דווקא בחדר הלידה, ארבע שנים אחרי שנפצעה קשה בפיגוע בבורגס ודקות ספורות לפני שהיא הופכת לאמא, עמית קוזה קנטור פרצה בבכי.
"היתה בעיה במדדים, התינוקת היתה במצוקה, והרופאים הודיעו לעמית שאין מנוס מניתוח קיסרי דחוף", מספר הבעל, ניר, בהתרגשות. "אלו היו רגעים קשים. עמית בכתה, זה החזיר אותה לניתוח הבטן שהיא עברה בבולגריה אחרי הפיגוע. היא לא רצתה שהילדה תצא כך לאוויר העולם. אבל היא הבינה שאין ברירה ונכנסה לניתוח".
בשעה 14:30 בצהריים נולדה בתם של עמית וניר, במשקל 3.165 ק"ג. "מייד לקחו אותה לחדר טיפול עם אחיות ורופא, כי הדופק והנשימה לא היו 100 אחוז. אני הייתי צמוד אליהם, ועמית היתה עדיין מורדמת אחרי הניתוח. התינוקת התאוששה מהר מאוד, הדופק והנשימה שלה הסתדרו.
"אחרי שש שעות, כשעמית היתה יכולה לקום מהמיטה, לקחתי אותה בפעם הראשונה לראות את התינוקת. זה היה מרגש עד דמעות. היא היתה בתוך אינקובטור. עמית הכניסה אליה את היד, ואחרי כמה דקות האחות הוציאה את הילדה ועמית היניקה אותה בפעם הראשונה".
אנחנו נפגשים בחדרה שבמחלקת יולדות א' בבית החולים איכילוב, אותו בית חולים שהציל את חייה אחרי הפיגוע. "היא מושלמת", אומרת עמית ומאמצת את בתה אל ליבה. מלטפת את שיערה, מעבירה יד אוהבת על פניה הרכות. "והיא הניצחון הכי גדול על הטרור. לפני ארבע שנים הייתי קרובה למוות, אבל לרגע אחד לא ויתרתי על החיים. עכשיו אני מרגישה אושר גדול וניצחון ענקי של החיים. אנחנו חיים, אנחנו כאן, אנחנו מתרבים, והם לא ינצחו אותנו".
שוב היא לוקחת את התינוקת, מצמידה אותה לגופה, לא מורידה ממנה את העיניים. "היא האושר שלי".
* * *
ב־18 ביולי 2012 טסה עמית לַחופשה בבולגריה, חופשה משפחתית עם אמה ורד, סבה וסבתה. שתי דודות שלה כבר המתינו להם בעיר. הם נחתו בבורגס אחר הצהריים, אספו את המזוודות, יצאו מהטרמינל והגיעו לאוטובוס, שהיה אמור להעביר אותם למלון.
"היה חם מאוד. התיישבנו בחלק הקדמי של האוטובוס. לא היה מזגן, הנהג לא היה בפנים. האוטובוס התחיל להתמלא. פתאום, בלי שום הכנה מוקדמת, היה פיצוץ מטורף. החלונות התנפצו, המזגן עף עלי ופירק לי את הצלעות. וחושך מוחלט.
"לא יודעת אם אני ואמא התעלפנו, אבל אחרי כמה דקות היינו שם לבד באוטובוס. צעקתי לה, 'מה קרה?' חשבתי אולי התפוצץ מיכל דלק, אולי ירו עלינו".
ורד: "אמרתי לה מייד, 'עמית, חייבים לצאת מהאוטובוס, אנחנו חייבות לצאת. תכף האוטובוס יעלה באש ויתפוצץ'".
עמית: "ראינו את העשן מתגבר, ואני הרגשתי שמאוד קשה לי לנשום. ירדתי מהאוטובוס יחפה, דרכתי שם על זכוכיות. ראיתי מראות קשים מאוד. איברים קטועים, צרחות אימה של אנשים פצועים, המון דם. ראיתי את חברה שלי גילת (קולנגי, שבעלה איציק נהרג בפיגוע; ע"נ) שוכבת פצועה. הסתכלתי אחורה ולא ראיתי את אמא שלי. האוטובוס כבר היה עטוף בעשן שחור, ואיפה אמא שלי??
"פתאום אני רואה אותה יורדת מהאוטובוס בזחילה. היא נפגעה ברגליים ולא יכלה לדרוך עליהן".
ורד: "בקושי עצום הצלחתי איכשהו לרדת מהאוטובוס, גררתי את עצמי בישיבה. כשהגעתי למדרכה, התיישבתי ואמרתי לעמית, 'לכי תחפשי אמבולנס וסעי לבית חולים, אני כבר אסתדר'. יותר מהכל רציתי שהיא תציל את עצמה, ידעתי שאני אהיה בסדר. שתי דקות אחרי שירדנו מהאוטובוס, הוא התפוצץ כולו".
עמית: "זה היה רגע מטורף. אמא שלי יושבת שם, לא יכולה לדרוך על הרגליים, ואני יורקת דם ומרגישה שאני בלי נשימה, שאני נגמרת, שאני חייבת טיפול, אחרת אני מתה שם. הדבר היחיד שנשאר אצלי שלם זה הטלפון הנייד.
"התקשרתי לאבא שלי, אריק, שהיה בארץ, ואמרתי לו, 'אבא, אני הולכת למות, בוא להציל אותי!'. ההורים שלי גרושים, והוא לא הבין בכלל איפה אני, הוא לא ידע שטסתי לחו"ל. אמרתי לו שאני בבורגס ושאני מפורקת לגמרי. ואז התנתקה השיחה.
זמן קצר לאחר הפיצוץ. "החלונות התנפצו, המזגן עף עלי ופירק לי את הצלעות, וחושך מוחלט" // צילום: אי.אף.פי
"פילסתי את הדרך בקושי והצלחתי להגיע לחדר האחיות בטרמינל. הם הסתכלו עלי שם וחשבו שקיבלתי כווייה קטנה ביד. שמו לי תחבושת והשכיבו אותי על המיטה.
"אף אחד לא ניגש אלי, ואני הרגשתי מפורקת, לא הצלחתי כמעט לנשום. אמרתי לעצמי: אם את לא קמה מהמיטה הזאת, את מתה. מתה.
"לא יודעת איך, הצלחתי לקום ויצאתי החוצה. ראיתי אמבולנס, היו בו פצועים מלאים ברסיסים, עליתי עליו ונשכבתי על האלונקה. אחרי דקה־שתיים הגיע פצוע, שרוף כולו, הדם נזל ממנו כמו מים. תמונה שרואים רק בסרטים. והצוות הרפואי אומר לי, 'קומי, זאת האלונקה שלו'. חשבו שאני פצועת חרדה.
"הפצוע הזה היה דניאל פחימה, ולמרות הפציעה הקשה שלו, הוא היה מדהים. הוא אמר להם, 'אל תורידו אותה, אני אסתדר איתה באלונקה'.
"הגענו לבית החולים בבורגס. שם הכניסו אותי לחדר הניתוח והתחילו לעשות לי ניתוח בטן, בלי הרדמה. אחת האחיות ליטפה אותי, ואני פשוט התעלפתי".
גם ורד הגיעה לאותו בית חולים. "הייתי פצועה, אבל מה שהכי הטריף אותי היה שלא ידעתי איפה עמית. צעקתי, 'איפה עמית? איפה עמית? איפה הבת שלי?' הצוות שם שאל אותי, 'איזה מספר היא?' אמרתי להם, 'מה מספר? מה אנחנו בשואה? יש לה שם, קוראים לה עמית'.
"אמרו לי שבגלל המצב הקשה של כפות הרגליים שלי, אני חייבת להיכנס לניתוח דחוף כי אחרת אני מסתכנת בנמק ובתופעות אחרות. רק אחרי שהתעוררתי מהניתוח, האחיות שלי, שהגיעו לבית החולים, סיפרו לי על עמית".
בפיגוע נהרגו חמישה ישראלים: אמיר מנשה, איציק קולנגי, כוכבה שריקי, מאור הרוש ואליאור פרייס, ונהג האוטובוס הבולגרי, מוסטפה קיוסוב. 35 בני אדם נפצעו.
אחרי הניתוח של עמית החליטו הרופאים להעביר אותה ואת דניאל וגילת לבית חולים גדול בסופיה. "רק שם איבחנו שנפגעתי מרסיס, שחדר דרך הריאה והגיע לכבד. אני לא זוכרת כלום, כי הייתי מורדמת, אבל דוד שלי שליווה אותי סיפר לי שאחד הרופאים אמר לו, 'היא לא תחזיק מעמד'. בתקשורת הישראלית כבר אמרו שיש עוד הרוגה בפיגוע, והתכוונו אלי. הכינו את כוח החילוץ של הצבא לעוד הרוגה, על כל מה שמשתמע מכך.
"בבית החולים בסופיה עברתי עוד ניתוח, סגרו לי שם דימומים בבטן. בצהרי יום חמישי הטיסו אותי לארץ בהרקולס של הצבא והביאו אותי מייד לאיכילוב".
אמא ורד, שהוטסה לארץ שעות אחדות לפני בתה ואושפזה גם היא באיכילוב, נזכרת ברגע הזה ומתרגשת. "ישבתי שם ליד חדר המיון בכיסא גלגלים והמתנתי לה. לא ידעתי במאה אחוז מה מצבה, אם היא באמת תשרוד את הפציעה. כשהביאו אותה, מונשמת ומורדמת, ביקשתי מהצוות הרפואי שיעצרו לרגע. ידעתי שאני אבחין מייד אם היא תצא מזה.
"הסתכלתי עליה, ולמרות המצב הקשה שלה חשבתי לעצמי: היא תחיה. היא תנצח את זה".
עמית: "ד"ר דרור סופר, מנהל מחלקת הטראומה, היה המלאך שלי. בהתחלה אמר להוריי שהוא לא יכול להבטיח כלום לגבי המצב שלי, ושנראה איך אעבור את הלילה הראשון. עברתי אותו בהצלחה".
יומיים שכבה עמית מורדמת ומונשמת ביחידה לטיפול נמרץ, ומשם הועברה למחלקת הטראומה. אחרי עשרה ימים, שוחררה לביתה.
"היו לי כאבים חזקים, צלעות שבורות וחולשה גדולה. חודש וחצי לא יכולתי בכלל ללכת, הייתי קמה מהמיטה בעזרת חבלים מיוחדים שקשרו לי. למזלי, המשפחה שלי והחברים לא זזו ממני לרגע, הם תמכו בי מהרגע הראשון, גם בבית החולים, גם כשהגעתי הביתה, ועד היום. זה חיזק אותי מאוד.
"אחרי שלושה חודשים חזרתי לעבוד כמנהלת אירועים בחברת הקייטרינג שבה עבדתי. היתה לי תקופה לא פשוטה, פיזית ורגשית, עם סיוטים בלילות. עד היום כל רעש מקפיץ אותי, כל בלון שמתפוצץ מפחיד אותי. קשה לי לעמוד בתור במקומות שונים, אני תמיד מפחדת שמישהו יבוא מאחור ויפגע בי. אני לא עולה יותר על אוטובוסים, לא בארץ ולא בחו"ל.
עם דניאל פחימה, שנפצע קשה בפיגוע. "למרות הפגיעה שלו, הוא היה מדהים" // צילום: יהושע יוסף
"היו לי כמה שיחות עם פסיכולוגים, אבל לא המשכתי בזה. אני מרגישה שעם כל הבעיות שאני סוחבת מהפיגוע, אני מספיק חזקה ויציבה. המוטו שלי מאז הוא שחשוב לחיות ולמצות את הרגע - היום, וכל הזמן. אי אפשר לדעת מה יהיה מחר".
הפיגועים בגל הטרור הנוכחי החזירו אותך לאחור?
"כמה מהם, כן. מאוד התחברתי לעידו לזן, שנפצע קשה בפיגוע הירי בדיזנגוף. ניר בעלי ועידו מכירים מערד, והלכתי אליו במיוחד לעודד אותו בשיקום בתל השומר. הרגשתי צורך להיות איתו ובשבילו. סיפרתי לו על עצמי, על המקרה שלי, ועל דרך ההתמודדות שלי עם הפציעה הקשה".
* * *
עמית קוזה נולדה לפני 30 שנים בקיבוץ קדרים שבצפון לוורד, מורה, ואריק, איש שיווק. כשהיתה בת שנתיים עברה המשפחה לגבעתיים, ובגיל 9 עברו להוד השרון. בתיכון למדה במגמת תקשורת, ובצבא שירתה כמש"קית ת"ש. אחרי הצבא החלה לעבוד כמלצרית בחברת קייטרינג והתקדמה עד לתפקיד מנהלת אירועים. כיום היא שותפה עם ניר בבתי הקפה שלו בתל אביב.
ניר קנטור נולד בערד, בן לרותי וראובן. יש לו שלוש אחיות. בצבא שירת בחיל השריון, ואחרי הטיול בדרום אמריקה עבד כקצין ביטחון בספינות נופש. כששב לארץ לפני 12 שנים התחיל לעבוד כמלצר בבית קפה ברחובות והתקדם עד ניהול הסניף. לפני חמש שנים פתח בית קפה משלו בשדרות יהודית בתל אביב וקרא לו "מונטיפיורי". בשנה שעברה פתח סניף נוסף של "מונטיפיורי" ברחוב אבן גבירול.
הם נפגשו לראשונה בוורנה שבבולגריה, בראש השנה של 2013. זו היתה הנסיעה הראשונה של עמית מאז הפיגוע. "נסעתי עם אמא שלי לחופשה, שתינו היינו חייבות את זה אחרי השנה שעברה עלינו. ישבנו בחדר האוכל של המלון, ואז ראיתי את ניר נכנס..."
ורד: "היא אמרה לי מייד, 'אמא, תראי איזה חתיך. הוא יהיה שלי".
ניר שהה בוורנה בחופשה, עם חבר. "הלכתי לקזינו, עמית ישבה לידי בשולחן הפוקר ופשוט נתנה לי בראש. דיברנו קצת, אבל לא יותר מזה, היתה לי אז חברה. חזרנו לארץ, וכמה חודשים לא שמעתי ממנה".
עמית: "כשחזרנו לארץ איתרתי אותו בפייסבוק כדי לראות מי הוא, אבל לא פניתי אליו. באחד הימים חבר שלו התחיל להתכתב איתי בצ'אט. אמרתי לו, 'שמע, אני בכלל בקטע של חבר שלך'. הוא שאל, 'מי, קנטור?' ואמרתי, 'כן!' הוא נתן לי את הטלפון של ניר.
"שלחתי לו הודעה: 'אתה צריך מלצריות לעסק?' ידעתי שיש לו בית קפה בתל אביב. שלחתי לו גם תמונה שלי, שייזכר מי אני. הוא כתב לי שהוא נזכר, אבל זה לא התקדם.
"אחרי כמה שבועות ניהלתי אירוע של הקייטרינג שבו עבדתי, ביישוב עומר. פתאום ניר והחברה שלו נכנסים. הייתי בהלם. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי".
ניר מחייך: "ראיתי אותה, והיא היתה כל כך יפה וניהלה את האירוע ביד רמה. חשבתי לעצמי, וואו, כנראה שפיספסתי פה משהו. קצת אחר כך נפרדתי מחברה שלי. בערב הסילבסטר נפגשתי עם עמית לדייט ראשון.
"היא באה זוהרת ויפה ונראתה ממש מיליון דולר. שיער בלונדיני שופע, מכנסי עור שחורים, בקיצור, מהממת. מייד בהתחלת השיחה היא אמרה לי, 'נפצעתי קשה בפיגוע בבורגס, יש לי צלקת בבטן, ואני רוצה שתדע את זה. אם זה מפריע לך, תגיד עכשיו'".
עמית: "יצאתי עם מספר גברים אחרי הפיגוע וחוויתי דברים לא נעימים. אחרי תקופה קצרה הם פשוט היו נעלמים. אולי נבהלו מהצלקת. לכן אמרתי את זה לניר מייד בהתחלה וחשבתי לעצמי, עכשיו הוא יודע. אם לא מתאים לו - שיגמור את זה מייד".
ניר לא נבהל. "התחברתי אליה מייד. היא הלהיבה אותי ונראתה לי בן אדם שמח, כזאת שיהיה לי טוב איתה".
אחרי ארבעה חודשים בלבד, עמית עזבה את בית אמה ועברה לגור בדירה השכורה של ניר בתל אביב. "לקח לי זמן להבין שהיא האחת שלי", אומר ניר. "הייתי רווק תל־אביבי, פגשתי לא מעט בחורות, ולא הייתי רגיל למערכות יחסים ארוכות. לקח לי כמה חודשים טובים להשתחרר, להיפתח, להיות נעול במאה אחוז על זה שהיא האישה של חיי".
* * *
את הצעת הנישואים הוא בחר לעשות בדרך מיוחדת. "הכנתי טבעת יפה, שמתי אותה בכיס ואמרתי לעמית שתארוז, אנחנו נוסעים לחופשה במצפה רמון. בדרך סטיתי עם האוטו לנתב"ג, היא היתה בשוק, חשבה שאנחנו נוסעים לחופשה במצפה רמון, אבל עוד לא הבינה מה מצפה לה.
"היעד האמיתי שלנו היה שוב ורנה, למלון שבו הכרנו לראשונה. סגרתי מראש, דרך קשרים שלי עם חברת התעופה, שבמהלך הטיסה אציע לה נישואים בכריזה. ועל איזו טיסה נפלנו? על טיסת השוקולד המפורסמת. היה שם ג'ונגל אמיתי.
ניר ועמית על רקע בית הקפה שלהם. "דרך ראויה להערצה" // צילום: אלעד ווינטרוב
"קמתי איזה שש פעמים כאילו לשירותים, עמית כבר השתגעה ממני, וכל פעם לא הצלחתי להגיע לכריזה בגלל ההיסטריה במטוס. בסוף, ממש לפני שנחתנו, הצלחתי לתפוס רגע אחד של שקט, הדיילים נתנו לי את המיקרופון, והכרזתי: 'עמית, תתחתני איתי?'"
עמית: "הייתי בשוק. בהתחלה חופשה במצפה רמון, בעצם לא, טסים לחו"ל, הכל היה מהיר ומפתיע, ואז פתאום הצעת נישואים במטוס!
"קמתי נרגשת מהמושב שלי ואמרתי, כן! התחבקנו, הייתי כל כך מאושרת. כל הנוסעים מחאו לנו כפיים".
הם התחתנו לפני עשרה חודשים. "חששתי שהפגיעה בריאות ובכבד פגעה לי גם ברחם", אומרת עמית. "פחדתי שלא אצליח להיכנס להריון. אבל כבר אחרי חודש נכנסתי להריון, והרופאים אמרו שהכל בסדר. השליש הראשון של ההריון היה קשה. הרגשתי לא טוב, היו לי בחילות והקאות, אבל זה עבר ואחר כך חוויתי חצי שנה נפלאה. כל ההריון היה ביטוי מרגש לאופטימיות שלי, לבחירה שלי לחיות ולהעניק חיים חדשים".
ורד מביטה בבתה במבט אוהב. "הדרך שהיא עשתה מאז הפיגוע ועד עכשיו ראויה להערצה. היא נפצעה קשה מאוד ועשתה דרך מרשימה, גם בשיקום וגם בחיים בכלל. אני נפעמת גם מהחוסן הנפשי שלה. אני כל כך מתרגשת בשבילה ובשביל ניר ובשבילי. אני סבתא עכשיו! יש לי נכדה מדהימה, וזה דבר אדיר".
"תשמע", אומרת עמית בעיניים כחולות בורקות, "מטר ממני נהרגו שישה אנשים והרבה אנשים נפצעו. גם אני הייתי כבר חצי מתה. אבל לא ויתרתי, ונלחמתי, והרופאים נלחמו עלי. קיבלתי הזדמנות שנייה לחיות, וקיבלתי גם את ההזדמנות להביא חיים חדשים לעולם. זאת כבר מתנת חיי, והיא מציפה אותי באושר".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו