בשיתוף ברק רום
הלב מתמלא כשאתה רואה עמותות מחלקות אוכל לפני החגים, כשאתה רואה גיוס אזרחי המוני למען החיילים בעת צרה - כולנו מרגישים כמה העם הזה מיוחד. ובכל זאת, כשמתבוננים בעיניים ריאליות במציאות הביטחונית, החברתית והכלכלית שלנו - אתה מבין שיש לא מעט בעיות לחברה הישראלית, שקוראות לנו לעזרה, צועקות ממש.
עופר, 49 נ+2, קצין בוגר יחידה מובחרת, בעל עסק יבוא ושיווק, מנסה להסביר. “התחושה היא שאין מוצא ולאט לאט מחלחלת לה ההבנה שככה פשוט אי אפשר להמשיך. כלום לא עובד, אין חזון או הנהגה ראויה לא מימין ולא משמאל וגם הקהילה הדתית מפולגת ונעדרת מנהיג רוחני שיאחד את הכלל. אנחנו ממורמרים, מתוסכלים, ציניים וחסרי אמון. הסביבה שלי מדברת על כך יום ולילה. על האמון. אין אמון במערכות השלטון והחוק, אין אמון בהנהגה או במערכת המשפט, גם לא במערכות הבריאות והרווחה, למרות שבכולן נמצאים גם אנשים טובים וראויים. האזרח הקטן עוסק בעיקר בלשרוד כי הכל הופך להיות קשה יותר ויותר והאופק כדרכו… מתרחק. כשאין תקווה אנחנו הופכים יותר ויותר כועסים ומתוסכלים וזה פורץ החוצה, על אנשים ברחוב, בעבודה, על המשפחה והילדים. אנו נתקלים בכעס ותוקפנות מכל עבר והשיח בינינו מקצין. אגרסיביות בדיבור ובמעשה, מאחורי ההגה ובעצם היכן לא? החברה הישראלית, החמה כל כך ואוהבת מטבעה, הפכה להיות מקוטבת ומפולגת ורק כותרות הקיטוב מתחלפות. שנאה על רקע פוליטי, דתי, כלכלי, חברתי… מה לא? אפילו התא המשפחתי בשפל חסר תקדים עם אחוזי גירושין בלתי נתפסים, מערכת החינוך מקרטעת ודור העתיד בועט”.
ואיך אתה מסביר את זה? קרה לנו משהו בדרך או שזה תמיד היה ככה?
“לפני שקמה המדינה נרדפנו בגולה ואז עברנו ממציאות של מיעוט נרדף לעם שקיבל עצמאות והקים את הצבא הכי חזק במזרח התיכון. כנראה שהתרגלנו להלחם אז בשלב מסוים פשוט התחלנו לרדוף את עצמנו. כאילו לא די באויבים מבחוץ, התחלנו לתקוף את המזרחים, האשכנזים, הדתיים, החילוניים, השמאלנים, הימניים, וכדרכנו, אנחנו עושים את זה ממש טוב – צריך רק לקרוא את הכותרות של החודשים האחרונים. ההתקפה הפנימית הממושכת הזאת, בניצוחה של תקשורת רודפת רייטינג – מחלישה אותנו. אנחנו יודעים את זה ובכל זאת ממשיכים. החולשה הזאת מזמינה אויבים מבית ומחוץ וכולנו רואים זאת היטב. היום, אנחנו נרדפים גם בגולה וגם בארצנו.”
אבל אנחנו דמוקרטיה, עופר, אנשים תמיד יכולים להשפיע בצורה דמוקרטית, לא? להפגין?
“למעלה מחצי מיליון איש יצאו לרחובות לקבול על מה שלא נכון מבחינתם וצעקו שהעם דורש צדק חברתי. היו בחירות ומה יצא מזה? אפס. המחירים ממשיכים לעלות, הפערים ממשיכים לגדול והקיטוב צועק. האם איבדנו את הערכים הבסיסיים ביותר שלנו? איך הגענו למדרגה כזו שפלה של אלימות, אונס, גניבות על כל צעד ושעל, מרמה והפרת אמונים? איך הגענו למצב שאנחנו מפחדים ללכת ברחובות שלנו? שאנחנו לא מסוגלים לדבר אחד עם השני? עד מתי נשלה את עצמנו שזה זמני? כשהזמני הפך מזמן לקבוע. עד מתי נספר לעצמנו שזאת פשוט המציאות?
שאלו פעם את אלברט איינשטיין כיצד היה מגדיר חוסר שפיות, אז הוא ענה “לעשות שוב ושוב את אותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה“.
אז מה עושים? מה אתה מציע?
דבר אחד מתברר לי יותר ויותר בימים אלו – שלכל הבעיות שלנו יש מכנה משותף אחד - הם לא ישתנו אם נסתכל החוצה. הערבים לא יפסיקו להסית ולשנוא ולא יעזור להאשים את התקשורת או את ההנהגה הנוכחית (אופוזיציה וקואליציה גם יחד), גם הם לא ישתנו. השינוי חייב להתחיל אצלנו בפנים. חייבים להתאחד.
כולנו נמצאים בתוך מרוץ החיים ואין לנו רגע לעצור כדי לשאול בשביל מה אנחנו חיים כאן? בשביל מה חזרנו הנה אחרי 2000 שנה? איזה עתיד אנחנו משאירים פה לילדים שלנו? חייבים לעצור ולחשב מסלול חדש.
אומר לך מה אני מציע: אין פתרונות קסם. אנחנו צריכים לקום ולשנות. לכן מאוד התחברתי למה שקרה בשבועות האחרונים בעם. זה מפתיע אפילו ציניקן כמוני. עשרות אלפי אנשים מכל גווני ורבדי החברה בישראל החליטו לעצור הכל ולקיים שלושה ימי צום והתבוננות, “הפגנה” נגד עצמנו, בירור פנימי עמוק וחשבון נפש על החיים שלנו – הפרטיים והחברתיים. ללמוד, לחשוב, להתחבר בינינו בלי סיסמאות. בלי אינטרסים. ככה פשוט. להתחבר.
כדי להיות פנויים לזה, מחשבתית ורוחנית, הם החליטו לעצור את המציאות לשלושה ימים של הגות, מחשבה ושיח – שלושה ימים כדי להבין, שלושה ימים כדי לקחת אחריות, שלושה ימים של צום מוחלט. חלקנו כי זה מה שלמדנו מאבותינו וחלקנו כי גם בעת המודרנית צום נתפס כסוג של מניפולציה על הגוף שמאפשר את שחרור הרוח. רוח, שהמציאות היומיומית שלנו רמסה קשות שנה אחר שנה.”
אני חייב להגיד לך שזה נשמע קיצוני, צום של שלושה ימים?
“זה נשמע קיצוני אבל לא צריך להיבהל. כל אחד יצום כפי יכולתו גם אם זה אומר לאכול בלילה או לשתות נוזלים ורק להימנע מאוכל. יש כאלה שלא יכולים בכלל אז שיצומו כמה שעות כל יום. מה שבאמת חשוב זה שנתאחד סביב רעיון הצורך בשינוי וניקח אחריות. אנחנו מסתמכים על תקדים בהיסטוריה של עם ישראל. בתקופת גלות פרס, המן הרשע רצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ב 127 מדינות ביום אחד. יותר גרוע מהיטלר. מרדכי ואסתר, במקום להקים צבא של פרטיזנים שיילחמו בפרסים, ובמקום לשלוח צוות לשיחות שלום עם המן, הלכו וכינסו את כל היהודים יחד, לחיבור, משלוח מנות, מתנות לאביונים ושלושה ימי צום כדי לבטל את הגזרה, והגזרה התבטלה.
תראה מה קורה פה. חבורה מגוונת של דתיים, חילוניים, ספרדים, אשכנזים, ימנים ושמאלנים, התעוררו והחליטו לעורר. אנשים, שבאמצע החיים פשוט קלטו שלא ניתן להמשיך ככה ושאי אפשר יותר ולכן יצאו בקריאה לכל מי שרק פתוח להקשיב: “בואו נשנה. בואו נשתנה. בואו נעצור הכל ונדבר. בינינו. בלי סיסמאות. בלי אינטרסים. בפשטות.”
עצירת המציאות?
אני, אשתי, ההורים ולא מעט חברים שהתחברו לרעיון הצטרפנו ואני מאמין שמשהו מאוד מהותי יכול לצאת מהשיח הזה. הקריאה היא לעצור את המציאות לשלושה ימים ב- 21-22-23.3.2016 בימים אלה נתאחד כולנו תחת מסגרת של צום (כל אחד כפי יכולתו) – שלושה ימים שישמשו לתפילה, הגות ושיח חברתי ואישי נוקב על המצב, עם כוונה של כולנו לאחד את העם. אחדות פשוטה ללא גוונים או אג’נדה נסתרת או גלויה. זה אירוע בקנה מידה היסטורי וזה קורה! אנשים ידברו על זה שנים. כל מי שמזדהה עם הזעקה שעולה כאן, תומך ברעיון ורוצה לקחת חלק, מוזמן להיכנס לאתר “שלושת הימים”, ולהוסיף את קולו. אפילו אם אתם לא יכולים לצום מאיזו סיבה, בריאותית או אחרת, זה לא משנה, כל אחד כפי יכולתו כי התמיכה בשינוי חשובה. אנחנו רוצים לאסוף אתנו להתבוננות כמה שיותר תומכים. רוצים להפנות את הזרקור פנימה במקום החוצה.
מספיק הפקדנו את גורלנו בידי עסקנים אגואיסטים או מנהיגים של אומות אחרות.
הפעם השינוי יגיע מלמטה, מאתנו. כולנו תקווה שבסופו של יום, נשאיר לילדים שלנו פיסת אדמה טובה לחיות בה, כאן בארץ האבות.”
בשיתוף ברק רום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו