"הייתי צריכה להיוולד אינדיאנית"

במונית הלילה שמעתי שיר מוכר וביקשתי מהנהג שיגביר. "זה החדש של לאה שבת", אמר, "אני וארוסתי רוצים להיכנס איתו לחופה. הוא נכנס ישר לפּנים, עם הקול השחור הזה שלה".

הוא הגביר, צורח בקולי קולות את הדרך, שולט במילים: "במדבר אתה מפליג/ חוצה גבולות שועט קדימה/ אש, אוויר ומים, אדמה/ מלווים אותנו פנימה/ בוא אלי כמו נחל/ בוא אלי צמא/ תנחת עלי כנפיים/ תביא איתך שקט/ תדליק את האש".

כשנגמר השיר שאל אם יפריע לי שנקשיב לו שוב, וראיתי איך מתעצמות בו שמחה והתרגשות, והצטערתי כל כך ששבת לא איתנו עכשיו, לראות איך "בית", הסינגל החדש שלה, מסעיר חתן בדרכו לחופה, וכמה הוא מת על הצרידות שלה.

"יש בארץ את העניין הזה של 'לשיר יפה'", אמרה לי כשנפגשנו ימים אחדים קודם לכן, בדירתה בהוד השרון, "זמרות צרודות מעוררות התנגדות. זה מבאס. מה גם שהגעתי לעולם עם קול אחר, גבוה מאוד, ואיבדתי אותו בגלל דברים רעים. כל הכאבים, כל הלחצים, הכל אצלי התיישב באדמומיות על עור הפנים ובמיתרי הקול. תוסיפי לזה שתי קופסאות שעישנתי כל יום, ואת זה שלא לקחתי שיעורים לפיתוח קול.

"מעולם לא דיברתי על זה קודם. זה מקום כואב. שנים אני נאחזת בלאה עם הקול הצלול, ואני כבר לא היא, אני לאה הצרודה. אבל הנשמה גדולה בהרבה. ואני רוצה ללכת לשם עד הסוף. להיקרע באמת, לשיר את כל הנשמה. הייתי צריכה להיוולד אינדיאנית, או אולי פועלת כותנה שחורה. זאת הנשמה.

"גם להיות ישראלי זו היסטוריה של קושי, אבל אני פחות מתחברת להורָה, לשירי 'אנו באנו', למה שהתפתח פה. אני מדברת על מוסיקה כמחזקת רוח של אדם. עם כל מה שעבר על השחורים שהובאו לאמריקה, השירה בשדות הכותנה הוציאה אותם מהכלא אל העולם. יש להם את המוסיקה, לא רק היסטוריה של סבל".

באנחה יהודית עמוקה קיבלה את פניי כשבאתי אליה בשעת בוקר. "אל תדאגי", אמרה, סוגרת אחרינו את הדלת, "זו אנחה ליתר ביטחון. שיהיה. על כל צרה שלא תבוא".

-  -  -  - 

שקט הבית ושקט הרחוב. בתה של שבת, 13, ילדה עם שיער זהב ועיניים ים צוהל, כבר הלכה לבית הספר, מרחק כמה צעדים בקצה הרחוב. על דלת חדר השינה של לאה תלויה ברכה שכתבה לה ליום המשפחה. מילים נדיבות באהבתן, מחבקות את אמא מכל הכיוונים. בתמונות שעל הקיר צילומים מחגיגת בת המצווה שלה, שהתקיימה בשנה שעברה ברוב הדר, הן צוחקות שם עד לב עיניים.

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", מכריזות המילים של רבי נחמן מקיר הבית, יותר מאוחר תגיד שיש לו חלק ברצון "להרים", לייצר שמחה גדולה בדיאלוג מול קהל. "משהו משתחרר במקום הזה. זו מצווה גדולה לשמוח ולשמח".

תשע שנים עברו מאז שחברה השמיעה ללאה קלטת של הרב ארז משה דורון מלמד את כתבי רבי נחמן. היא התלהבה מהדברים ומהרב, והתחילה ללמוד בקבוצה.

"מרבי נחמן קיבלתי הבנות מאוד גדולות וחשובות", היא מחייכת. "זה יכול להיראות כאילו אני מה־זה מתוקנת. זה לא משם. יש לי כלים של אור להתמודד עם דברים שקורים לי. הרי בסוף, את בוראת מציאות, תמונת חיים. אפשר להגיד 'יואו', ודרמה ומצוקה, על דברים שהם אפילו לא את. מין קולות שבישלו תבשיל. ההבנה שזה לא התבשיל שלי - זה מה שהשתנה בי. אפשר לבשל הרבה תבשילים אחרים, או לקבל חלק מהם".

יש משהו בדמות שלה שמשדר ביישנות. במילות השירים יש מלנכוליה. אבל כשפוגשים אותה יוצא משהו תוסס, פתוח. "היציאה לזרקורים לא היתה לי פשוטה. הייתי צריכה להתקלף ולהתחזק. והתקלפתי, והתחזקתי. עכשיו זה עולם אחר. עכשיו אני מאוד מאוד נהנית.  

"הופעתי לא מזמן בראש פינה. חוץ מלזנק על הקהל מהבמה, עשיתי הכל. זה משהו שנפתח עם השנים. היום יש בי יותר חופש, יותר רצון לחוות, יותר רצון להיות נוכחת במאת האחוזים שלי".

-  -  -  - 

לפני שנה הוציאה את "לגדול לצידך", שהיא שרה את חציו בעברית ואת חציו בלאדינו. היא לא שייכת לחברת תקליטים, את הדיסקים שלה היא מממנת בעצמה, ועכשיו, היא אומרת, שינתה את שיטת העבודה: מוציאה שירים בודדים. קובעת תאריך לאולפן, גם אם אין לה עדיין שום דבר כתוב. סומכת על הדד־ליין, שיביא את היצירה עד המועד שנקבע.  

את "בית" כתבה יום לפני הכניסה לאולפן. אותו הדבר קרה עם "סוד הדברים הפשוטים", שכתב נועם חורב, שיר שעתיד לצאת ביום ראשון הקרוב, ושהמוסיקה שלו עושה חשק לקום ולרקוד. היא אומרת שהרצון להלחין מילים של מישהו אחר - גם הוא חלק מהשחרור שאליו היא מתמסרת בשנה האחרונה.

כשיהיו באמתחתה מספיק שירים, אולי תכנס את כולם בדיסק. הפלסטיק עצמו לא עושה לה כלום, היא אומרת, אבל יש לה רצון למכור. וגם להחזיק במחסן איזה דיסק זהב.

"בדיסק הקודם עשיתי הכל. הספיק לי. עכשיו אני משחררת, אני מחפשת שיהיה יותר קל. מעדיפה לא לקחת על עצמי את העיבודים. צריך למצוא אמצע, בין קלילות וזרימה לבין הרצון להתאמץ ולחפש. צריך למצוא את הגם וגם.

"אני עובדת עכשיו עם ראובן חיון. הבחור מנגן בהרבה כלים, ומנגן טוב מאוד. הוא טוב בגיטרה, בבס ובקלידים. אני חייבת להודות שהוא מדהים ושהכל קורה מהר, אולי מהר מדי. עובר בקושי יום מהרגע שאני כותבת את השיר ועד שהוא כבר מוקלט אחרי עיבוד".

בשירה יש לך רי"ש מתגלגלת, שנעלמת בדיבור שלך.

"זה עניין גדול שאני מצטערת עליו. אני נולדתי לבית שמדבר ברי"ש. משה מדבר ברי"ש, שלומי מדבר ברי"ש, וגם אני דיברתי ברי"ש. אבל ביסודי צחקו עלי, ובגלל שאני פחדנית, ויתרתי על זה. היה לי תסכול והיו לי תסביכי רי"ש, אז לימדתי את עצמי לדבר בלעדיה. ואז, בבית, התחילו לרדת עלי, כי במעבר בין עם רי"ש לבלי רי"ש, הדיבור שלי היה נשמע נורא".

עם האח שלומי. "באירועים של המשפחה הייתי השרקנית, אפילו שאני יותר אוהבת לרקוד" // צילום: מאיר פרטוש

היא מרבה להופיע. אוהבת את הבמה האינטימית, רק היא והגיטריסט שלה, איציק יונה, אבל הלב נוהר גם להרכבים גדולים, כמו זה שליווה את ההשקה של "לגדול לצידך" באביב 2015. שם הידיים שלה יכולות להשתחרר קצת מהגיטרה, והגוף יכול להתפנות לריקוד, לסמיכות הצליל, לאפשרות לרקוד עם הקהל.

יש לך רצון "להרים", לעמוד מול קהל ש"נותן בכפיים"?

"כן. ובזמן האחרון יותר. יש בתוכי את הקצב הזה, ש'מרים', ואני שמה לב שהוא לא כל כך מקבל ביטוי. אני נורא אוהבת ברזיל, אבל זה לא יוצא החוצה. שלומי שר ספרדי, סלסה, כל הדברים שהוא עשוי מהם. גם אני עשויה מהם, אבל הם עדיין לא קיבלו ביטוי מספיק.  

"אני מאוד אשמח להרמות, וגם לתת הרמות שהן עמוק בפְנים, שפחות מתבטאות בלקום על הרגליים ולתת בכפיים, כמו שהשיר של שלומי 'אבא' קורע את כל המגזרים. אף אחד לא עומד, אבל כולם מרגישים. אין פעם שאני שומעת את זה ולא בוכה. גם בפעם הראשונה שהוא השמיע לי אותו, עוד לפני שהקליט, האוטו הפך לבריכת דגים".

ככה זה ביניכם? את משמיעה לו והוא משמיע לך?

"מדי פעם. זה לא דבר קבוע".

בחום היא מדברת על האחים שלה. ראשון נולד משה, שלוש שנים אחריו נולד שלומי, ולאה כעבור עוד שלוש שנים, ביולי 1957. "לפעמים אני קצת האמא שלהם, מחבקת אותם, כי בנים לא מתחבקים. גם אבא שלי לא היה מהמחבקים, אז אני הייתי מחבקת אותו ומרגישה את ההשתוקקות שלו לחיבוק, למרות הביישנות. אני המחבקת של המשפחה".

הוריה עלו מטורקיה באמצע שנות הארבעים, כשהיו ילדים. אבא שלה, אברהם, עבד כפועל בחברה לקופסאות פח, היה קם בחמש וחצי בבוקר. אמא נחמה היתה רוב השנים עקרת בית, אבל היתה תקופה קצרה שבה עבדה בניקיון, ולאה זוכרת איך באה פעם למקום שבו עבדה, "ראיתי אותה ונקרעתי. היא היתה בסדר עם זה, אבל אותי זה קרע. אחרי זה היא ועוד כמה חברות מטורקיה קיפלו מצנחים בהתנדבות. כשאת שמה כמה נשים מאותה עדה, יש איזה דיבור ישן, דיבור על אותם דברים. דיבור מחבר".

זה היה בית של געגוע?

"לגמרי. ההורים היו נוסעים המון לאיסטנבול, עם החברים שלהם. אבל מאז שאבא נפטר, במאי 2012, אמא הפסיקה לנסוע. היום היא בת 84".

וזה היה בית מוסיקלי. "סבתא שלי, אמא של אמא, ניגנה בעוד, ואח של סבא ניגן בבנג'ו טורקי, שנראה בדיוק כמו בנג'ו, ואני לא יודעת מה בדיוק טורקי בכלי הזה. אנחנו לא שמענו אותם מנגנים מעולם, אבל ההורים שלי הקשיבו מהבוקר עד הערב למוסיקה טורקית. אבא לא היה מקשיב לשיר בלי שהתחיל לתופף על פח. הוא היה הרקדן של האירועים והשמחות, רקדן מדהים. הוא ואחותו, זלדה. תמיד רקדו יחד. את היית מתאהבת בו עם הכרס שלו".

היא מחייכת את הזיכרון, ואני רוצה לשם, לשולחנות ארוכים ושמחים של משפחת שבת, שגרה ביהוד מרחק שנייה זה מזה, הסבים ודודה לילה ודודה זלדה. רוצה לטבול בשמחת המהגרים המתמסרת לאוכל ולמוסיקה, אלה שמיטיבים לצמצם מרחקים ולחבק פצעי געגוע.

בבית משפחת שבת, הבת של משה היתה הרקדנית. ללאה אמרו לשרוק. "אהבתי מאוד להציג ולשיר, הייתי מנגנת עם סרגלים. אהבתי את תשומת הלב. אבל באירועים של המשפחה הייתי השרקנית, אפילו שאני יותר אוהבת לרקוד. ותדעי לך שמסתכלים עלי כשאני רוקדת. אני רוקדת מאותו המקום שאני מנגנת ושרה".

-  -  -  - 

בגיל 12 ראתה את שלומי מנגן בגיטרה והתאהבה. "הוא למד את זה לבד, בלי מורים, וגם אני. זה לא שישבנו יחד ולימדנו אחד את השני. אני לא מבינה בתווים ובכל הסיפור הזה. אולי יש בזה יתרון, כי זה מאפשר איזה חופש בכתיבה. מעולם לא אהבתי ללמוד, חוץ מתנ"ך, היסטוריה וספרות. גם הבת שלי לא, אבל אני מתעקשת עליה. עלי לא התעקשו.

"קיבלתי הרבה חום ואהבה, אבל לא היתה בבית אווירה שעודדה לימודים. אני חושבת שאני חיפשתי את תשומת הלב בליצנות, בנגינה על סרגלים. הייתי ילדה פראית. הייתי בן. כל היום שיחקתי בחוץ. הכי אהבתי את זה בעולם, ואני אוהבת את זה גם היום, כשאני כבר מתקרבת לגיל השכיבה. זה משהו שמלווה אותי באנרגיה שלו. אם שני ילדים ישחקו והכדור יתגלגל אלי, אני אבעט בו".

לאה שבת. "היתה תקופה ששמרתי שבת, וראיתי שזה מאוד קשה לאדם שחי לבד" // צילום: אפרת אשל

בקולה עוד אצורה שמחה כשהיא מספרת שהיתה מהמנצחים בכדורגל, בג'ולים ובגוגואים, רק לדַבּורים הפסידה כשעלתה על העץ וזרקה עליהם אבנים, "ילדה ג'ינג'ית יושבת ומנסה לפגוע בהם, עד שבאו עלי חבילות של דבורים ועקצו אותי מתחת לעיניים".

ההורים הוטרדו מזה שאת ילדה־בן, בלי שמלות ובלי לצאת עם בנים? 

"גם יצאתי עם בחורים. רק חבל שלא התחתנתי עם אף אחד מהם, כי מישהו מהשכונה זה הכי טוב. כשאת גדלה עם הבן אדם, את מכירה את המשפחה שלו. ביהוד כולם התחתנו אחד עם השני, בתוך השכונה. זה לוקח המון זמן ללמוד להכיר מישהו זר, זה מביא הפתעות".

באולפן הקלטות בתל אביב, רחוק מהעיניים של השכונה, פגשה בארקדי דוכין. היא היתה אז בת 28, והוא הקשיב למוסיקה שלה, והוא מאוד אהב. והיא אהבה את שלו.

"אני חושבת שעל בסיס המוסיקה נפתח הלב לקשר זוגי של שניים שמחפשים אהבה", היא סוגרת משפט וברור לשתינו שיותר לא תוסיף, לא על ארקדי ולא על האהבות שבאו אחריו. כשאני שואלת אותה על זוגיות, היא נושמת רגע את המחשבה ואומרת: "אני מדברת על זוגיות, אבל לא עושה שום דבר בכיוון. מצד שני, אם אני רואה בן אדם שמוצא חן בעיניי אני מראה את עצמי, ומשהו קורה לי".

-  -  -  - 

היא לא אוכלת חלב עם בשר, אבל הבית שלה לא כשר. "זה לא בית דתי", היא אומרת, "יש בו אמונות שאני חיה על פיהן, אלה דברים עמוקים, אבל הפשט אומר שאין שום ייאוש בעולם כלל. בכל רֶשע לראות מעט טוב, והמעט הזה ילך ויגדל. כל רגע לדעת שאפשר להתחיל מחדש. וגם בתי סופגת את זה.

"היתה תקופה ששמרתי שבת, וראיתי שזה מאוד קשה לאדם שחי לבד. זה קשה לא לנסוע בשבת למשפחה או לחברים, את צריכה להיות בד' אמות. אני גם עם ילדה, שרוצה לנסוע לפה ורוצה לנסוע לשם. אני לא בעניין של עמידה בכל הקשיים שהדת מציבה".  

יש שיגידו שהאמונה נמדדת בכמות הקשיים שאדם צולח.

"אז אני לא אומרת את זה. יש קשיים שאני לא צולחת. ואני סולחת לעצמי. אבל אני כן מרגישה מהחוכמה שכתובה בתורה, של רבי נחמן מברסלב, של הבעל שם טוב, שאני שייכת".

היא לא מופיעה בשבת, "גם כשהייתי נערה לא יצאתי בימי שישי, איכשהו תמיד ביקשתי להיות בבית ביום הזה, ומאז שבתי נכנסה לחיי אין בכלל מה לדבר, זה יום משפחתי. 

"אני עושה המון סעודות שישי. זה מביא איזה אור, החברותא הזו, ולבת שלי זה טוב. אנשים באים, פיצוחים, קשקושים, משחקים. אני אוהבת את זה. ממש. אנחנו גם מתארחות בימי שישי. זה כיף שיש הרבה לאן ללכת. שמזמינים. גם היא מזמינה חברות שלה.  

"אני מימשתי את האימהוּת בגיל מאוחר. אני לא אגיד שיש בי צער על זה, אבל יש בי רעב לעוד, לכן זה בית שתמיד יש בו חברים. תמיד אני אומרת כן כשחברים שלה רוצים לבוא. בא לי להציע לה שתעשה פה מסיבה".

השיחה איתה מייצרת תחושה שכל החלונות פתוחים ואוויר נקי שוטף את הדברים. בבית אין טלוויזיה, גם עיתונים היא הפסיקה לקרוא, "עב"מית מתוך בחירה" היא מגדירה את עצמה, מנסה לברוח מבשורות שכול ואלימות. "מלעיטים אותנו בדיכאון, בפחד ובייאוש, ואנחנו רגילים לזה כבר. אני לא בן אדם מתעדכן".

גם לא במוסיקה? 

"דרך הבת שלי אני מתעדכנת".

כשבתה היתה קטנה, לאה השמיעה לה שושנה דמארי, פלמנקו וטרייסי צ'פמן. עכשיו זה כבר יצא משליטה. "היא יודעת מה העמדה שלי בנושא, בעיקר לגבי כל הקליפים האלה שהיא רואה. הצניעות היא עניין מאוד חזק בתורה וביהדות. שאלוהים ישמור עלינו וישמור אותנו, צריך לשמור על צניעות. חשוב לי שתהיה שמירה".

בתה הלכה לגן דתי ולמדה שתי כיתות בבית ספר דתי, אבל בגיל 8 לאה העבירה אותה לבית ספר חילוני. "הלימודים זה משהו חיצוני. השמירה הזאת שאני מדברת עליה צריכה להיות פנימית".

את שותפה לכל הביקורת על מה שנעשה במוסיקה? על זילות המילים, למשל? 

"אני לא יודעת לדבר על כתיבה באופן כללי, רק על זו שלי. אני דווקא מחפשת לצאת מעצמי, במוסיקה ובכלל. אני הולכת למקומות אחרים.

"מדברים הרבה על להיות מעודכן, 'שיהיה עכשווי'. אני מבינה את זה, אבל איך אתה נהיה מי שאתה, אם אתה צריך להיות מעודכן? לקלילות יש תפקיד גדול בחיים שלנו. בן אדם יכול לקחת הכל נורא כבד. לקלילות, שלא לדבר על שמחה, יש חלק מאוד חשוב".

ואז היא מוסיפה, כמעט לעצמה, "הייתי רוצה להיות פחות עב"מית. לקחת חלק בעשייה. כמו למשל בהעצמה נשית. לעזור לנשים להבין שהן טובות ומוכשרות ויכולות להגיע לאן שהן רוצות. שיש להן תפקיד". 

כשאני אומרת לה שיש הרגשה כאילו היא באה לראיון עירומה, לא חוששת שיתפסו אותה בתחתונים, היא מצמצמת עיניים, כמו אינדיאנית שפעם ראיתי בסרט. ולרגע אני לא יודעת אם פניה לצחוק או לכובד ראש.

"גם עירום צריך לדעת לדייק. את לא תמיד יודעת אם זה באמת עירום שלך או לא. גם בעירום לפעמים נאחזים. אני מרגישה שנאחזתי בזה, תפוסה בקטנות, ואני משחררת גם את זה עכשיו".

את מתאפרת לפעמים? 

"גם זה היה מין עניין בחיים שלי, וגם הוא השתנה, עכשיו אני מתאפרת נהדר. ה'לא להתאפר' היה עוד תחפושת. זה לא שאקום ואתאפר כל רגע, אבל אם צריך, אני אתאפר בלי התנגדות, ואעשה את זה מעולה".

ופעם התנגדת?

"כן. לא אהבתי. אני אפילו לא בטוחה שלא אהבתי. ואולי זה היה העירום הלא נכון, השקרי. הרב ארז משה דורון אמר שהאנשים שהכי צריך להיזהר מהם הם אלה שעושים מהצלקות שלהם תורות. זה חשוב. יכול להיות שגם אני בחלק מהעירום עשיתי תורה. אני מתעוררת מזה".

hillaal1@gmail.com

לאה שבת תופיע ב־12.4 בתיאטרון תמונע בת"א

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו