קלאסיקה ישראלית, לא פחות

הידיעה הקצרה והמצערת על מותו של שרגא גפני, בגיל 86, היוותה עבור רבים מבני גילי (ה-37 מחכה מעבר לפינה) פלאשבק לילדות של תחילת שנות ה-80. אלו היו ימים שבהם לכדורגלנים הישראלים מ"הספורטאים הצעירים" עוד היתה היכולת להביס את הכדורגל המושלם של ברצלונה בת ימינו, זו של מסי, ולדמותו של "דני דין" היה יתרון ברור בקרב מול הגורמיטים (אנימציה יפנית עכשווית).

למרות הדמיון המנצח של אחד מסופרי הילדים המצליחים ביותר בישראל, הילדים היום לא רואים ממטר את הגיבורים של אז, ולא כי אחד מהם "רואה ובלתי נראה". כמה חבל.

גפני, או אם תרצו אבנר כרמלי או און שריג (שמות העט שעמדו מאחורי חלק מיצירותיו), הצליח לעשות את מה שההורים שלי כשלו במשך שנות הילדות - הוא שיכנע אותי לבקר בספרייה העירונית. הספרים שלו היו מצרך מעודכן ומדליק, בייחוד סידרת "הספורטאים הצעירים" שלו, שהפכה לקלאסיקה. הרי אחד כמוני הצליח לחמוק ממכות רק בגלל חברות בנבחרת הכדורגל של בית הספר היסודי.

אמנם בקרב הבנות הנוכחות שלי בספרייה התקבלה בחיוב, אבל ליתר ביטחון, את המפגשים עם הגיבורים המגוונים שיצר גפני קבעתי בחנות הספרים המשומשים בפסאז' (מילה מהאייטיז) שבמרכז העיר. היה זה המחסה המושלם. מצד אחד, מקום שבו כולם ידעו שהחלפתי חוברות קומיקס של טרזן וזאגור (לוחם הגרזן), ומצד אחר בעל פינת מסתור (ליד המדפים של ספרי הטבע), שבה איפשרה לי המוכרת לשבת בשקט ולגלות איך אלון ורפי הפכו את נבחרת ישראל לאלופת העולם בכדורגל. עלילות הכדורגלנים היו מדע בדיוני עבור הציניקנים, אבל גם דמיון מפותח ופטריוטיות המוחדרת באלגנטיות לילד שקיבל באהבה גם גיבורים כחול-לבן. כ-175 ספרים הוא כתב - מ"הימאים במבצע 'גרזן'" ועד "דנידין במלחמת ששת הימים" ו"הספורטאים הצעירים - ישראל נגד מצרים" - גפני היה פטריוט כמו בעבר.

העיקר - סיפור טוב

בעצם, פעם פטריוטיות לא היתה מילה גסה. ברבות השנים נתקלתי באנשים שהגדירו את דמותו של דנידין כגזענית וכדמות שאינה פוליטיקלי קורקט. אבל בזמנים שלנו דנידין לא נדרש להסברים ולהצדקות, כי הוא פשוט היה גיבור. בלי פרשנויות ובלי פסיכולוגים שמבקשים להגן על הנפש הרכה ולהרוס סיפור טוב בשם האיזון. "דני דין" היה בצד של הטובים, זה שנלחם ברעים ומצליח לרתק לשעות של קריאה ילד היפראקטיבי כמוני, שבוודאי לא הפך לשונא ערבים רק בגלל העלילות המוצלחות של גפני.

היום, כ-25 שנה אחרי שספריו ריתקו אותי, כשאני מקריא וממציא סיפורים לפני השינה לשני בניי הקטנים, אני מוצא עצמי מדי פעם, בלי משים לב, מנסה לרתק אותם בגיבור בלתי נראה. אבל ההתלהבות שלהם היא זמנית, כנראה כי הם עדיין בטווח הגילים המתאים שהכל מרגש וחדש בו. האם כמוני, בעוד חמש-שש שנים, הם יצליחו להתחבר לעלילות המיוחדות של גפני, גם אם זו תהיה הגירסה הדיגיטלית לאייפד-

גם אם התשובה שלילית, לפחות את הזיכרון הטוב שיש לי מ"הספורטאים הצעירים" ו"דנידין" שום אנימציה תוצרת חו"ל לא תצליח למחוק.