כמו בשדרות רוטשילד עד מוצ"ש האחרון, גם ברומא העתיקה עסקו באחד מהשניים: סקס או פוליטיקה. סידרת האקשן החדשה "ספרטקוס" מזכירה ממבט ראשון את אחיותיה לז'אנר "שושלת טיודור", "רומא" ו"הבורג'ס", בשל אותו שילוב פופולרי בין עלילה היסטורית לסצנות חדרי מיטה סנסציוניות. המיטה, אגב, כלל אינה חיונית למימוש התשוקות היוקדות. שולחן עץ במטבח או פיסת חול מדברית יספקו קרקע נוחה למפגשים חפוזים בין בעל לאישה, משרתת לאדון, בת אצולה למאהב. מי שצופה בסדרות בציפייה ללמוד מעט היסטוריה עושה לעצמו חיים מהנים במיוחד: אין כמו שיעור היסטוריה המכיל אלימות גרפית ותוכן מיני בוטה. בארה"ב הוגבלה הצפייה ב"ספרטקוס" בשל אותם תכנים בעייתיים. גם בישראל היא מותרת לצפייה מגיל 18 - אם כי אין מי שיאכוף את ההנחיה לשדר אותה עבור ילידי 93'. גם בני נוער צעירים יותר (וגם הרבה יותר) יוכלו להיחשף לסידרה המגוללת את הביוגרפיה של ספרטקוס - שם בדוי, מתברר - העבד שהפך לגלדיאטור והוביל מרד נגד האימפריה הרומית. לא ברור מה הם ירוויחו מצפייה בסידרה, למעט הרחבת מאגר הדימויים המופרכים הקיימים במוחם. "ספרטקוס" היא שעטנז לא אכיל בין ז'אנרים. הערבוב בין אקשן, דרמה ופנטזיה, מגרה את הדמיון מצד אחד, אבל יוצר ניכור מצד שני. האפקטים הקולנועיים הלקוחים מ"300" ומ"גלדיאטור" - קרבות בסלואו מושן, פרצי הדם הניתזים מלוחמים רגע לפני שהם הופכים לגופות - מרחיקים את הצופה מהדמויות ומזכירים יותר משחקי מחשב. האפקטים הופכים לחזות הכל ובאים על חשבון התוכן. חובבי הרומנטיקה יתאכזבו קשות. סיפורי האהבה מקבלים נתח קטן מהעלילה, המוקדשת ברובה לתיאור עולם קשוח שבו גברים ברבריים נלחמים עד מוות. "להרוג, להרוג", זועק בקול אחד ההמון הצמא למנת שעשועים, בעת צפייה בקרב גלדיאטורים, בסצנה אחת בלתי נשכחת בפיילוט. יתר הסצנות היו בהחלט נשכחות. בהשוואה לאחיותיה, "ספרטקוס" אמנם מתוחכמת יותר אך מרגשת הרבה פחות. איכויות הכתיבה והמשחק נופלות מאלו שהפגינו הקולגות ב"הבורג'ס". מול החוויה הטלוויזיונית שהיתה "רומא", "ספרטקוס" נראית בכלל כמו מישהי שטעתה בכתובת, ואולי במאה. * * * סוף שנה התעוררות, 21:00, yes דוקו עם קיפול האוהלים בת"א מתקפלת גם רצועת המחאה. אמש שודר הסרט האחרון בסידרה "התעוררות" אשר עקבה אחרי ההתרחשויות ברחבי הארץ. הסרט שחתם את הרצועה, "ירושלים - רחוב שטרן", תיעד את פלישת משפחות לבניין השייך למעונות הסטודנטים. הבכי של בתיה מזרחי נטולת הדיור ("אני כל פעם מרגישה תחושה של כישלון, של לוזריות"), אם לפעוט ולתינוקת, מלווה את הסרט הקצר לאורכו. בסיום נשארת תחושה חריפה של יאוש. ככה מסתיימת המחאה? בקול בכי דק ובפריים שחור? אחרי כל מלחמות היהודים, הפילוגים, הזרמים והתת-זרמים של המחאה, אולי בסוף כל מה שייוותר ממנה הוא הרצועה. הסרטים, כך נדמה עכשיו, יישארו רלוונטיים הרבה אחרי שהמחאה תדעך. את בתיה מזרחי אולי לא יזמינו לדיונים בכנסת, גם לא את דני ההומלס מחיפה אבל מי שצפה במאבקם לא ישכח אותם לעולם.
