחיר הזה הוא חלק מהעוצמה של היחידה. מוחמד עלי אמר פעם שאלוף העולם זה לא זה שמרביץ הכי חזק אלא זה שיודע לספוג הכי חזק. אז זה בהחלט חלק מהחוסן של היחידה".

אתם גם מרביצים חזק מאוד.

"נכון, לא מספיק לספוג. אבל אני חושב שאנחנו נבחנים בדרך שבה אנחנו מתמודדים עם אירועים כאלה".

* * *

בשלהי הלחימה, כשהשייטת כבר פעלה במרכז מחנה הפליטים בג'נין, א' נפצע. "עשינו סריקות מבית לבית, ובאחד המבנים פתחו עלינו באש. כמפקד הכוח עמדתי מאחורי איזושהי קובייה בפינה ונתתי לאנשים להיכנס לפניי. חיכיתי, והמחבל ירה וירה וירה, עד ש-פאף, פגע לי ברגל. פיניתי את עצמי הצידה, נתנו לי טיפול ראשוני ונמשך מין אירוע כזה שבו דילגנו בין הגגות כי לא היה אפשר לחזור אחורה. קודם כל היינו צריכים להרוג את הבחור שירה, ואחר כך היתה שם התכתשות שנמשכה בערך חצי שעה, עד שיצאנו.

"הפציעה היתה במותן, הכדור שבר לי את מפרק הירך. עבר הרבה זמן עד שפינו אותי החוצה עם נגמ"ש, כשאני סותם באצבע את החור של הפציעה. הרופא שבדק אותי בחוץ ראה שאני בסדר, שאני מדבר, אז הוא אמר שלא צריך מסוק ושאפשר לנסוע לבית החולים באמבולנס. שאלתי אותו אם הוא בטוח, ואז הרמתי את האצבע מהחור של הפציעה ויצאו שפריצים של דם, והוא צעק 'מסוק, מסוק!'

"בדרך למסוק, על האלונקה, שמו לי מסיכת חמצן, והרופא שאל אותי אם אני קצין או חייל. סימנתי לו על הדרגות, והוא שאל אם אני מגולני. אמרתי לו 'חיל הים', והוא שאל איזה חיל הים. אז אמרתי 'שייטת', והוא התחיל להתבלבל. אחרי שהוא יצא מההלם, הוא התחיל לתחקר אותי מה אנחנו עושים שם, מה הקשר של השייטת לג'נין. וכל שנייה הוא הרים לי את מסיכת החמצן כדי שאענה, והחזיר לי, ואז שוב שאל, ואני חושב לעצמי: 'בחייאת, תן לי לנשום רגע'".

א' מאמין שהפעילות של השייטת בשטחים בתקופת חומת מגן ביגרה את היחידה. "האנשים התבגרו, גם מקצועית וגם מבצעית, ובעיקר התחברו למה שאנחנו עושים פה. הם חוו מלחמה על הבית והקריבו הרבה מאוד, חלק הקריבו את חייהם וחלק את בריאותם או את החברים שלהם, והם יודעים איך זה נראה. הם יודעים להילחם".

העובדה שנלחמתם על הבית משמעותית יותר מאשר בפעולות אחרות שלכם-

"פעם הרציתי באיזו חברה, ושאלו אותי אילו אנשים אני מחפש בשייטת. אז נתתי כדוגמה את אבא שלי, שבא לבקר אותי כשהייתי בטירונות במתקן אדם, והלכנו בשביל עם אחותי הקטנה ופתאום קפץ שם כלב, ואבא שלי תפס אותה באינסטינקט כזה כדי להגן עליה. אני זוכר את זה עד היום. אז אמרתי שכל אחד עושה את זה לילדה שלו, מגן עליה, יש כאלה שאולי עושים את זה גם לחבר שלהם, מעטים עושים את זה לשכנים, ויש כאלה שחושבים מעבר לזה, על המדינה ועל הארץ. זה הדבר הכי חשוב שיש ללוחם בקרב. משם באות העוצמות שלנו".

* * *

בסוף מאי 2010 פיקד א' על ההשתלטות על הספינה הטורקית מרמרה. לוחמי השייטת הותקפו באלימות, חלקם נפצעו ונאלצו להשתמש בכוח ולהרוג תשעה פעילי טרור שהיו על הסיפון. א' לא דיבר על האירועים האלה מעולם, למעט בתחקירים הצבאיים. אפילו בפני ועדת טירקל לא הופיע, כחלק מההסכם שהותיר את הלוחמים מחוץ לחקירות ולעדויות. עכשיו, כמעט שנתיים אחרי, הוא מדבר לראשונה.

"אמרתי את זה לאנשים שלי ביום הראשון, ואני אומר את זה גם עכשיו: בעיניי, זה אחד המבצעים הכי מפוארים שעשיתי".

עד כדי כך-

"כן".

למה-

"כי זה היה מבצע ראשון מסוגו בעולם, ומי שיודע לנתח אותו, ברמה של הלוחמים ושל איך שהם השתלטו על האונייה הזאת - צריך להצדיע להם. היו פה עשרות החלטות שהתקבלו, ובסופו של דבר, לא יכולתי לבקש תוצאה טובה יותר: נהרגו רק מחבלים, אף אזרח לא נפגע, כל האוניות קשורות פה בארץ, וכל הלוחמים בחיים".

היו גם טעויות.

"לקחים, ויש לי לא מעט. אבל אני לא מסתכל נקודתית ואומר שכאן השתמשנו בכדורי צבע ושם בחבלים, אלא על המכלול. ואני אומר לך שבדרך אחרת לא היינו משיגים אותן תוצאות - והיינו הורגים הרבה יותר אנשים".

התוצאות אולי היו טובות מבחינתך אבל רעות למדינה, לא-

"האחריות לאירוע היא קודם כל של מי ששלח לפה מחבלים. זה לא כל האנשים שהיו על הספינה, אבל היתה שם קבוצה של 70-50 איש שידעו בדיוק בשביל מה הם באים. הם היו מחבלים שבאו להרוג ולפגוע".

ומבחינתך זה היה קרב, כמו בחומת מגן.

"קרב מובהק. יש לי לוחמים שנפגעו מירי, לוחמים שניסו להרוג אותם".

לא היה לך בשום שלב סימן שאלה לגבי נחיצות המשימה-

"לא".

היתה ביקורת איך לא פיתחתם שיטות אחרות לעצור אונייה כזאת.

"בוא נגיד שהיינו עוצרים אותה. ואז מה? משאירים את האנשים שם בלב ים? אז בסדר, יש רעיונות, אבל בסוף זה היה קרב, והתנגשות היא התנגשות. אז נכון שלא מדובר פה בקומנדו סורי, אבל היה כאן אויב. הבעיה היתה שעם קומנדו סורי זה עניין של שחור-לבן, וכאן זה היה יותר מורכב במובן המנטלי-ערכי. להערכתי זאת סנונית ראשונה לעימותים שצפויים לנו בעתיד".

והתוצאות הקשות לא גרמו לכם להירתע-

"יומיים אחר כך עצרנו עוד אונייה, ושלושה ימים אחר כך כבר היינו בהיתקלות עם מחבלים בעזה. אתה מדלג מאוניות שלום למחבלים, וזה הסיפור של הפעילות המורכבת עם מגוון אויבים, מגוון אמצעים והצורך להיות מדויק בגלל הרגישות. הרי בסוף אנחנו לא באים לשרת את עצמנו אלא את מדינת ישראל: לשייטת אין מדיניות חוץ או דעה בעניין הזה, ומה שהמדינה מחליטה - אנחנו עושים. במקרה הזה ביצענו את המשימה כמו שתוכננה".

ועדיין, הביקורת מתסכלת.

"זאת היתה ההתמודדות שלי כמפקד - לשמור על היחידה הזאת כמו שהיא. אנחנו ידענו מה היה שם, התסכול היה ששוב הדודה הזאת מציקה, וההוא שואל..."

אתה יודע, בטורקיה בטח היו שמחים לשים עליך יד. אתה לא חושש להסתובב בעולם, שיוציאו נגדך צווי מעצר ויעמידו אותך לדין-

"ממש לא. אני רואה את עצמי כשליח של מדינת ישראל, הרי אני יכול גם להיהרג בקרב. כנראה ללונדון לא אוכל לנסוע לסוף שבוע, אבל אם זה המחיר שאני צריך לשלם, אז אשלם אותו".

* * *

בשנים האחרונות נקשר שמה של השייטת בשלל פעולות: השתלטות על ספינות נשק ופעולות לסיכול הברחות, הרחק מגבולות המדינה. "המלחמה בטרור, כמו המלחמה באיו"ש, היא צירוף של הרבה ניצחונות קטנים", אומר א'. "זה מטריד מאוד את הצד השני, הוא לא סתם עושה מאמצים גדולים כדי להעביר נשק וטילים. יש כאן אתגר אמיתי מול אויב לא פשוט, אבל חשוב שאנחנו עושים ולא מרימים ידיים".

אם ברחוב היו יודעים איפה היית בחודש האחרון היו נופלים מהכיסא-

"אנחנו משתדלים להגיע להיכן שאנחנו יכולים להשפיע, ולהיות שם. יש מקומות שאנחנו היחידים שיכולים להגיע אליהם, ובמקומות האלה בוודאי נכון שנהיה. אלה לא סיסמאות של מנהלים, וגם אין לי חשש שנהיה מובטלים בשנים הקרובות. בענף שלנו, העסק מרוויח".

החתמת כרטיס בלא מעט חורים במזרח התיכון. יש קטעים שאתה עומד איפשהו ושואל את עצמך: "מה אני עושה פה-"

"אני יודע כל הזמן מה אני עושה שם".

והלוחמים-

"יודעים ומבינים היטב. הם חייבים להבין, כי יכול להיות שבקצה מישהו מהם יחתום את המשימה. אנחנו מתעסקים בדברים רגישים מאוד".

איך שומרים על ביטחון שדה אצל החיילים בעידן הזה של זרימת מידע? הרי יש להם פייסבוק.

"אני מאמין שאין. אסור להם".

אין פייסבוק בפקודה-

"אני לא רודף אחרי האנשים. אנחנו עושים הסברה, ובמקרים שיש טעויות בוטות מטפלים משמעתית. אבל הדרך היא הסברה, כי אתה לא יכול להגיד 'סודי' וזהו. אתה צריך להיות ממוקד, לדעת איפה לשמור ואיפה לשחרר, ובעיקר להחדיר לאנשים את ההבנה שזה חשוב, כי בסוף זה קשור לחיי אדם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו