מפקדי דאעש מצהירים שהם מנהלים מלחמה אימפריאליסטית נגד הצלבנים. האירופאים רואים אותם מבעד למשקפות הפסיכולוגיה והסוציולוגיה המערבית. הטרוריסטים נחושים להרעיד את היבשת, ואילו הצרפתי והבלגי ממהרים לטאטא את מקום הפיגוע מכתמי הדם ומשברי הזכוכית, ולחזור לאספרסו ולקרואסון בקפה השכונתי. מלחמת העולם הזאת מתנהלת בין ערכים מעוותים ואכזריים ומסעירים של האיסלאם לבין העכשוויזם האירופי.
מה עושה איש המודיעין בבריסל בידיעה מטורקיה שעוד מחבל־בכוח הגיע לארצו? כלום, הוא עייף, וממילא מתכנן כבר את החופשה בקיץ. מה פתאום להתחיל במרדף אחרי מחבלים רבים בתנאים של מגבלות מגוחכות - שאסור להעיר טרוריסט משנתו לפני השעה חמש בבוקר או לטלטלו בחקירה. בסך הכל מייחל האירופאי שהפיגוע הנורא לא יתרחש במשמרת שלו. לא עכשיו. ככה לא בונים חומה.
פרנסואה הולנד הכריז על מלחמת חורמה בטרור, ונדם. מישהו יכול לדמותו או את עמיתו האלמוני בבלגיה ובהולנד ובאיטליה - חניך ה"בונגו, בונגו" של סילביו ברלוסקוני - עם ארשת צ'רצ'יליאנית שמבטיחה לבני עמה דם, יזע ודמעות? אין מנהיגים כאלה, אולי מפני שהעולם ההוא הלך ונעלם.
פרנסואה הולנד. נשיא צרפת הכריז על מלחמת חורמה בטרור, ונדם // צילום: איי.אף.פי
אילו התכוונו האירופאים ברצינות היו מתקנים מייד את חוקיהם, שהם בפועל אנרכיה מוחלטת. אין בני אדם בלי גבולות ואין אומה בלי גבולות, ואפילו לא רופאים בלי גבולות. ראוי להתבונן מאירופה בדונלד טראמפ ולהבין כי הוא כובש לבבות מפני שקורא לילד בשמו. במילון הכוחני שלו הג'יהאד הוא ג'יהאד והאיסלאם הקיצוני הוא טרור, וזה עונה על צורך נפשי של האמריקני השכיח, שבחל בהתחמקותו של ברק אובאמה מלומר דבר דבור על אופניו.
מכבסת המילים של מנהיגי אירופה מותירה את עמיה אדישים. איש אינו מאמין כי יעזו להתגרות במוסלמים, שכבשו משלטים בכל מדינות היבשת, והשוטרים חוששים מפניהם ולא יפעילו אמצעי ביטחון בשדות התעופה וברכבות ובנמלים, ומי יודע מה באמת מתרחש בכורים הגרעיניים שלהם?
אך החזרת החוק והסדר לאירופה היא רק ראשית המאבק. בפועל צריך להחליט במועצת הביטחון להקים את צבא האו"ם. כך עשו האמריקנים לפני 66 שנים כאשר צפון קוריאה פלשה לדרומה. הארי טרומן ניצל טעות של הסובייטים, ותחת דגל האו"ם הוביל צבא אמריקני (ברובו) להדוף את המתקפה הקומוניסטית, שכללה בסיבוב השני גם את סין האדומה עד שיורשו דווייט ד' אייזנהאואר איים ברמז להטיל את פצצת האטום השלישית של אמריקה באסיה, והגבול - קו הרוחב 38 - חזר לתפקד עד היום.
"על קרתגו להיחרב?" כן, קאטו הזקן שב לזירה, על ממלכת דאעש בסוריה ובעיראק להיכבש. חימוש הכורדים על אפה וחמתה של טורקיה הוא צעד נכון. גם המורדים המתונים במשטר הסורי צריכים חיזוק, ובראש המערכה כוח בינלאומי משותף בפיקוד רוסי־אמריקני שלא רק יפציץ מהאוויר אלא יציב גם את המגף־על־הקרקע. הכל מוכן, חסר רק ווינסטון ספנסר צ'רצ'יל, או להבדיל חלילה יוסף ויסריונוביץ' סטאלין.
להיאבק, אבל להכריע
ממשלו של הנשיא ברק אובאמה הוטרד שמא אין בנימין נתניהו מעוניין לסיים את הדיון על הסיוע הביטחוני כדי למנוע נקודות זכות מהמשטר הדמוקרטי המתמודד עם הרפובליקנים בשנת בחירות סוערת. משה (בוגי) יעלון נסע לארה"ב להרגיע כי אין ממש בחשש. ישראל מעוניינת גם מעוניינת, אבל באיזה מחיר?
נוצרה מציאות חדשה. הסכם הגרעין עם איראן פתח מירוץ חימוש במזרח התיכון. מדינות המפרץ ישקיעו בו כ־200 מיליארד דולרים. היכן האיזון לישראל? והרי גם אם ארה"ב מוכנה להעמיד לישראל יתרונות בכלי הנשק המתקדמים - מי יממן זאת? בכל שנה היה הסיוע 3.1 מיליארדים, ואם עתה יעלה ל־3.3 ועוד סכום על פי ההתפתחות בשטח - האם זה פיצוי מאזן?
נתניהו יכול היה לקבל מיליארדים לפני ההסכם, וסירב. עתה הוא חותר (כנראה) לכ־4.5 מיליארדים. גורמים שונים מזהירים אותו כי אם 2017 תהיה כ־2008, ייקלע המשק האמריקני למשבר נוסף וגם סכום זה אינו מובטח. בוודאי לא אם דונלד טראמפ ייבחר לנשיא ויקבע כי על ישראל לממן את הוצאות הגנתה.
ביסוד הדברים יש לישראל אינטרס להיאבק על הסכום, אבל לא להשאיר את ההכרעה הקשה לנשיא הבא, ידידותי ככל שיהיה.
האבסורד של ישראל ביתנו
"מתוך שלא לשמה - בא לשמה?" אביגדור ליברמן חמק מלתמוך שלשום בהצעת חוק של יואב קיש מהליכוד - הנתמך לרוע המזל על ידי בנימין נתניהו ואחרים - להטיל פיקוח הדוק על כספי עמותות האופוזיציה משמאל (V15, שוברים שתיקה, שלום עכשיו). בזכותו לא התקיימה לפי שעה הצבעה.
הנזק העיקרי לישראל בחו"ל ייגרם לא מאיסוף מידע צבאי־מבצעי על ידי פעילי "שוברים שתיקה", שחייבים להיחקר על כך כחוק, אלא מן התעמולה האנטי־ישראלית שתצמח מחוק העמותות כאילו חדלה ישראל להיות דמוקרטיה. שחוק עושה לה הפוליטיקה של הליכוד, שישראל ביתנו היא הסיעה שהגנה על הדמוקרטיה במונעה את אישור החוק בכנסת.
אביגדור ליברמן. מדוע לא להסתפק בצמצום החסינות של ח"כים שסרחו // צילום: נעם ריבקין פנטון
אולי צפוי סיבוב ב' של התרגיל הפרלמנטרי גם בהקשר לחוק גרוע מזה המאפשר להדיח ח"כים שסרחו מן הכנסת (לראשונה נמצא בני בגין מתפתל ומתמרן ומצביע בעד חוק, שהופעל במשורה ב־1952 וסילק את אביו, גדול הפרלמנטרים בתולדות המדינה, למושב אחד מהכנסת).
בעבור ליברמן החוק המוצע, שיוציא לישראל שם רע בעולם, אינו מספיק נוקשה. הוא תובע להוסיף עליו שייאסר על שופטי העליון לבטל החלטה של פוליטיקאים לפסול רשימה מלהתמודד בבחירות. אם ליברמן ויריב לוין יחליטו לפסול את הערבים שמא ינהרו לקלפיות, מרים נאור ומני מזוז ינוטרלו בעמידת דום משפטית.
בלי זה, מאיים ליברמן, לא יצביע בעד חוק ההדחה של ח"כים (ומדוע לא להסתפק בצמצום החסינות הפרלמנטרית כדי שאפשר יהיה להעמידם לדין בבית המשפט? ככה. כי בישראל ביתנו לא אוהבים את בית המשפט).
נפלאות דרכי השם, אולי ליברמן הוא מטה החובלים של הדמוקרטיה. דווקא עליו הוטל להגן עליה כמעט בלי שהתכוון.
הישג, ונחמה?
חיפשתי נחמה נוכח התופעה המתעצמת של "חיסול חשבונות" במשפחות הפשע ו"רצח על רקע פלילי"; ושל מטען בלב העיר, שעלול לחסל גם חפים מפשע; ושל אופנוען האורב לקורבנו ויורה בו מטווח־אפס ונמלט.
איני שותף לגישה הטוענת כי יש להניח לעבריינים לחסל אלה את אלה לטובת כלל הציבור שומר החוק. גם המשטרה אינה רוצה כי מלאכתה תיעשה בידי אחרים. עובדה שכאשר נודע לה על כוונה לרצוח מישהו מהעבריינים היא מזהירה אותו. נחמה? הסבר? מצאתי שניים:
• המשטרה רשמה לעצמה הישג ניכר במלחמתה בפשע המאורגן. עלה בידה לפורר ארגונים חזקים, שבעבר היו בלתי חדירים. רק שבעולם הפשע - כמו בעולם בכלל - אין חלל ריק. עבריינים חדשים מנסים לתפוס את מקום הבכירים, שנוטרלו ושוהים עתה בכלא. החדשים נלחמים אלה באלה עד למיצוב גבולות פעילותם הפלילית, ומכאן הגאות במעשי הרצח.
• אותו הישג משטרתי התאפשר מפני שעלה בידי חוקריה לשכנע עבריינים רבים מבעבר להיהפך לעדי מדינה. ריבוי העבריינים שחצו את הקווים מגביר את רצונם של הפושעים, שהעדויות מפלילות אותם, להשתיק את עדי-המדינה בטרם יגיעו לבית המשפט.
אם אין זו נחמה - אולי חצי נחמה.
ראוי לכרך ב'?
שנים רבות החזיקה פרופ' אניטה שפירא בחומרי הגלם לכתיבת ביוגרפיה על יגאל אלון, ובוששה לפרסמה. רק ב־2004 ראה אור ספרה המרתק "אביב חלדו" (ציטוט משיר של שאול טשרניחובסקי), והכל שיבחו לבד ממעריציו של מפקד הפלמ"ח. הם התכנסו ל"שיח של אוהבים" (מוקי צור) עם "הביוגרפית הטובה ביותר בארץ" (צבי יעבץ), אבל אכזבתם מהספר היתה כפולה.
האחת נאמרה במשתמע. אלון יצא ממקלדתה של שפירא חיובי, אך לא כה זוהר כפי שקיוו אוהביו. 588 עמודי הספר לא היו בבחינת נוקאאוט למשה דיין. האחרת, ששפירא הגיעה עד לתום שנותיו כמפקד הבולט במלחמת השחרור, ולא יספה. היא סברה שאין צורך בכרך ב'. פועלו מ־1949 עד למותו ב־1980, והוא בן 62, אינו ראוי לספר. דיברו עימה בכבוד, אבל זעמו עליה.
יגאל אלון. תוכניתו, הנבחנת בספר חדש, העידה שהיתה לו חשיבה אסטרטגית. היא היתה פיסגת הגותו המדינית // צילום: לע"מ
השבוע הופיע ספרו של ד"ר אהוד (אודי) מנור, שחקר היטב את שנותיו האפורות של אלון. הוא היה שר נמרץ (חינוך) ואסטרטג שביקש לקדם את השלום עם הירדנים והפלשתינים ("תוכנית אלון") לאחר מלחמת ששת הימים, ומי שבעוינותו לדיין שימש אבן הפינה להקמת קריית ארבע, אבל בעיקרו של דבר מחצית חייו השנייה היתה הצבר של תסכול וכישלון ואכזבה וציפיות שווא.
תוכנית אלון הנבחנת בספר של מנור העידה שהיתה לו חשיבה אסטרטגית (מתי גולן ואני עקבנו אחריה ב"הארץ" ומצאנו כי הרחיב את גבולות ישראל וכיווצם לפי רמת הטרור הפלשתיני בכל תקופה נתונה). היא היתה פיסגת הגותו המדינית, אלא שהמלך חוסיין גזר עליה כליה בהגיבו בשתי מילים: Totally Unacceptable.
דיין זכה לתהילה כגיבור מבצע סיני (1956) וששת הימים (1967) וירש אותו במשרד החוץ למלא תפקיד מרכזי בעשיית השלום עם מצרים (1978). תלמידו יצחק רבין, שהפך לרה"מ, סירב למסור בידיו את תיק הביטחון (1974). אופייני לחייו שהלך לעולמו במחי יד בעיצומה של התמודדות עם שמעון פרס על הנהגת מפלגת העבודה בקוותו להיבחר לראשות הממשלה.
כולם אהבוהו והעריכו את מרצו ושיקול דעתו. שולמית אלוני אמרה לי פעם כי הקדים מדי "ללבוש את בגדי המשי התחתונים" בצאתו אחרי מלחמת השחרור ללמוד באנגליה. בסופו של יום נאמר עליו כי תכונתו העיקרית התבטאה בכך "שהיה מענטש" - אדם, חבר. למרות שהנצחת מעשיו בספרו של מנור סבירה, הצדק היה עם שפירא - הביוגרפית של ברל כצנלסון ואלון וגם יוסף חיים ברנר - שחשה כי ספק אם שנים אלה של יפה־התואר מכפר תבור ראויות לכרך ב'.
ניפגש בניסן
לא אוהב את חג הפורים. לא את היחס המשפיל למלכה ושתי. לא את ההיתר לעשות שימוש בגופה של אסתר־הדסה שלנו במה שהוא על גבול ההטרדה המינית. לא אוהב את הטבח ההמוני, שנעשה בשמו של העם היהודי ב־127 מדינות מהודו ועד כוש. לא אוהב שהניצחון על המן לא לימד את היהודים כי עליהם לשוב לארץ ישראל. לא אוהב שנשארו בגולה. זה לא באמת החג שלי לבד מן העוגיות רוויות הקלוריות הנושאות את שם אוזניו של המן, והרעשנים.
מילא, בעוד חודש יציאת מצרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו