ארבעת המופלאים

גל פרידמן, 40, גולש רוח

קטף מדליית זהב באולימפיאדת אתונה (2004) ומדליית ארד באטלנטה (1996). שתיהן בגלשן מדגם "מיסטרל". הישראלי היחיד, עד כה, עם מדליית זהב - והיחיד עם שתי מדליות. מתגורר בקיבוץ שדות ים ועובד באימון סאפ וגלישת רוח. נשוי למיכל ואב לאלה (7), אייל (4) וליהי (שנתיים).

הימים שלפני האולימפיאדה: "ככל שמתקרבת האולימפיאדה, הלחץ עולה. ארבע שנים אתה מתכונן לתחרות הגדולה בעולם, אז יש המון מתח. לפני האולימפיאדה אמרתי בכל ראיון שאני הולך על הזהב, לא הנמכתי ציפיות. אתה רואה את היריבים שלך מכל העולם מגיעים. יש לך דיסטנס מהם, כי אין חברים באולימפיאדה. ימי התחרות הולכים ומתקרבים, הגוף נמצא בערנות שיא וכל החושים מתחדדים".

התחרות והמדליה: "בשיט, בשונה מהג'ודו, אלה עשרה ימי תחרות מתישים ביותר. ככל שאתה מצליח יום אחרי יום - העומס והלחץ עליך רק גוברים. לשמחתי, עמדתי בלחץ, לא שיניתי כלום מההרגלים ומהדרך שלי, והשגתי חלום של שנים. קשה לתאר את ההרגשה בגוף, את האושר האדיר הזה לזכות בזהב. עמדתי על דוכן המנצחים כשניגנו את ההמנון שלנו. זו הרגשה באמת חלומית". 

טיפים לספורטאים בריו: "תהיו פתוחים, זמינים, ותשתפו פעולה עם התקשורת. אל תיעלמו ואחר כך תתלוננו שאתם לא מקבלים פרסום, חסויות וספונסרים. לא ראיתי שזה מביא דווקא הישגים גדולים. תהיו אתם ותמיד תשמרו על כל הדברים שאתם רגילים אליהם. אותה תזונה, אותם אימונים, אותה הכנה לימי התחרות. אל תתחילו לעשות דברים אחרים רק כי זאת אולימפיאדה". 

זיכרונות מהכפר האולימפי: "לי היו הרבה ימי תחרות, אז הייתי עסוק מאוד, אבל מה שזכור לי במיוחד זה אנשי הביטחון הישראלים והמאבטחים האחרים שהיו סביבנו כל הזמן. אתה הולך לריצת שחרור, ורצים איתך מאבטחים. עושה חימום לפני תחרות - מאבטחים. פתאום אתה מאובטח כל הזמן. באטלנטה אנשי ביטחון אמריקנים נסעו אחרינו לכל מקום. זה משהו שאתה לא רגיל אליו".

עם הזהב באתונה. "נשארתי אותו בן אדם" // צילום רויטרס

למה דווקא אני זכיתי: "לא התפשרתי על כלום ותמיד הלכתי בדרך שלי. כשהיה צריך - נכנסתי גם לעימותים עם המאמן שלי ועם יו"ר איגוד השיט. אתה חושב שהייתי אדם קל? אבל היה לנו סיעור מוחות, ומעולם לא חשבתי להחליף מאמן כדי שיהיה לי יותר קל וכיף וסבבה. בשום רגע לא בחרתי בדרך הקלה. אם הייתי נוהג כך, היה לי אולי יותר כיף - אבל גם לא היתה לי היום מדליית זהב".

איך המדליה שינתה אותי: "המדליות ממש לא שינו אותי או את חיי, נשארתי בדיוק אותו אדם. אבל היה לי מתחרה יווני, ניקוס קקלמנאקיס, שניצח אותי באטלנטה ובאתונה הגיע שני. בזכות המדליות שלו הוא מסודר כלכלית ומקבל לכל החיים משכורת של קצין בצבא היווני. למה המדינה יכולה לתת הקצבה כספית לחרדים שלומדים ולא עובדים, ולא יכולה להעניק אופק וחזון לספורטאים שלה?"

היורשים שלי: "אני לא רוצה להתעסק ביורשים. אני חוזר עכשיו מהים, הבן שלי אייל, שהוא בן 4 וחצי, היה איתי ותפס גלים. הוא עדיין קטן ולא מתעסק בגלישה. כששואלים אותי אם הוא יהיה היורש שלי, אני עונה שיש עוד המון אולימפיאדות עד שהוא יהיה בן 20, ואני לא אכפה עליו להתעסק בשיט. אתמוך בו במה שהוא יבחר לעשות ובמה שהוא ירגיש בו הנאה".

מצב הספורט בישראל: "הכל מתחיל מלמטה, מבתי הספר. הרבה מורים לספורט באים פשוט להעביר את השיעור ולא שמים לב אם יש בכיתה ילדים בעלי פוטנציאל. ילדים שצריך לתמוך בהם, לעודד ולהריץ אותם אל מעבר לשיעור הספורט הספציפי. משם צריך להתחיל ולהצמיח את הדורות הבאים, ואני משוכנע שאנחנו מפספסים בגלל זה המון כישרונות שיכלו להפוך לאלופים אולימפיים". 

בא לריו? "לא מדגדג לי להיות שם. אשב בבית ואצפה בטלוויזיה, רואים שם יותר טוב. אני מרגיש מצוין, ואין לי בעיה שאני לא שם. יש לי יותר זמן לעיסוקיי ולמשפחתי. זה פספוס של איגוד השיט שאני לא בריו, אבל אתה יודע, אני לא איש קל למערכת. אני עומד על שלי, אומר תמיד את דעתי - וזה לא נוח ונעים לשמוע לעיתים".

התחזית שלי: "אני אופטימי ומאמין שנחזור עם מדליות. יש את נבחרת הג'ודו הטובה שלנו ואת נבחרות ההתעמלות האמנותית והאתלטיקה. יש גם מועמדים טובים בשחייה. נקווה מאוד שנגיע לגמרים וגם לזהב. שחר צוברי בשיט יכול להגיע למדליה. הוא יודע להתמודד עם לחץ. גם מעין דוידוביץ' יכולה לזכות. אצלה זה יותר עניין מנטלי, לדעתי. יש כמובן את נבחרת המתעמלות, שם יש מאמנת רצינית, אירה ויגדורצ'יק, שלא מתפשרת על משמעת ברזל שמביאה להישגים. אני לא נכנס לעניין הבעיטה לכאורה, אבל אם היא היתה מאמנת של 'בואי, מאמי, תעשי כך', זה לא היה עובד".

 

יעל ארד, 49, ג'ודוקא.

זכתה במדליה הישראלית הראשונה בהיסטוריה - כסף בברצלונה 1992. מנכ"לית פעילות המסחור של מותגי חברת המדיה "ויאקום" בישראל ומובילה את חברת "מוגובי" בארץ. מרצה מבוקשת, חברת הנהלת הוועד האולימפי בישראל וחברת ועדת השיווק של הוועד האולימפי הבינלאומי. גרה בתל אביב, נשואה למלונאי ליאור כהנא ואמא לתום (18) ודניאל (בת 15).

הימים שלפני האולימפיאדה: "הייתי מאוד מפורסמת בשנה האולימפית, כי סומנתי כתקווה למדליה, והרעש סביבי היה אדיר. אבל בתקופתי לא היו אינטרנט וסלולר, ויכולתי להיסגר בקונכייה ולא לענות לטלפונים. בכפר האולימפי פגשתי מתחרים מכל העולם, שאת רובם הכרתי מתחרויות קודמות וממחנות אימונים. זאת משפחה, לטוב ולרע, אבל כל הזמן זוכרים בדיוק את מי ואיך צריך להביס". 

התחרות והמדליה: "בלילה שלפני התחרות בקושי הצלחתי להירדם והתעוררתי הרבה פעמים. תחשבו מתי הלכתם לישון וקמתם ליום אחד שבו החיים שלכם עומדים להשתנות? הקרב מול הגרמנייה בחצי הגמר היה הכי קשה בקריירה שלי. היא היתה חזקה ממש כמו גבר, וידעתי שהיא שמפרידה ביני לבין מדליה אולימפית. הגעתי מאוד מוכנה, ובכל זאת נדהמתי מהכוח שלה". 

טיפים לספורטאים בריו: "האולימפיאדה היא המגדלור, ובדרך אליה צריך לצלוח תחנות חשובות, כל אחת בעיתה. אתם חייבים להתרכז בכל תחנה ותחנה, ולא לחשוב רק על האולימפיאדה. אם התחרויות של ספורטאי מסוים מתקיימות בסמוך לטקס הפתיחה, יומיים או שלושה אחריו, אני ממליצה לו שלא ישתתף בטקס. מדובר בקרנבל ובמאמץ של שעות, שכולל הליכה ועמידה ממושכת". 

זיכרונות מהכפר האולימפי: "בכפר מסתובבים 11 אלף ספורטאים, ולפעמים זה יכול להיות קצת פסטיבל. את רואה הרבה אנשים סביבך כל הזמן - בחדר האוכל, שפתוח 24 שעות ביממה, בשטחים הציבוריים, במתקנים. בסופו של דבר את חוזרת לחדר שלך, אבל לא יכולה לגמרי לנטרל רעשים. לי היה ריטואל קבוע: הייתי מכה לעצמי על הירכיים לפני התחרות, וזה עזר לי להתפקס, להתנתק מכל מה שמסביב - למעט היריבה שמולי".

למה דווקא אני זכיתי: "כשהתחלתי להשתתף בתחרויות בחו"ל, חוויתי התרגשות שהיתה משתקת ומרוקנת אותי מכוחות. בכל בוקר של תחרות הייתי מתפתלת מכאבי בטן ומרגישה חולשה איומה. נקודת המפנה היתה כשלמדתי להתנתק רגשית ולזהות את נקודות התורפה שלי, לצאת ממוקדת לאולם התחרות ולשנן לעצמי שאני טובה באימונים ולכן אהיה טובה בתחרויות".

ברגע הזכייה. "נכנסתי לסחרור" // צילום: פיל אובריין

איך המדליה שינתה אותי: "בהתחלה נכנסתי לסחרור. בגיל 25 הפכתי למושא הערצה, ואני שמחה שהצלחתי להישאר נורמלית. אחרי הזכייה לא יצאתי מהבית לבד, כי בכל מקום היו מקיפים אותי, מחבקים, מדברים. זה היה מקסים, אבל לא פשוט. חזרתי להתאמן והייתי צריכה לעוף בתחרות אחת על הראש כדי להבין שנגמרו החגיגות. בהמשך הייתי אלופת אירופה וסגנית אלופת העולם". 

היורשים שלי: "הצלחה לא שמורה למתי מעט. היא נבנית על ידי מי שמוכן לחלום, לעבוד קשה ולפרוץ גבולות. כל מי שיש לו כישרון ומוכן להתאמץ, לרוץ למרחקים ארוכים ולהקדיש את החיים שלו למצוינות - יכול להצליח. אני לא נולדתי 'יעל ארד'. אני יעל מתל אביב, ילדה רגילה, להורים רגילים, לא בית עשיר, לא בית של שוחרי ספורט. אבל היה לי החיידק הפנימי להגיע לצמרת". 

מצב הספורט בישראל: "לאורך השנים היו בעיות של ניהול. לא הכשירו מנהלים בעלי הבנה אמיתית ולא פיתחו עתודות מאמנים לדור הבא. בעיה נוספת היא 'היום שאחרי'. ספורטאים פורשים והם לבד בעולם, בלי מענקים, בלי סיוע במציאת המקצוע הבא, בלי רשת ביטחון ותמיכה. כלום. מענה לכך יכול להביא יותר הורים להסכים או לרצות שילדיהם יהיו חלק מהמערכת הזאת".

באה לריו? "לריו אני מגיעה לראשונה כחלק מהוועד האולימפי. אני אלווה את המשלחת הישראלית וגם אטפל בפן הדיפלומטי. אני אהיה בריו קרוב לשבועיים, וזה עומד להיות מאוד אינטנסיבי וצפוף. הכנתי טבלת אקסל מטורפת, שכוללת את כל התחרויות והאירועים שאהיה בהם. אני מנהלת את חיי בטבלאות". 

התחזית שלי: "יש לנו משלחת גדולה ומצוינת, גאווה לאומית. אני מקווה ומאמינה שיישברו שיאים ישראליים ושנעפיל לגמרים. יש לנו שמונה ספורטאים לפחות שיכולים להביא מדליה. בג'ודו ירדן ג'רבי, אורי ששון, גולן פולק ושגיא מוקי, בתקווה שיתגבר על פציעת גב. בגלישה שחר צוברי ומעין דוידוביץ', שהם אמנם לא מועמדים טבעיים, אבל יש להם התשתית הנכונה. גם אילנה קרטיש בהיאבקות ורון אטיאס בטאקוונדו יכולים להפתיע. וישנה נבחרת ההתעמלות האמנותית המצוינת שלנו. אני מרגישה שהן התגברו על המשבר המיותר שהתרחש לאחרונה".

 

אריק זאבי, 39, ג'ודוקא.

זכה בארד באתונה 2004, ובמקום החמישי בסידני 2000. בריו ישמש פרשן של ערוץ הספורט. מייסד ומנכ"ל עמותת "הקרן למצוינות אולימפית בישראל", מאמן נבחרת ישראל לנוער בג'ודו וקבוצות ג'ודו לילדים, מרצה ומגיש ברדיו תל אביב. גר בתל אביב, נשוי לרוית ואב לנועם (בת 7), עמית (בן 5) ועומר (שנתיים וחצי). שני הראשונים מתאמנים בג'ודו.

הימים שלפני האולימפיאדה: "מועמדים למדליה חווים לחץ אדיר של ציפיות וסיקור מאסיבי, שהם קשים להתמודדות. כשאני הגעתי, למשל, לתחרות ראיתי 2,500 ישראלים יושבים באולם, מניפים דגלים ופוסטרים שלי. לא צפיתי את זה ולא הכינו אותי לזה. אגב, יש מי שטוענים שבזכות העובדה שזכיתי בארד באתונה ושהתקשורת עברה להתעסק בי, לגל פרידמן ניתן קצת שקט שעזר לו לזכות בזהב. אני לא בטוח שזה נכון, כי גל עשוי מברזל מבחינה מנטלית". 

התחרות והמדליה: "באתונה היה עלי לחץ מטורף, ובחודש שקדם לתחרות הלכתי עם משקולות של ציפיות ותקוות על הכתפיים, מותש. כל אדם ברחוב איחל לי הצלחה, והלחץ היה עצום. הקרחת הקטנה שיש לי באמצע הקרקפת היא מסטרס, אין לי ספק. למזלי הייתי מספיק טוב. לדעתי, הייתי צריך להגיע לגמר וכנראה גם לזכות במדליית זהב. היה פה שילוב של לחץ וגם טעות שיפוט".

טיפים לספורטאים בריו: "הקושי העיקרי הוא שאתה נמדד על סמך יום אחד, או ימים ספורים. זה הזמן היחיד שלך לפרוע את השטר. זה לא הוגן, המדליה היא לא חזות הכל. אם אתה לא מביא מדליה אולימפית, זה כאילו לא עשית כלום? בכלל לא. הספורטאים חייבים למצוא את הדרך הנכונה עבורם לשחרר מתח. לדעתי, טוב לצאת מהכפר האולימפי ליום כיף, להתאוורר ולשכוח מהכל".

זיכרונות מהכפר האולימפי: "הכפר הוא כמו שכונה, ויש בו הרבה פינוקים. אולם קולנוע, חדר משחקי וידאו וסנוקר ובתי קפה. אתה פוגש בחדר האוכל את כל הכוכבים, מבולט ועד פלפס. ב־2008, בבייג'ין, עשיתי טעות גדולה. בגלל שהשתגעתי מהלחץ שהיה עלי בארץ, החלטתי לנסוע לסין כמעט שבועיים לפני התחרות. הרגשתי שאני הולך ודועך שם. כאילו אני ממתין עוד ועוד על קו הזינוק בלי תנועה". 

למה דווקא אני זכיתי: "בתור ילד הייתי תחרותי מאוד, בכל תחום. היה לי רצון מטורף להוכיח את עצמי, גם מול האחים שלי. בגיל 15 זכיתי באליפות ישראל לבוגרים בג'ודו, בני 21 ומעלה. אני לא יודע איך התחריתי בכלל, הייתי הכי צעיר אי פעם. היו בי רוח לחימה ורצון לפרוץ גבולות. כל השנים התחריתי עם בוגרים ממני. יש ספורטאים שיכולים להישבר ככה, לי זה התאים מאוד".

איך המדליה שינתה אותי: "אחריה הפכתי פתאום לקונצנזוס. הזכייה הבהירה לי שאפשר להגשים חלום ילדות, גם כשהתנאים ההתחלתיים לא הכי מזהירים. הוכחתי לעצמי שאני יכול להתמודד עם כל דבר, גם עם ההפסד הכואב בלונדון 2012. אני לא חושב שהמדליה שינתה אותי כאדם. זכיתי בה כבוגר, בגיל 27. חוץ מזה, במשפחה שלי היו הורגים אותי אם הייתי תופס תחת פתאום".

עם הארד באתונה. "פתאום נכנסתי לקונצנזוס" // צילום: GettyImages

היורשים שלי: "אני רואה בנבחרת הנוער המון כישרונות אדירים. יש כמה ג'ודוקאים שאם הם לא יהיו בעתיד הקרוב מהמובילים בעולם - זו פשלה של המערכת. יש להם כישרון מטורף ומוטיבציה של פנאטים. גל יקותיאלי ואני הוספנו אימון קריטי לנבחרת, שאליו נשלפו הספורטאים הטובים. לפני חודש חזרנו מאליפות אירופה עם שתי מדליות ארד ופעמיים מקום חמישי. זה מדהים".

מצב הספורט בישראל: "הכשל העיקרי בעיניי הוא סביבת העבודה החובבנית בגילי ילדים ונוער. יש חוגים פרטיים לילדים, כשהאינטרס של המאמנים הוא להתפרנס, אבל זה לא מקדם ספורט תחרותי. אם מישהו מצליח להגיע להישג, זה כמעט מקרי. מצד שני, יש מאמנים טובים, למשל מבריה"מ לשעבר, שהלכו לאיבוד בארץ, אם בגלל מנטליות קשוחה או כי לא ידעו לשווק את עצמם".  

בא לריו? "בריו אפרשן את תחרויות הג'ודו. התחרויות מתקיימות מהבוקר ועד שש בערב, ולאחר מכן ישודרו משדרי סיכום בערב ובלילה. אני מתרגש לקראת האתגר המקצועי החדש. למעשה, אם חושבים על זה, זאת תהיה הפעם הראשונה שאגיע לאולימפיאדה בלי שום לחץ של תחרות, אלא רק כמתבונן מהצד. לשמחתי, לא אצטרך לעשות 'איפּוֹן' לאף אחד".

התחזית שלי: "התחושה שלי היא שנחזור עם שתי מדליות לפחות, למרות שמפחיד אותי להתחייב. בג'ודו יש לנו שלושה מועמדים מאוד חזקים: אורי ששון, גולן פולק ושגיא מוקי. בבנות יש את לינדה בולדר ואת ירדן ג'רבי - שאותה אני רואה מגיעה לגמר. גם גילי כהן יכולה בהחלט לפרוץ. אני מרגיש שדווקא אלה שלא שמים עליהם את הפוקוס עשויים להפתיע. רון אטיאס בטאקוונדו, אילנה קרטיש בהיאבקות או שחר צוברי בגלישה. צוברי מתאים לאולימפיאדה, לא סתם הוא מדליסט אולימפי. יש בו מין חייתיות כזאת שגורמת לו להתנפל על המטרה במאני טיים ולטרוף אותה".

 

אורן סמדג'ה, 46, ג'ודוקא.

זכה במדליית ארד בברצלונה (1992), במשקל 71 ק"ג. בדרך להישג הכריע חמישה קרבות ב"איפון" בתוך פחות משש דקות, והפסיד רק בקרב הגמר. כיום מאמן את נבחרת הגברים של ישראל בג'ודו ומפעיל רשת מועדוני ג'ודו. אביו מוריס היה ממקימי ענף הג'ודו בארץ. מתגורר ביישוב גנות הדר שבשרון, נשוי לליאת ואב לעומר (17 וחצי), רום (13) ורותם (9), שלושתם עוסקים בג'ודו.

הימים שלפני האולימפיאדה: "דווקא הייתי פחות בלחץ, כי הציפיות ממני לא היו גבוהות לפני האולימפיאדה. רוב הלחץ היה על יעל ארד בג'ודו ועל עמית ענבר בשיט. הייתי רק בן 22, אבל באתי מאוד מוכן ורגוע ואני זוכר שבלילה שלפני התחרות ישנתי נהדר. התחרות מתחילה בעצם כבר כשאתה פוגש את היריבים שלך בכפר האולימפי: אתה לא מתיידד עם היריבים שלך לפני התחרות".

התחרות והמדליה: "אמרתי לעצמי שעדיין אין לנו מדליות אולימפיות ושאני רוצה להיות כמו מכבי ת"א בכדורסל, שזכתה בגביע אירופה. לעשות היסטוריה. ואז קרב ראשון וניצחון, ועוד קרב וניצחון, והכל הלך טוב. איפונים אחד אחרי השני. הייתי כמו רובוט שבא לעשות את עבודתו. אלוהים נישק אותי באותו יום. במטוס בדרך לישראל ראיתי בעיתון את אבא שלי בוכה מרוב אושר".  

טיפים לספורטאים בריו: "אני חושב, כמו גל פרידמן, שהספורטאים חייבים לשמור על הזהות העצמית שלהם, להישאר מי שהיו לפני האולימפיאדה. צריך גם לנסות להקפיד ששעות האימונים בימי המשחקים יהיו זהות לשעות האימונים בארץ, כדי שהגוף יושפע פחות ככל האפשר מהמעבר. לספורטאים אני אומר: תסמכו על האינטואיציה שלכם, על כל מה שהוביל אתכם לאולימפיאדה".

זיכרונות מהכפר האולימפי: "אני בעיקר זוכר שביליתי המון זמן במשחקי וידאו בכפר האולימפי. מהבוקר עד הלילה. זה העביר לי את הזמן, הפחית את המתח לקראת התחרות. אחרי שזכיתי במדליה הכל השתנה אצלי. ממש ברחתי מהכפר האולימפי, כי התקשורת לא הפסיקה לחפש אותי. הם לא הבינו מאיפה הגעתי להם, ולא היה לי פשוט עם ההמולה הזאת". 

למה דווקא אני זכיתי: "כמו בכל דבר בחיים, הצלחה היא בסופו של דבר שילוב של התמדה ושל כוח רצון. האמונה שאפשר להגשים את החלום שלך. אני עבדתי מאוד קשה בג'ודו מגיל קטן, ולשמחתי, הגעתי בשיא המוכנות שלי לאולימפיאדה. צריך כמובן כישרון, אבל זה לא מחליף את העבודה הקשה באימונים ובתחרויות ואת המאמץ היומיומי. לא מזיק שיהיו גם עזרה משמיים, טיפת מזל ויום תחרות מוצלח במיוחד".

איך המדליה שינתה אותי: "המדליה לא שינתה אצלי כלום, אולי אפילו גרמה לי מבוכה לא פעם. אני ביישן מטבעי, ולא היה לי קל עם ההתעניינות סביבי. לא התחלתי ללכת למסיבות או להשקות, ולא הפכתי להיות אדם יהיר. לא חיפשתי תהילה, אבל לא הרגשתי נעים כשכתבו עלי בעיתונים 'הבחור הגיע מאופקים' - כאילו זה משהו לא טוב. אחרי המדליה כבר יותר פירגנו לי".

היורשים שלי: "אריק זאבי, שבא אחריי בג'ודו, היה ספורטאי גדול שזכה במדליה ובהישגים עצומים. אחרי שתליתי את החליפה, הוא לבש אותה ועשה קריירה מפוארת. שגיא מוקי מתאמן אצלי מגיל 4, ספג את תורת האימון שלי, את התרגילים והסגנון. סימנתי אותו מגיל צעיר. עם זאת, מהרגע שהתמניתי למאמן הנבחרת, כולם אצלי אותו דבר. עם כולם אני עובד הכי חזק והכי טוב".

ברגע הזכייה. "לא פעם הייתי נבוך" // צילום: אי.פי

מצב הספורט בישראל: "ישראל היא לא מעצמת ספורט ומעמד המאמן עדיין לוקה בחסר, אבל יש שיפור גדול והפקת לקחים מאז אולימפיאדת לונדון. התחלנו לצמצם פערים מהעולם, והמצב יותר טוב. אני יכול לדבר על הג'ודו, והספורטאים באמת מקבלים את כל הציוד שהם צריכים, תחרויות, מגורים, כל התנאים להצליח. יש גם יותר ספונסרים, אנשי עסקים שמתגייסים לטובת הספורטאים". 

בא לריו? "אני אהיה, כמובן, כמאמן נבחרת הגברים בג'ודו, ואני מאוד נרגש. ארבע שנים עשינו הכנות מאוד טובות, קיבלנו את כל התנאים להצליח. החניכים שלי זכו בשלל מדליות באליפויות שונות בשנים האחרונות, ואני מתפלל שהכל יצליח ושהתלמידים יעלו על המורה שלהם. אנחנו מוכנים לקרבות בתחרות החשובה מכולן. וכמובן, גם מזל ותפילה לאלוהים לא יזיקו".

התחזית שלי: "אני מאוד אופטימי. יש מועמדים טובים למדליות. בנבחרת הג'ודו, שגיא, אורי וגולן לא באים רק כדי להתחרות, וביום טוב הם יכולים להגיע עד הסוף. אני לא יודע אם זה ייחשב לכישלון אם הם לא יזכו במדליות. על זה נדבר אם וכאשר, אחרי התחרות. יש את נבחרת הבנות בג'ודו עם ירדן ג'רבי ואת נבחרת המתעמלות האמנותיות, עם נטע ריבקין, שהן פוטנציאל אדיר למדליות. יש את אלכס שטילוב, שחר צוברי ומעין דוידוביץ', ואת חנה מיננקו באתלטיקה. אני מקווה שלא שכחתי מישהו. לדעתי, יש לנו לפחות שישה־שבעה ספורטאים שהם מאוד ריאליים למדליה בריו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו