עובדיה כהן, לשעבר ראש אגף הכספים של הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל), הוא גנב חסר מצפון שעשק את כספי הארגון. כהן, מהגנבים הבולטים ב"פרשת הירשזון", הודה והורשע לפני כשנתיים בגניבה של 10 מיליון שקלים ונשלח למאסר בפועל של ארבע שנים ושמונה חודשים. "חומרת מעשיו בולטת מרחוק וצריכה להובילו אל מאחורי חומות הכלא לשנים ארוכות וממושכות", כתב עליו השופט המחוזי דוד רוזן בגזר הדין.
הגניבות של כהן וחבורתו נחשפו ב-2006 וגרמו לפיטורי עשרות עובדים ולסגירת מעונות רבים. שלוש שנים לפני גילוי הגניבות זכה כהן לפנסיה חודשית נדיבה: 26 אלף שקלים. שולמו לו גם, ביד נדיבה, קרוב לחצי מיליון שקלים: פיצויי פיטורים מפני שעבד יותר מ-35 שנה, תשלום עבור הודעה מוקדמת והסתגלות.
במארס 2009, לאחר הרשעתו, הגישה נגדו ההסתדרות בהנהלתה החדשה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה להשבת המיליונים. לפני כמה ימים התקבלה התביעה כמעט במלואה: נוסף על השבת הכספים החליט ביה"ד, בראשות הנשיא מיכאל שפיצר, להוריד את הפנסיה המקוממת למינימום הקבוע בחוק הגנת השכר: כ-3,000 שקלים (הפנסיה גם מוגנת מעיקול).
פרקליטי ההסתדרות, עורכי הדין נחום פינברג, אלון נוי וענבל אלטמן, ביקשו לקבוע תקדים: לחייב את כהן להשיב כספים עוד בטרם נתגלו גניבות העתק שלו. ואכן, כך קבע השופט שפיצר. מעבר לתקדים העביר השופט מסר ברור: עובד ציבור המועל בכספי הארגון לא ראוי לפנסיה, למעט פנסיה מינימלית הקבועה בחוק. "חובתנו", האיר השופט, "להעביר מסר אשר ירתיע עובדים שנגישותם לקופת המעסיק קלה, בשל מעמדם והאמון הניתן בהם, כי לא ישלחו יד בכסף לא להם, וכי מעילה שבאה מתוך ניצול לרעה של מעמדם אינה בת מחילה".
המאמצים של ההסתדרות להשיב את כספי הגניבה לא הסתיימו רק בתיק זה. מי שנפגעה משלילת הפנסיה של כהן היתה גם אשתו, שושנה כהן, שביקשה להצטרף להליך. השופטת ורדה סאמט דחתה את בקשתה ופסקה כי "חובת המעסיק חלה כלפי העובד המועסק על ידיו בלבד, ולא כלפי בני משפחתו".
במקביל הגישה ההסתדרות בקשה לעקל את מחצית הדירה שבבעלות כהן ברמת גן כדי להבטיח את השבת הכספים אם אכן התביעה תתקבל דבר שאכן קרה באחרונה. לפרקליטי ההסתדרות התברר כי שבועות אחדים לאחר מתן גזר הדין העביר כהן את מחצית מזכויותיו בדירה לטובת אשתו. היא לא התכחשה לעובדה שהרעיון נרקח במוחם של בני הזוג לאחר שבעלה הורשע ועמד להיכלא. שופטת המחוזי ד"ר דפנה אבניאלי ביטלה את הסכם הממון וקבעה כי האישה נטלה חלק פעיל בקנוניה שמטרתה להציג מצג כי הזכויות בדירה מוקנות לה בלבד.
* * *
פסק דין חשוב ואקטואלי ניתן לאחרונה על ידי שופטת בית הדין לעבודה בתל אביב ד"ר אריאלה גילצר-כץ. ס"א, אישה חרדית מבני ברק, עירערה על החלטת שירות התעסוקה לשלול את זכאותה לדמי אבטלה עקב סירובה לעבוד במקומות שבהם עובדים גברים ונשים ביחד. לטענתה, הדבר מנוגד לאמונתה והיה על לשכת התעסוקה להפנותה אך ורק לעבודות שקיימת בהן הפרדה בין נשים לגברים.
האישה לא התייצבה כלל לארבעה מקומות עבודה שאליהם נשלחה, אלא פנתה אליהם בטלפון. לדעת השופטת, "דורש עבודה אשר אינו טורח להתייצב במקום העבודה אלא מסתפק בהתקשרות טלפונית, אינו נוקט מאמץ סביר ואינו פועל בתום לב לשם התאמה לעבודה שאליה הופנה. ייתכן שלו היתה מתייצבת, היתה נוכחת לראות כי העבודה במקומות אלו תואמת את השקפתה".
לדעת השופטת גילצר-כץ, המערערת אינה מלינה שהופלתה לרעה אלא מלינה היא כי לא הופלתה לטובה. אותה "התחשבות" באמונתה של המערערת "היא אשר עלולה להביא לאפליה ולהדרה אפלייתן של נשים".
בהמשך עומדת השופטת על הפגיעה האפשרית בציבור הנשים: "גם אם המערערת חשה פגיעה בכבודה עקב החלטת שירות התעסוקה, הרי שקבלת הערעור תפגע בכבודן ובזכותן לשוויון של נשים. קבלת טענותיה משמעה הדרת נשים מהחברה ופגיעה בזכותן לכבוד ולשוויון. אף אם נורמה זו מקובלת על המערערת אין משמעות הדבר כי היא מקובלת על יתר הנשים במגזר החרדי ובשום מקרה זו אינה הנורמה המקובלת על הציבור הישראלי ועל המשפט הישראלי". השופטת קובעת באשר להדרת נשים כי "בכך נעודד נשים להסתגר בביתן ולא להשתלב בשוק העבודה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו