שנת 2008 היתה אמורה להיות השנה של דנה לפידות. בגיל 25, אחרי עשור של ניסיונות פריצה שבמהלכו השקיעה עשרות אלפי שקלים בדיסק שגנזה, השתתפה בקדם אירוויזיון עם ההרכב חמסה וניסתה את מזלה ללא הצלחה באודישנים של "כוכב נולד" - היה נראה שזה קורה. הזמרת דיקלה, שהיתה שותפתה לדירה בתל אביב, העבירה חומרים שלה למחלקה הישראלית של הד ארצי, ואלה מיהרו להחתים את לפידות ולהוציא את אלבום הבכורה שלה, שנשא את שמה. "מוניות", הסינגל הראשון מתוך האלבום ששוחרר לרדיו, הפך ללהיט. ימים אחדים אחרי יציאתו, מחלקת יחסי הציבור של חברת התקליטים הד ארצי מיהרה להכתיר את לפידות כ"הדבר הבא" בשלל אירועי השקה פומפוזיים. לפידות הצליחה למכור כ-15 אלף עותקים מאלבום הבכורה וזכתה לחשיפה תקשורתית יפה. אלא שאז, דקה לפני שנראה היה שהיא עשתה את זה, משהו השתבש. לפידות נלחצה, הרגישה מאוימת והחליטה לקחת צעד אחורה ולברוח חזרה לבית הוריה בבאר שבע. "כל מה שקרה לי אז היה גדול עלי", היא מספרת. "השיקו אותי בקול תרועה עם קמפיין ענקי וטררם עצום. עוד לפני שפציתי פה כבר התערבבתי בברנז'ה, והיו כאלו שהכריזו עלי כעל 'ריטה הבאה'. "זה היה גדול עלי. נכנסתי לסטרס. הרגשתי שעל הכתפיים שלי יש אחריות גדולה מדי כלפי חברת התקליטים ושאני חייבת להטיל ביצי זהב. רואים את התופעה הזאת אצל בוגרי 'כוכב נולד' שבתוך חצי שנה הופכים למטאורים ואז לא יודעים איך לנתב את עצמם ונופלים למקומות קשים. קרה לי אותו הדבר. נבהלתי. "אני זוכרת שעמדתי במופע ההשקה שלי בתיאטרון תמונע, מול כל התקשורת, והרגשתי שיצאו ממני רק 40 אחוז ממה שאני יכולה לתת. ירדתי מהבמה ובמקום לשמוח, התחלתי לבכות. איבדתי פוקוס. "הייתי ילדה תמימה בת 25 עם מנטליות של מישהי מבאר שבע, ופתאום אני נוחתת אל תוך כל ההמולה. לא ידעתי למי להקשיב ואיך להתנהג. הלבישו אותי באירוע ההשקה בשמלה מנצנצת ואמרו לי 'תהיי כזאת', 'תעשי ככה'. לא הצלחתי לעמוד בזה". כשהביקורות החלו להתפרסם לפידות נשברה לגמרי. "חלק מהן היו אמנם טובות", היא אומרת, "אבל חלק היו גרועות. לא הצלחתי להכיל את זה. הרגשתי שצולבים אותי. כל פעם שסינגל לא נכנס לרדיו ראיתי בזה אסון ולקחתי את זה באופן הכי אישי שיש. שקעתי לאט אבל בטוח בדיכאון. "הצלחתי לתפקד במשך כל תקופת ההשקה, רצתי מראיון לראיון, מהופעה להופעה ולתוכניות טלוויזיה, אבל רק חיכיתי שהתקופה הזאת כבר תסתיים ואוכל להיכנס לקונכייה של עצמי. במקום ליהנות מכל מה שקרה לי, סבלתי מכל רגע". המנהלים נעלמו ואז, בתוך כל הכאוס הזה, נחתה על לפידות מהלומה נוספת: הד ארצי, החברה שהחתימה אותה לחוזה ארוך טווח, נמכרה לחברת התקליטים NMC, ולפידות, שהקריירה שלה היתה בחיתוליה, מצאה את עצמה ניצבת בין שורות אמנים גדולים כשהפוקוס עליה הולך ונעלם. "פתאום, ביום אחד, כל המנהלים שלי נעלמו לי מהחיים", היא מספרת. "נכנס צוות חדש שלא באמת הכיר אותי, ואני מבחינתם הייתי אמן בבנייה ולא אמן רווחי ששווה לשים עליו את כל הפוקוס. "היתה לי פגישה עם הצוות החדש ואמרתי להם מה אני רוצה לעשות, איזו מוסיקה אני רוצה לכתוב, אבל התגובה היתה ש'הרדיו מוצף בשירים', ש'זה זמן המזרחית' וכל מיני תגובות שפשוט הוציאו לי את כל הרוח המעטה שנותרה לי במפרשים. הרגשתי איך אני מאבדת את זה סופית. "נשארתי בלי ידיים ובלי רגליים. לא היתה לי אפשרות להקליט שירים חדשים וגם לא יכולתי לצאת להופעות כי הייתי כבולה למיליון חוזים. הייתי אבודה והחלטתי שהדרך הכי הטובה להתמודד עם הדברים היא פשוט להתנתק מהכל ולחזור לבאר שבע. "לא רציתי להופיע יותר ולא רציתי להיות בקשר עם כל האנשים מהברנז'ה. הרגשתי שכל מה שהשגתי בשנה אחת, שכלל להיטים כמו 'מוניות', 'משוגעת' ו'בובת קברט' היה לשווא. הייתי מאוד מבולבלת. לא יכולתי לכתוב יותר וגם לא תיקשרתי יותר מדי עם הסביבה. שכרתי לי דירה קטנה בבאר שבע ופשוט ירדתי למחתרת. "אנשים לא הבינו מה עובר עלי. הכל היה נראה לי שחור והרגשתי כישלון. ישבתי בבית במשך שנה ובכיתי על מר גורלי. הייתי בוהה בטלוויזיה ואוכלת ג'אנק פוד. העליתי 12 קילו והתביישתי בעצמי. הייתי יוצאת לרחוב עם כובעים ענקיים ומעילים כדי שלא יזהו אותי. לא יכולתי להופיע בגלל הגבלת חוזים, ומצד שני לא ידעתי ממה להתפרנס ומצאתי את עצמי שוקעת בחובות כספיים ובמרה שחורה. זאת היתה דעיכה מאוד מאוד קשה". קוראים לזה דיכאון. "נכון. אין מילה אחרת לתאר את זה. הייתי בדיכאון. כבר הייתי בדיכאון בעבר, אחרי שגנזתי בגיל 19 אלבום שלי, ואיכשהו נקלעתי לזה שוב. היום, אחרי טיפול ובגיל 28, אני כבר מבינה שאני טיפוס רגיש מדי ושאני חייבת לשמור על עצמי וגם לקחת דברים בפרופורציה. אני מבינה, בדיעבד, שבשביל להיות בעולם הבידור חייבים להיות עם עור הרבה יותר עבה אבל בעיקר חייבים ליהנות ממה שקורה ולקחת את הדברים בהרבה יותר פרופורציות". מי שחילץ את לפידות מההריסות של עצמה היה המוסיקאי שמוליק וקסלר, ידיד קרוב, שישב איתה במאורה שהקימה לעצמה וניסה לעודד אותה לחזור לכתוב. "הוא היה הבן אדם היחיד שבאמת ידע מה עובר עלי באותה תקופה", היא מספרת. "אף אחד לא ידע מה עובר עלי, אפילו לא ההורים שלי. הייתי בוכה ואמא שלי היתה שואלת אותי: 'מה קרה, דנה-', ואבא שלי היה אומר: 'מה לא ברור? היא לא עובדת'". באחד הלילות הקשים שלה היא מצאה את עצמה יושבת על ספסל ברחוב וכותבת שיר. "יש רעש שמגיע מבפנים ובלילות תחושה של רוח נעורים", היא מצטטת את השיר שהחזיר לה את המוזה. "עייפות לא מניחה לישון / מחשבות טורפות עצרו את השעון. / בחדר על המדפים יש תמימות של עזבו אותך / ליפול, בסוף היום, להתמכר / לא רוצה לכתוב עוד / עד שיגיע בוקר אחר. / עכשיו את כבר פוגשת אנשים / ובלילות לא מתכסה במעילים". השיר הזה, שנקרא "ליפול", פתח בחזרה את מעיין היצירה. לאט לאט חזרה לפידות לכתוב ולהקליט. "שמוליק הציל אותי", היא אומרת. "הוא החזיק אותי ולא נתן לי ליפול. היינו יושבים בדירה שלי ועושים מוסיקה. לאט לאט בניתי לעצמי את הביטחון העצמי בחזרה, ויום אחד התקשרתי למפיק חגי מזרחי ואמרתי לו: 'יש לי סקיצות. אני רוצה לחזור להקליט'. "זה דרש ממני הרבה כוח נפשי. הייתי צריכה למצוא את הדרך להיחלץ מהחוזה שהיה לי בחברת התקליטים וזה חייב אותי להחזיר הרבה מאוד כסף שהשקיעו בי. בסוף מצאתי את הדרכים וגם משקיעים מדהימים בשם רוני לכיש, אריק זוהר ויורם סויסה, שהחליטו להפוך להיות חברת התקליטים הפרטית שלי. אנשים שפשוט נותנים לי חופש פעולה מוחלט לעשות את המוסיקה שלי". שנה אחרי שלא עלתה על במה, אזרה לפידות אומץ וחזרה להופיע. בקטנה. זה היה בטקס בחירת מלכת היופי בבאר שבע. "הייתי עם עודף משקל, אבל התרגשתי", היא מספרת. פתאום רצתי לקנות בגד, נתתי הופעה של החיים ויצאתי מחויכת. דברים נפתחו. פתאום הזמינו אותי לשתי הופעות ביום העצמאות, והדברים התחילו לזוז. "לקחתי את עצמי בידיים והורדתי בתוך חודש את כל המשקל שהעליתי. את עיקר הכוח והתקווה נתנו לי המשקיעים שלי שתמכו בי ונתנו לי יד חופשית לעשות את מה שאני רוצה. החלטתי שאני לא רוצה יותר שיכתיבו לי איזה שיר להקליט או איזה שיר לשחרר לרדיו. כשאתה עובד עם חברת תקליטים אתה לא הראשון וגם לא האחרון לדבר. אתה עוד קול בתוך מיליון קולות. היה לזה חלק גדול בדיכאון שלי. מגיל אפס אני חולמת להיות זמרת, ואז כשהגעתי לרגע הזה היו יותר מדי אנשים שהחליטו עבורי". חתונות זה שמחה בשבועות האחרונים עושה לפידות צעדי חזרה איטיים אך בטוחים אל עולם המוסיקה שהספיק להשתנות משמעותית בשנתיים שבהן נעדרה. כמי שמגששת את דרכה בחזרה, לפידות לא ממהרת להוציא אלבום חדש. בינתיים היא בודקת בזהירות את השטח באמצעות שחרור סינגלים. בנוסף, היא כותבת טקסטים לאמנים אחרים כגון שלומי שבת, מיכל אמדורסקי, מאיה בוסקילה ודודו אהרון. בינתיים היא שיחררה לרדיו שלושה סינגלים: "שלום אדון, הלו גברתי", "הרגלים רעים" ו"בגללי". השלושה הושמעו יפה בתחנות האזוריות, אך זכו להתעלמות מוחלטת בגלגלצ. הסינגל הבא שאמור לצאת לרדיו הוא "ליפול", אותו השיר שהתחיל את ההתאוששות. "החלטתי הפעם לעבוד אחרת ולהקליט כמה שירים עם מפיקים שונים", אומרת לפידות. "את שני השירים הראשונים עשיתי עם הנרי, את השיר החדש עם ניצן קייקוב ויש לי שיתוף פעולה עם עברי לידר שאמור גם הוא לצאת. היום אני במקום שאני נהנית ולא עובדת לפי תכתיבים וכללים". בגלגלצ, שם חיבקו אותך בפריצה ההיא, מתעלמים ממך בסיבוב הזה. "נכון, זה מאכזב מאוד אבל זה כבר לא מרסק. אני מרגישה שהם מתעלמים ממני באופן שיטתי אבל זה כבר עניין שלהם. הלכתי לא מזמן לדלית עופר, מנהלת גלגלצ, והבאתי לה באופן אישי את הסינגל האחרון שלי. היא לא נוהגת לדבר עם אמנים אבל התעקשתי להיכנס לשיחה איתה. אמרתי לה: 'אל תפספסו את זה. יש פה סינגל חזק', אבל השיר לא נכנס לשם. "חבל. אבל זה כבר לא מטלטל אותי כמו פעם כי גיליתי שיש היום הרבה דרכים להגיע לקהל. יש יו-טיוב ויש לי ארבעה פרופילים בפייסבוק שמתפקעים מאנשים שרוצים לשמוע את המוסיקה שלי. אני אגיע לכל אחד ואחד שרוצה לשמוע אותי. "כשקמתי וחזרתי להופיע, התחלתי לעשות סיבוב הופעות אקוסטיות, שעדיין ממשיך. מצאתי את עצמי בהתחלה מופיעה בכל מיני חורים ומול ארבעה אנשים. בפעם הראשונה הייתי בהלם. אחרי שהופעתי בזאפה מול מאות אנשים - להופיע בפאב מול חמישה אנשים זה הזוי אבל החלטתי שאני נהנית מזה. צחקתי על זה ואמרתי שזה כמו להיות בסלון, וישבתי לידם. אתה יודע מה? זאת היתה ההופעה הכי מאושרת שהיתה לי עד היום". ואת עושה גם חתונות. "רוב האמנים הגדולים לא יודו בזה אבל הם היו מתחננים להופיע בחתונות. שם נמצא הכסף האמיתי. עובדה ששרית חדד, קובי פרץ, אייל גולן ועוד הרבה אמנים אחרים עושים את זה. אני לא עושה חאפלות ולא מופיעה עם שירים שאני לא מתחברת אליהם. אני מופיעה עם השירים שלי בחלק המרכזי של הערב ועושה עוד שני שירים לבקשת הזוג כשהם רוקדים סלואו וכשאני מלווה אותם לחופה. "יש לי פאסון וההופעה שלי מכובדת ואני גאה בזה מאוד. זאת גם דרך להתפרנס וגם דרך לצבור את הקהל שלי. לא מעט מהאנשים שמגיעים אחר כך להופעות שלי הם כאלה שראו אותי בחתונה. כמה זאפה יש לאמן בשנה אחת? כמעט כלום. כמה כסף אמן צריך להוציא בשביל להופיע בקיסריה? מאות אלפי שקלים. "אני לא מתחסדת. הייתי במקום של ההיסטריה והבמה הגדולה. זה נעים ומרגש, אבל זה נחת עלי הרבה לפני הזמן. העדפתי להתחיל הכל מההתחלה ובקצב שלי. בתקופה שהייתי חתומה בהד ארצי דרשו ממני להפסיק לעשות חתונות וקאברים, למרות שקאברים אהובים עלי אני עושה גם בהופעות שלי. זה כיף לי. "ואתה יודע מה? כשעשיתי חידוש ל'ממעמקים' של עידן רייכל פתאום אנשים שאלו: 'מי זאת הזמרת הזאת-', עודד מנשה השמיע את זה בתוכנית שלו בגל"צ והתקשרו אלי מ-NMC ואמרו לי שרוצים להוציא את זה להורדות בסלולרי. "אין לי במה להתבייש. חתונות וסלולרי הם הנתח האמיתי של הכסף. אנחנו מדינה קטנה עם שוק מוסיקלי מוצף, ועובדה שכולם משחררים כל הזמן סינגלים בתקווה להפוך ללהיט. טעמתי את טעם ההיסטריה וזה לא טעים. לא אז, בכל אופן. החלטתי שהפעם הדרך שלי תהיה איטית, בטוחה ובעיקר בשליטה מלאה של עצמי. אני כבר לא מאמינה בהצלחות מהירות".
