יצאנו לרקוד

תיאו פפאלוקאס דוחף את אפו המחודד אל עבר חדר ההלבשה של המעודדות. הוא מחייך בשובבות. אם הראש שלכם כבר מריץ מחשבות מסרטים אמריקניים על משהו שקורה בין המעודדות לכוכב הגדול של הקבוצה, כדאי שתחשבו שוב. במזרח התיכון שלנו כל העסק קטן יותר וחובבני יותר. ועם זאת, יותר ויותר נערות ישראליות חולמות להגיע להיכל נוקיה בתל אביב כדי לפזז לצלילי "זורבה היווני".

לא, זה עדיין לא דאלאס. סביר להניח שייקח עוד הרבה זמן עד שלהיות "מכבי גירל" יהיה שווה ל"לייקר גירל", אותן רקדניות מקצועניות של לוס אנג'לס לייקרס שמרוויחות 100 אלף דולר לעונה ומבטיחות לעצמן ברוב המקרים קריירה והישארות בעולם הסלבס. ובכל זאת, הנה הולך ומתבשל לו החלום הבא של בנות ישראל המתבגרות: ריאליטי אאוט, צ'ירלידרס אין.

12 הנועזות

בסביבות השעה 17:30, שירה יחזקיה (22), המכונה גם "שירה בירה", מגיעה בחיוך גדול להיכל נוקיה. נכנסת בשער 9, יורדת במדרגות לחדר ההלבשה ומתה כבר להתחיל לרקוד. היא מעודדת את מכבי ת"א כבר ארבע שנים על הפרקט באותם ערבים לוהטים. ביום היא דווקא עובדת בחברת היי-טק בתחום פיתוח אתרי אינטרנט, ובבד בבד היא גם לומדת בפקולטה למדעי המחשב במרכז הבינתחומי בהרצליה. היא מסתמנת כמובילת הבנות, אחת כזו שכל הזמן מדרבנת את השאר לצאת כבר לאימון שלפני, להתלבש לקראת המשחק, לאכול איזה כריך קטן עם ביצה וירקות בחדר ההלבשה כדי שלא יהיו רעבות במהלך פסקי הזמן.

"בגיל 4 כבר התחלתי לרקוד ברמת גן. יום ראשון בלט, שני פלמנקו, שלישי ג'אז. עכשיו אני במירוץ מטורף נגד הזמן. בבוקר אני בלימודים או בעבודה, וזה המפלט שלי. אין יותר כיף מלהופיע בפני אולם מלא, אפילו השחקנים מפרגנים, גיא פניני ואחרים זורקים איזו מילה, אומרים כל הכבוד ויש פה אווירה בין חדרי ההלבשה של השחקנים לאלה שלנו. יש כאן רוח צוות, אנחנו חברות טובות, מרגישות נהדר להיות מעודדות ולעזור למכבי לנצח", אומרת שירה.

12 בנות בחדר ההלבשה. מור, קמיל, שירה, נועה, ענבר, רונה, קסניה, דניאל, נועה, דנה, דנה וטל, לבושות בחולצה צהובה של שער 11 ועולות לפרקט בדיוק ב-18:00, לא לפני שהן צועקות לעצמן איזה "אולה!" ומאחלות בהצלחה זו לזו. אפילו תאורה עוד אין באולם, אז הן מתחילות את האימון כמעט בחצי חושך. כמה פועלי במה מתקינים ומגביהים את הסל, אחרים מתחילים לבדוק שכל האמצעים האלקטרוניים - שעון המשחק ולוח התוצאות - עובדים, יש כאלה שאחראים למסכי הענק המופנים לקהל, גם על הסאונד והמוסיקה - כולם עובדים כדי להכין את המופע המרכזי של הערב שיתחיל הפעם רק ב-21:45.

שימי על עצמך משהו

ילנה רינון (42), פעם אלופת ברית המועצות בהתעמלות אמנותית, בעלת תואר שני בחינוך גופני ומנהלת בית הספר להתעמלות אמנותית של מכבי ת"א, היא המפקדת של המעודדות בשלוש השנים האחרונות. עלתה לישראל מאוקראינה לפני יותר מ-20 שנה. ללהקה שלה קוראים TLV Dancing Sport Team, והרצינות שלה תהומית. היא מכינה לערב כזה לא פחות מ-15 קטעים שונים לפסקי הזמן. הבנות עושות על הפרקט אימון, שזה אומר שעוברים על כל קטע בנפרד. מי ששם לה את המוסיקה והקטעים זה בכלל "ארז הקטן", האוהד משער 11, שעכשיו הוא די.ג'יי. היא צועקת לו "שים ליידי גאגא" או פינק פלויד, "פרחים בקנה" ו"לטינוס".

הקטע מתנגן באולם הריק וזה האות של הבנות להתחיל להתמתח לאחור, לסובב את הגוף, להניע את הרגליים, לשחק עם הגוף אחורה וקדימה. רינון לא מוותרת להן על פסיק. לא פעם היא עוצרת הכל, וכל הקטע מתחיל מחדש. כל זה למיקסים מוכנים של 55 שניות בלבד - משך כל הופעה של הבנות על הפרקט בפסקי הזמן. שעתיים שלמות הן נמתחות שם. ריקוד הפונפונים מביא אותן לשיא המאמץ הגופני, וב-20:00, אחרי שיחת תיאום אחרונה, הן יורדות חזרה לחדר ההלבשה הסמוך לזה של שחקני מכבי ת"א.

לימור שולב, בעלת סטודיו למחול בראשון לציון ב-30 השנים האחרונות, היתה האחראית והמנהלת של מעודדות מכבי ת"א עד לפני שלוש שנים. עכשיו היא מביאה את המעודדות שלה למשחקים של מינהלת הליגה, שזה אומר בעיקר לפיינל פור הישראלי ולערבי כדורסל אחרים. בכלל, החלטת המינהלת מלפני כמה שנים לחייב את הקבוצות לשלב מעודדות במשחקים שלהם תרמה, לדבריה, להתפתחות המקצוע בישראל.

"סיפור המעודדות זה ממש שעבוד", פוסקת שולב, "להיות בקבוצה כמו מכבי ת"א זה 24 שעות ביממה. זה מתחיל עוד הרבה לפני העונה. האימונים חזקים, צריך אולפן כדי לעשות את כל המיקסים וקטעי המוסיקה שמלווים את הבנות, יש עניין סביב התלבושות, להתחדש בריקודים מלהיבים. יש גם ישיבות מול המעסיקים שלך. פגישות, מתאמים ציפיות. הקהל אוהב חתיכות, צריך להגיד את זה ישר לפרצוף, וזו גם הבקשה או הדרישה של המעסיקים הרבה פעמים. לפעמים זה גם קצת חושפני וזה מצית את הדמיון של הקהל. הסיפור הזה של בנות חתיכות, נאות, זה יושב על השולחן בישיבות עם מי שלוקח אותי לעבודה. אנשים לא מודעים איזו עבודה קשה ומתישה זאת להיות מעודדת וזה ממש לא רק לענטז או לרקוד 50 שניות מול הקהל".

נקודה מעניינת, עניין החתיכות. במדינה שמרנית יש יותר מדי אנשים שקשה להם לצפות בבחורות המפזזות. הלובי הדתי מפעיל לחץ, ארגוני נשים מדברים על כך שאולי עדיף שנערות לא ינוצלו, ובכלל, בעוד במקומות אחרים בעולם מדובר בחלק מהתרבות - פה זה עדיין לא נתפס ככה. ושולב לא אוהבת את הצביעות הזו.

גם שרת התרבות והספורט לימור לבנת נדרשה לעניין. "הבהרתי לא פעם לאיגוד הכדורסל ולמינהלת הליגה שדעתי אינה נוחה מכך שנערות צעירות מדי רוקדות בלבוש מינימלי ריקודים בעלי אופי סקסיסטי במסגרת קבוצות המעודדות. לפני כשנה וחצי דרשתי ממינהלת הליגה לבטל את הקנס שהיה קבוע בתקנון לקבוצות שלא שיתפו מעודדות, ולשמחתי המינהלת הודיעה כי היא מקבלת את דרישתי. בשבוע שעבר זימנתי בלשכתי פגישה בנושא בהשתתפות ח"כ רחל אדטו, יו"ר מינהלת הליגה אבנר קופל ויו"ר איגוד הכדורסל שי שני. לאחר דיון מקיף סוכם כי בשלב ראשון גיל המינימום של המעודדות יעלה ל-17 וכן שייקבעו נורמות לבוש צנועות יותר בזמן המופעים".

שולב מתעצבנת: "אין כאן עניין של ניצול, אני מאוד מאמינה בענף העידוד ואני גם משלמת למעודדת בכל משחק. אצלי רקדו והיו מעודדות דנה פרידר, רוני סופרסטאר, אחותה יעל דואני, שחקנית התיאטרון קרן שיניוק ואחרות. זה מוסיף לביטחון העצמי, זה שואו, הן גדלות אצלי כבר מכיתה ב' ומכבי ת"א זו מקפצה לא קטנה לקריירה שלהן. אנחנו לא ארצות הברית ולא צריכים להיות. להם יש סגנון משלהם, מוסיקה אחרת. מה שעובד כאן הרבה פעמים זה מוסיקה מזרחית, ואם אני שמה את 'זורבה היווני', הקהל בשמיים.

"יום אחד התקשרה אלי אמא של ילדה ולא הפסיקה לנסות לשכנע אותי שאכניס את הבת שלה למעודדות של מכבי", נזכרת שולב, "ישבה עלי חבל על הזמן. בסוף שאלתי אותה, 'בת כמה הבת שלך-' היא אמרה לי, 'בת 5'. טוב, אז זה כמובן צחוק מהעבודה, והיום בכלל כבר הדרישה היא שלא יהיו קטינות במעודדות. אני פמיניסטית, אבל גם מודעת לדרישות ממני, לטעם הקהל. עד היום אוהדים מסמסים לי באמצע המשחק 'איזה קטע יפה' אפילו שאני כבר לא שם מזמן".

כשתגדלי לא תהיי רקדנית

נעה זינגר (23) מקריית אונו, סטודנטית למינהל עסקים ושיווק באוניברסיטת בן-גוריון, היא אחת הוותיקות בחבורה. זו כבר שנתה הרביעית במעודדות של מכבי. "לפני מכבי הייתי כבר הרבה שנים בהתעמלות אמנותית. אין ספק, הכי כיף זה היורוליג, זה 11 אלף איש, הקהל רוב הזמן איתנו אבל לפעמים הוא במתח אז הוא לא ממש מעריך את העבודה הקשה שלנו, את הפן האמנותי שלנו. התפקיד שלנו הוא לשמח, להפיג את המתח כשיש, לרקוד בשמחה כשמובילים. אני מקבלת הודעות תוך כדי המשחק שראו אותי בקלוז אפ. אני חושבת שזה נחוץ, שאנחנו מקצועיות ורוקדות יפה, וגם אם אני לא מקבלת 100 אלף דולר בשנה אני חלק מזה. יש לנו גאוות יחידה".

מעודדת אחרת תאמר מאוחר יותר שהשחקנים מרוכזים מאוד בפסק הזמן שלהם, אבל יש כאלה שמגניבים אליהן מבטים. "אני רואה שהם מסתכלים מדי פעם. הם גם זורקים הערות כאלה של 'היי', ובעיקר איזו מילת עידוד. רוב הבנות פה תפוסות חזק ואין פה קטע שהם מתחילים איתנו. אנחנו באות להופיע במופע המרכזי וככה גם הם".

ילנה רינון ובתה אנה (23), סטודנטית לפסיכולוגיה, עובדות צמוד לבנות. הן לוקחות את העסק מאוד ברצינות, דוחות בשאט נפש את הביקורות שהעידוד כאן לא ברמה גבוהה ולא מקצועי כמו בחו"ל: "הבאנו סטנדרטים חדשים לישראל בהתעמלות אמנותית וגם בעניין המעודדות. יש לנו כמה אימונים בשבוע, משחקים. אנחנו באות ארבע שעות לפני משחק, מכינות המון קטעים, כל הזמן מתחדשות בבגדים, בריקודים, עושות הרבה הפתעות לקהל. נכון, יש להן גם עבודה אחרת, לימודים, עיסוקים שונים. זה תחביב מאוד מקצועי שלהן והבנות כאן הן לא פלקטים ורק פרצוף וגוף נחמד. גם כאן יש בחורות ברמה שעוברות אודישנים. יש בלהקה שלנו 16 רקדניות, רובן ככולן התחילו לרקוד בגיל מאוד צעיר, ו-12 מהן מופיעות בערב. הבנות הן בין גיל 17 ל-23, ויש עדיפות לכמה שיותר בוגרות".

ומה עם הפרנסה? הבנות במכבי משתכרות כאמור 500 שקלים לערב, וזה די הרבה בתחום הזה. בארצות הברית מדובר בחוזה, ובעבודה של שמונה חודשים בשנה, שלוש פעמים בשבוע. אם כל אם גויה רוצה להתגאות שהבת שלה תהיה "לייקר גירל", בארץ אף אחת לא רוצה את הבת שלה "רקדנית מכבי".

"זה כבר לא מה שהיה כאן לפני הרבה שנים", מודות ילנה ואנה. "הבנות לא מופיעות בחינם. אנחנו לא רוצות להתייחס לסכומים, אבל מכבדות כל אחת. יש כאן הרבה יצירתיות. בשבילנו זה מופע והפידבק מהקהל מאוד חיובי. אנחנו מרגישות שזה נחוץ, שזה מוסיף למכבי, למופע הכללי. אישה לא צריכה להיות רק יפה כדי להצליח. רקדנית צריכה גוף אסתטי. לגברים יש נטייה להתחבר לנשים מושכות ויפות, אבל אנחנו לא בוחנות אותן לפי המראה החיצוני אלא לפי איך שהן רוקדות. ברור שהן צריכות גיזרה מסוימת כי כל הבגדים שלנו זה מדיום, אבל אנחנו מעדיפות אנרגיה, ביטחון עצמי, אחת כזאת שתדע להקפיץ קהל".

אין פה כסף

ענבר בן עמרה (23) מקריית אונו מוכנה אף היא בבגד גוף כחול, בשמלה כחולה ובמכנסיים כחולים. היא סיימה להתאפר ליד המעודדות האחרות מול המראה בחדר ההלבשה. סטודנטית שנה שלישית למשפטים במכללה למינהל בראשון לציון. היא מתרגשת. אומרת שהיא מרגישה את הקצב, את האנרגיה שקיימת שם למעלה בקהל.

"ביורוליג האווירה מעולה. עוצרים אותי ברחוב ושואלים אם הייתי שם. גם הסטודנטים שאיתי במשפטים מפרגנים. כל הזמן הם מבקשים ממני כרטיסים למשחק וגם שאני אכיר להם חברות מעודדות שלי. נכון, זה התחביב, ומשפטים זה המקצוע. אני רקדנית כבר מגיל 4 ובאתי למעודדות בשביל הפאן, האווירה המחשמלת. זה נחמד בתור תוספת כספית, לא מתפרנסים מזה, יש לי עסק משפחתי שאני עובדת בו. אין לנו פה פרחות או בנות חסרות רמה, רק סטודנטיות למינהל עסקים, מחשבים, משפטים, חיילות ותיכוניסטיות במגמות נחשבות. אני לא יודעת איך זה בחו"ל, אבל כאן אנחנו עובדות ומתאמנות בשיא הרצינות".

בארצות הברית וגם ברוסיה הדברים מתנהלים אחרת. ממש חלום ילדות ודרך חיים, הכל כדי להיות מעודדת בקבוצות האן.בי.אי או בפוטבול. "שם זה מתחיל כבר בתיכון, וזה ממש מכוון מטרה להיות מעודדת של קבוצה. מיליוני נערות אמריקניות מתחילות לחלום להיות מעודדות כבר בגיל 14 ולא מפסיקות לעשות אודישנים", מספרת מעודדת לשעבר שהבינה שבישראל זה לא ביזנס. "זה מתחיל בתיכון ואחרי זה בזמן התואר - מי שמתקבלת ללייקרס, לדוגמה, זה הדבר הכי יוקרתי שיש בעולם. אפילו הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש היה מעודד רשמי באוניברסיטה שבה למד" (ראו מסגרת).

"יש כאלו שמנסות תשע-עשר שנים להיות מעודדות באחת מקבוצות האן.בי.אי, עד שהן מתקבלות", היא מוסיפה. "זאת תעשייה שלמה, חלקן עוברות לטלוויזיה, חלקן מצטלמות בהמשך הקריירה ל'פלייבוי' או תופסות כוכב מפורסם. הקהל מכיר אותן, מעריץ כל אחת מהן, הן נהפכות מפורסמות כל אחת בנפרד והריקודים, התלבושות, התפאורה, זה ממש מקצוע אחד גדול. יש שם פירמידות, סאלטות, כל מיני זינוקים. מפעל ענקי ומי שמתקבלת זה כל העולם שלה. אצלנו, כמו בכל דבר אחר, מנסים להידמות לזה והחליטו לשדרג את העניין בכך שמינהלת הליגה מחייבת את הקבוצות לשים מעודדות. אבל ספק אם אי פעם מעודדת תהיה כאן מקצוע לגיטימי".

* * *

הפנטזיה האמריקנית האולטימטיבית

מה משותף לפאולה עבדול, מדונה, מנדי מור, קמרון דיאז ואפילו מריל סטריפ? כולן החלו את הקריירה שלהן כמעודדות ברחבי אמריקה. עבור נערות אמריקניות, להיות מעודדת היתה הפריצה לכוכבות בעידן הטרום ריאליטי. אמנם גם היום נערות מחורים שכוחי אל חולמות לכבוש את הפרקטים ואת מגרשי הפוטבול הגדולים, אבל מדובר בעבודה קשה עם סיכויי הצלחה לא גדולים. ממש, אגב, כמו קריירה של ספורטאי.

בארצות הברית יש ארגון גג למעודדים מכל המדינה, נערכות אפילו תחרויות מעודדות ומעודדים. עד כמה מדובר בפנטזיה אולטימטיבית עבור הציבור האמריקני, תעיד העובדה שסרט הפורנו הנמכר ביותר בכל הזמנים באמריקה "דבי עושה את דאלאס" עוסק במעודדת של דאלאס קאובויס. הכוכבת הראשית בסרט באמת ניסתה את מזלה כמעודדת, וכשלא הצליחה פנתה לקריירת משחק. באירופה נחשבות הבנות ממזרח היבשת למעודדות הטובות ביותר והמקצועניות ביותר. ראוי לציין את השועלות האדומות (המעודדות של צסק"א מוסקבה), צוות אוניברסיטת קלייפדוס (ז'לגיריס קובנה) ונשות הדרקון (אולימפיה לובליאנה).

* * *

בוז מהקהל, קנס מהמינהלת

בישראל, כמו בישראל, שום דבר אינו חוצה את המחלוקות והשסעים בחברה - וכך גם תופעת המעודדות. קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים נאלצה לשלם לפני שלוש שנים קנסות עקב החלטתה לא להעלות בנות להקת עידוד להופעות בפסקי הזמן של משחקיה.

מינהלת ליגת העל קבעה כי כל קבוצה מחויבת להציג הופעה של להקת מעודדות או שתיקנס ב-3,000 שקלים. הקהל הירושלמי, שמורכב בחלקו מחובשי כיפות, מחה על הצבתן של בנות בלבוש מינימלי על הפרקט ושרק להן בוז בכל פעם שעלו לפרקט.

האדומים גייסו בתגובה להקת ברייקדאנס המורכבת מרקדנים, ובאחד המשחקים הופיעה במלחה להקת הבנים "פיקוד ירושלים במדי צה"ל" שהיתה גימיק פרסומי. אלא שהצעד היצירתי נתקל בהתנגדות מצד המינהלת. ראשיה המשיכו להטיל קנסות על הקבוצה, ואף הציעו לסייע לה במימון הופעת רקדניות. הם הבהירו את עמדתם: רקדנים - כן, אבל רק נוסף על רקדניות.

הפועל גייסה מקור חיצוני שיממן את הקנסות הקבועים, עד שלבסוף נאלצה להתקפל ובמשחקי הליגה בירושלים מופיעות מעודדות. הקהל, אגב, הפסיק למחות ונותר אדיש למתרחש. בינתיים מתברר גם כי המינהלת ביטלה את הקנסות.

erann@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו