לפני כל דיון בתוכן ובצורה, המאפיין הבולט, המשונה, שעולה מתוך "האחים טאנר" - הרומן הראשון פרי עטו של הסופר השוויצרי רוברט ואלזר - שהתפרסם ב־1907 וכעת מתפרסם לראשונה בעברית (בתרגומו המשובח של ארז וולק), הוא חוויית הקריאה יוצאת הדופן שהוא מציע והיחסים הייחודיים הנוצרים, בלית ברירה כמעט, בין הקורא ובין הכתוב.
הפתיחה כריזמטית ובוהקת; נאום נחוש ומשעשע של צעיר בשם סימון המבקש לעבוד כמוכר בחנות ספרים - מעורר סקרנות בנוגע להמשך העלילה. הקורא נאלץ להסיק כי על מנת לאתר את אותו קו עלילתי, זה שבפתח הספר נראה כל כך בהישג יד אך בהמשך מתברר כאסוציאטיבי וקפריזי, עליו להתמסר כליל לסגנון הייחודי והשירי־כמעט, סגנון דיבורו של סימון, הזולג ונצמד כאחוז דיבוק ליתר הדמויות ולמספר עצמו. זהו סגנון שנע בין דיוק מזוקק לפומפוזיות פרועה; עת זו קריצה מבודחת על אותה פומפוזיות, ועת זו גלישה לנאומים ארכניים ולפרקים מתישים. ואז שוב - חוזר חלילה, לטקסט נינוח ושגרתי.
ואולם מרגע שהקורא ניאות להיכנע לאותו שטף דיבור, שאין אלא להגדירו כתימהוני, הוא עשוי לגלות בתוכו עין שלישית, שער לעולם חולמני, הזייתי עד טירוף, ובכל זאת סדור ומיושב עד אימה בראשו של סימון. צדק ולטר בנימין, שנמנה עם קוראיו הנלהבים אך מעטים של ואלזר, כשהעיר כי הדמויות שיוצר הסופר משולות לגיבורים שנשלפו מעולם האגדות לאחר שניצלו ברגע האחרון משיגעון או מכישוף היישר לתוך המציאות בת־זמננו, והן פוסעות בה בזהירות פן תישאבנה בחזרה למקום שממנו באו.
כריכת הספר (עם עובד)
אותה הסכמה להתמסר לכתיבה המכושפת שמציע ואלזר, המופיעה ב"האחים טאנר" בתצורתה הפראית ביותר (כיאה לספר ביכורים; בספריו המאוחרים יותר מופיעה כתיבתו בגירסה מהודקת ומשוכללת יותר), מכילה בתוכה שחרור נדיר מצורות הכתיבה המוכרות ומאפשרת להפליג על כנפי דמיונו הפרוע של הגיבור סימון, לחוש את הדימויים שהוא מפריח על בשרנו ולהתענג עימו התענגות כמעט פרוורטית על כל שנקרה בדרכו.
דרך סימון אנחנו מתוודעים גם לארבעת אחיו: קספר, צייר מוכשר שכל הנשים כרוכות אחריו בשל היותו קר ומסור לאמנותו; קלאוס, מלומד עגמומי, חדור תחושת חובה ומודאג תדיר בשל אחיו; הדוויג, מורה ענייה, נדיבה, גלמודה וגאה המתגוררת בכפר; ואמיל, מבריק ואומלל המאושפז בבית משוגעים.
ואולם גם הציפייה הלגיטימית לרומן משפחתי אפי על פי מיטב המסורת האירופית נכזבת במהרה, שכן אחיו של סימון הם ממשיים לחלוטין בה בעת שהם יצירי דמיונו, בבואות שלו עצמו, אפשרויות חיים, שאותו סימון, "האח הצעיר והמבטיח פחות מכולם... האדם הכי פחות כשיר בעולם", כדבריו, מפנטז לפרטי פרטים עד שלרגע אחד הן נראות ממשיות לחלוטין וברגע הבא הן כבר התפוגגו להן. סימון מספיק במהלך העלילה לשמש מוכר ספרים, לבלר במשרד עורכי דין, פקיד בבנק, משרת אישי, בטלן כפרי, שתיין עירוני ועוד ועוד. הוא חווה את הרגע בכל ישותו, מדמיין אותו לפרטי פרטיו כשהפעולה הפשוטה ביותר גדלה ומתעצמת לכדי מימדי ענק, גרוטסקיים כמעט, עד שהיא פולטת את סימון מתוכה אל תוך הסיפור הבא.
באותה מידה שסימון מוליך את העלילה ודומיננטי לכל אורכה, כך הוא גם משמש מעין קיר חלק, שעליו משליכות הדמויות את מחשבותיהן ומחוות עליו את דעתן בתשוקה ובכנות אכזרית המזכירה את זו שלו. "תן לי יד, תן לי לנהוג בך כמו בילד, שאני יודעת שכל הרגשות שלו מוקדשים להבין את אמא שלו", אומרת לו קלרה היפה, שבה הוא מאוהב. "אי אפשר שלא להרגיש קצת בוז כלפיך. איתך הכל מותר. ההתנהגות שלך משחררת את ההתנהגות של אחרים מכל הכבלים", סחה אחותו הדוויג ומוסיפה: "אתה לא מעורר געגועים. שום לב לא ירעד מערגה אליך"; "אדם מתרחק ממך, עושה את העבודה שלו, ופתאום חושב עליך ומתמלא חמלה", אומרת מנהלת זרה בבית הבראה עממי.
כיוון שהדמויות כולן הן השתברויות של סימון עצמו, ענייננו אפוא בזהות ובמשחקי תפקידים. אלא שבכל הכרוך בהבניית זהות, העמדה שמציג סימון, צעיר המפלס דרכו בעולם המודרני המתועש והתחרותי, היא עמדה מרדנית, המוחה דרך אותם משחקי תפקידים נגד סט הערכים של המודרנה והסדר החברתי הקיים.
בדומה ושונה מבארטלבי של מלוויל, גם סימון "מעדיף שלא"; הרגע שבו הוא מביא את עבודתו (הזמנית) לשיאה הוא נאום ההתפטרות, שרק הולך ומשתפר. האפשרות לפתח קריירה מעוררת בו רתיעה פיזית, ולעומת זאת עמדת המשרת, בחלק המבריק ביותר ברומן, מעוררת בו תשוקה מזוכיסטית ממש. כשהוא חייב להמשיך ולנדוד הוא חש את שורשיו. שיוף העצמי שלו משביע את רצונו דווקא ברגע הטשטוש, שבו לא ברור היכן הוא מתחיל והיכן האחר נגמר; למה התחייב בכל מאודו כעת אך ייתכן שיזנח מחר; הרגע שבו הוא מחוק, רמוס, הוא הרגע שבו הוא מרגיש את עצמו בכל ישותו.
הזיגזג העדין שבין עולם חד־פעמי, פיוטי ואינטימי כל כך, ובין הביקורת החברתית הנוקבת - נדמה לפעמים שרירותי ופרוע, אך שניהם מתכנסים לאותה שאיפה של גיבוריו של ואלזר, ב"האחים טאנר" ובספריו הנוספים, לפרוץ לחופשי, להתאחד עם הטבע, להישאר ילד. הילדות, מהרהר סימון, "היא לא רק יופי, אהבה וקלות, בהרבה מקרים היא קשה ומהורהרת אפילו יותר מהחיים של איש זקן".
מי שמקדש את היסוד הילדי באישיותו בעולם כבד־ראש של מבוגרים, הגם שהוא מכיר גם את צידה האפל, הוא מי שחי חיים מלאי רגש, על היסוד הפראי והשברירי שבהם. אלה חיים חסרי תכלית, שרק מתוכם אפשר להצהיר ברגש: "העולם כולו דוהר איתי, החיים כולם!"
האחים טאנר / רוברט ואלזר; מגרמנית: ארז וולק; עם עובד, 294 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו