בדרך אל האורשר

גידי אורשר הוא לא באמת הבעיה. בניגוד לרבים מן הקוראים, אני קולגה שלו בגלי צה"ל. לא חברים או משהו, אבל אנחנו עוברים זה על פני זה ומחליפים מפעם לפעם הנהוני שלום על גרם המדרגות המרופט של תחנת הרדיו הצבאית. ולא! הוא באמת לא הבעיה. נכון, זה לגמרי לא פשוט לקרוא דברים כאלה מאדם שאני מכיר, אפילו היכרות שטחית. זה עושה קצת בחילה. אבל לא משהו נורא. במקרים כאלה אני נוהג לבלוע עורלה של תינוק איטר עם קצת מים קדושים, וזה עובר.

סתם, אני צוחק כמובן. אבל אני גם רציני. זה באמת קשה הרבה יותר כשאתה מכיר את הפנים של האיש שרואה בך חלק מקולקטיב נחשל. הרבה יותר קל להתמודד עם טקסטים עמוסי שנאה וגזענות מצידם של אנשים זרים לחלוטין. אלה, אין להם פרצוף, וללחיצת היד שלהם אין מגע מוכר. קל הרבה יותר לתעב אותם. להוריד עליהם תריס. לסכם את עצם מהותם בשתיים־שלוש מילים גסות ולסגור עניין.

למעשה, כשאני חושב על זה, זאת בדיוק הבעיה של גידי אורשר. אין לו מושג לגבי תרבות יהודי המזרח. הוא לא מכיר את פניה ולא קשוב לניגון שלה. הוא לא באמת חושב שיש שם תרבות. ביהדות של המזרח או של מרוקו. שהיא, כמה מופלא, נחשבת "צפון" עבור אפריקה, ו"מערב" - כלומר "מאגרב" - עבור העולם הקלאסי, אבל עבור גזענים היא תמיד איכשהו תיחשב מזרח. כי למחשבת השנאה הגזענית תמיד היו מצפן מיוחד משלה ואוריינטציה משלה, והיא עצלה מכדי לברר פרטים.

אורשר לא מכיר. ולכן קל לו כל כך. הוא סוגר עניין בשניים או שלושה גידופים מן המותן. מתבל בשתי הכללות סכמתיות שאותן שאב מכמה תוכניות של "ארץ נהדרת" וחצי נאום של גרבוז. יש לי המון כבוד לגרבוז, וגם ל"ארץ נהדרת", אבל לא מהם נלמד משהו על תרבותם של אבותיי. ולכן, בהפוך על הפוך, דבריו של אורשר הם רק סיבה מצוינת נוספת לאמץ את הקו של ועדת ביטון. אם נכיר יותר נשנא פחות. או לפחות נסתכן פחות בכתיבת שטויות שנצא מהן אידיוטים בדיוק כמו... אבל אורשר הוא באמת לא הבעיה כאן.

עבדכם הנאמן כותב טור שבועי לעיתונות כבר יותר מ־22 שנה. עם השנים למדתי שיש כותרות שממחזרות את עצמן עד שכמעט אין מהן מנוס.

פעם בשנתיים נבחרת ישראל שוב לא תפתיע ושוב לא תעלה לטורניר חשוב. פעם־פעמיים בשנה משפחה של ישראלים תעשה בושות על מטוס או בבית מלון וכולנו נדבר על הישראלי המכוער. בערך באותה תדירות יעלה לכותרות איזשהו רב - עם או בלי מירכאות - שהתעסק, באופן לא רוחני במיוחד, עם צאן מרעיתו, ובחש בכספם, בנפשם או בגופם. וכולנו נזעק זעקה גדולה, מרה ומוצדקת על הצביעות והגועל־נפש.

וכן, בערך באותה תדירות יצוץ איש תרבות או רוח, אמן, או עסקן או מבקר - עם או בלי מירכאות - ויגיד משהו מגעיל על יהודים דתיים או מסורתיים, מזרחים או סתם ליכודניקים שלא גרים בתל אביב. מייד אחר כך יגיעו פניות לכל הכותבים ששמעו בילדותם קצת חי"ת ועי"ן, או לפחות קידוש, וכולנו נגיב בחריפות, כי חריף, אתם יודעים, זה הקטע שלנו כשאנחנו לא משתטחים על איזה באבא.

אורשר, אם כן, הוא לא הראשון ולא האחרון והוא באמת לא הבעיה, ומפעם לפעם זה גם הולך ונעשה פחות ופחות מעניין. ולכן אני פונה מכאן לאחיי הגזענים: אנא מכם! רחמנות. או לפחות גזענות קצת יותר יצירתית, למען השם. אין לכם לב?! הרי בכל פעם שאתם משפריצים את ההבלים שלכם, זה אני וחבריי שנאלצים להגיב. אתם באמת לא יכולים לעשות את זה קצת יותר מקורי?!

בשולי השעמום הגדול - ושנאה נבערת לזרים היא אכן בנאליה משעממת להחריד - יש צורך להעיר כמה הערות.

א' - דברים דומים להפליא, ולעיתים זהים לחלוטין, נהגו לומר יהודי גרמניה ואוסטרו־הונגריה על הפליטים היהודים שהגיעו מן העיירות במזרח אירופה. האוסט־יודן היו, אם נרצה, המרוקאים של "המשכילים". הם ברברים, התלוננו בווינה ובברלין. הם מהמזרח. הם שטופים באמונות תפלות. פרימיטיביים ופרזיטים. חוץ מזה הם מכוערים. קולניים. במקום שטרודל הם אוכלים קוגל. ושום. המון שום. ריחות לא נעימים עולים מהם והם עושים בושות באופן כללי. חבל שאיפשרנו להם לבוא לכאן.

לא צריך להיות פסיכולוג גאון כדי להבין את הפלונטר הפנימי של יהודים מתבוללים שהמהגרים החדשים מפולין הזכירו להם את החלק ההוא מעצמם שהם כל כך מתעבים. בעיקר את הסבא והסבתא שלהם. יהודים שהגלות דיכאה אותם עד כדי כך שהיו מוכנים למכור את האמא שלהם כדי לזכות במבט נוסף של חסד מאת האל האירופי. האל שהופך להיות מפלצת בפרק הבא של סיפור האהבה־שנאה הנורא הזה.

בגדול, המערכון של אורי זוהר ואריק איינשטיין הוא אמת צרופה. צאצאי האוסט־יודן המושפלים מטיחים את אותם עלבונות במרוקאים, והמרוקאים, בתורם, מטיחים אותם באתיופים.

הרושם שלי הוא שבעומק הדברים השנאה כאן אינה למזרח או לעולם השלישי אלא ליהדות עצמה. היהדות ששורשיה נטועים בצד המזרחי של הים התיכון אבל ראשה וכנפיה שאפו והשתוקקו תמיד לאוניברסלי.

יהודים תרמו לתרבות המערב לא פחות ממה שקיבלו ממנה. המעולים שבהם האמינו שהם לא רק יכולים להשתלב ולהצטיין, יש להם גם המון להעניק ולהעשיר מתוך מה שינקו בבית. שלום עליכם לא היה רק סופר גאון, הוא גם אהב את טוביה החולב שלו. טוביה ריתק אותו וסיקרן אותו למרות שהיה איש האתמול, מנשק מזוזות, ודי מזרחי (יש אפילו טענות לדמיון בינו לבין סאלח שבתי). לכן "כנר על הגג" היא יצירת תרבות, ושנאת מרוקאים היא ברבריות.

יהודי ששונא את יהדותו או את ההשתקפות שלה הוא ברנש אומלל שאימץ את התזה של מדכאיו. הוא לא מאמין שהיהדות עשויה לתרום משהו משלה. במקרה הטוב היא יכולה לאמץ משהו מאירופה. כדי שמישהו יגיע לדרגה כזאת של עליבות, חייבים להניח שמכבש עצום של דיכוי מתמשך ריסק את נשמתו. בעברית קוראים לזה גלות. ולכן התבטאות מהסוג של אורשר (או חפר, אורי אור, או גרבוז) יותר משהיא מקוממת, היא מכמירת לב.

ב' - איכשהו יוצא שרוב התבטאויות השנאה הללו בוקעות דווקא מכיוונם של גורמים שנחשבים ללב ליבו של מחנה השלום. חייבים לציין כאן, באמ־אמא של האנדר־סטייטמנט, שיש משהו לא אמין באוהבי ערבים ששונאים יהודים מזרחים. יש משהו עקום ומגוחך באנשים שטוענים שדרוויש היה משורר גדול, אבל שמתוך יהדות המזרח לא היה ולא יכול היה לצמוח משורר או איש רוח. בגדול קשה נורא להאמין להם.

ג' - מזרחים לא מייללים. הם דורשים הכרה בתרבותם. אם אתה שומע יללה, ברר נא עם עצמך למה הקולות הללו כל כך לא נעימים לאוזניך.

(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו