עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום

הפעם הראשונה היתה ביוני 1983. לתקליטיית גלי צה"ל הגיע תקליט שדרים ובו קטע רגאיי בשם "א יידישע ראסטמן", של זמר חדש בשם אהוד בנאי. לא נרשמה התלהבות מיוחדת. הפעם השנייה, ב-1986, שינתה הכל. אף אחד לא הכין אותנו להפתעה של "עיר מקלט". בתקליטייה, ליד החלון הפונה לרחוב יהודה הימית, שמעתי את השיר שמונה פעמים רצופות מתוך הרגשה שמשהו חדש ונהדר קורה ממש ברגע זה. ואז, במאי 1987, כשאהוד בנאי, יוסי אלפנט וגיל סמטנה הגיעו לתוכנית שלי "רדיו רדיו" כדי להשמיע את האלבום "אהוד בנאי והפליטים", כל כך התלהבתי, שהזמנתי אותם לבוא יומיים ברציפות והגדרתי את האלבום כ"אחד הטובים ביותר שנוצרו בארץ בזמן האחרון". לפני 25 שנים התאהבתי באהוד בנאי, ואני עדיין מאוהב.

"רסיסי לילה" קורא בנאי לאלבומו החדש, ואני מנסה להבין מדוע, ולמה הוא מתכוון. בחוברת הדיסק, עוד לפני שמתחילים השירים, מובאת ציטטה משיר השירים, והיא המקור לשם:

אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק,

פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי

שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה

אז אלו הם רסיסי לילה. לצד 11 שירי האלבום, משולבים שלושה "רסיסי לילה", קטעי נגינה קצרים ללא מילים, שמאפשרים הפוגה של רגע מהמטען הרגשי שגודש את האלבום הקסום הזה.

בשבילי אישית הכוונה ב"רסיסי לילה" היא למשהו אחר. לאותן דמעות של התרגשות שנקוות בעייניי בכל פעם שאני מאזין ליצירה המופלאה של בנאי, גם אחרי כל כך הרבה שנים. מאז האלבום הראשון ב-1987 באו עוד שישה אלבומי אולפן, אלבום הופעה אחד ואלבום אוסף. ושוב הוא מצליח, אלוהים יודע איך, לספר את הסיפורים שלו שנכנסים לתוך הנשמה, מטלטלים אותך, גורמים לך עצב ושמחה והתרגשות והזדהות, גם אם הטקסט עצמו עוסק בחוויות פרטיות לגמרי. שבע שנים אחרי "ענה לי", אלבומו "הרגיל" האחרון, ושלוש שנים אחרי "שיר חדש", אלבום הפיוטים והתפילות, מביא בנאי (58) תמונת מצב שהיא גם אישית וגם מדברת לדור שלם, ואולי כבר יותר מדור אחד, שגדל על שיריו.

בימים שבהם קונספט האלבום הלך לעולמו והשירים הבודדים באינטרנט מספקים כנראה את רוב המאזינים, חוויה מיוחדת היא להאזין ליצירה שלמה, עם אמירה אמנותית שיש בה יותר מלהיט רגעי. האלבום מגיע בעטיפה יפה להפליא, פיזית ורעיונית, עם חוברת מילים ודף הפתעה. כמו פעם, כמו שתקליט צריך להיות.

את אהוד אני פוגש לראיון עבור גלי צה"ל באולפנים המוכרים כל כך לשנינו. אני בוחר לפתוח, איך לא, בפסח. "זה חג שמביא לי שמחה גדולה", הוא אומר לי. "אני נולדתי בפסח, וזה לא רק יום ההולדת שלי, אלא גם של עם ישראל שיצא ממצרים. בעיניי זה חג שמקשר אותנו גם להיסטוריה הכי עתיקה שלנו וגם לעכשוויות שלנו. כי יציאת מצרים זה תהליך, זה לא דבר שנגמר. זה לא דבר שהיה אלא דבר שקורה, וגם אומר לנו מה יהיה בעתיד לבוא. הגאולה היא יציאת מצרים טוטאלית של כל האנושות. אני חושב שבליל הסדר אנחנו בעצם אמורים להעביר לעצמנו ולילדינו את כל מה שחשוב ומשמעותי ומהותי ביהדות. בעצם תמצית היהדות היא בליל הסדר". "רסיסי לילה" נפתח, ולא במקרה, בשיר שהוא בעיניי האמירה של האלבום: חיבור מקורי ומיוחד בין העבר הרחוק והקרוב, דרך עיסוק בהווה ועד מבט לעתיד, כשהוא מערבב את הזמנים ונע ביניהם קדימה ואחורה. דע מאיפה באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.

"אני זוכר טוב את מי שהייתי"

אני הולך באופן די קבוע, הרופא אמר: זה יעשה אותך רגוע / זה טוב ללב גם לכבד זה טוב מאוד, מרענן, נותן למערכת לעבוד... / טיול קצר בין הערביים, אני הולך ככה לפחות שנות אלפיים / ואלו הם הרחובות בהם הלכתי לבית ספר, כשהייתי מדמיין את הכביש נהר זורם / הולך במדבר עד שאעבור את הירדן, אבא ואמא מחכים לילד הזקן / אני הולך לעיר מוכרת וזרה, לא שייך למגזר לא נכנס למגירה, / הלב שלי פתוח פה ושם גם מהבהב, הולך ומתרחק הולך ומתקרב. / עוד סיבוב סביב אותה הכיכר, קרוב לבית הכי רחוק שאפשר... / אני הולך בשדות הבר המעטים, שנשארו בין מגדלים לקניונים / סורק תחנות לא קולט את המקום, / עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום. / עכשיו הכל זורם, הדם פועם, אני מזיע – הרופא אמר: טוב ללכת, כל יום קצת... עד שתגיע

(מתוך "אני הולך")

לאן אתה הולך-

"דיברנו על יציאת מצרים. בני ישראל יצאו משם בהליכה והלכו 40 שנה במדבר. זה סיפור שהוא משל על החיים שלנו. אני באמת הולך. משתדל ללכת. האמת היא שהייתי הולך יותר. באמת הרופא אמר לי ללכת, ומאז שכתבתי את השיר אני הולך פחות, לצערי. כאילו השיר פתאום הולך בשבילי. עכשיו, שהאלבום יצא, אני מקווה לחזור להליכות יומיומיות סדירות".

אתה לא מתכוון רק להליכה פיזית.

"אני מתכוון להליכת החיים. אנחנו הולכים בחיים האלה. כל יום קצת, עד שנגיע".

נדמה לי שבאלבום הזה אתה לא סתם נזכר בעבר, אלא מסכם דרך.

"העבר שלי כל הזמן הולך איתי. אני ממשיך לחיות גם את מי שהייתי, ודברים שקרו בעבר עדיין רלוונטיים בחיים שלי היום, עדיין יש להם איזושהי משמעות. ויש דברים שלא, ובכל זאת יש לי צורך לספר עליהם. האלבום מדבר על העבר ועל ההווה, וחלק ממנו, כמו 'שיר זמני' או 'עד הפעם הבאה', אולי אפילו קורה בעתיד".

למה אתה הכי מתגעגע-

"אני לא יודע אם המלה מתגעגע נכונה, אבל אני זוכר טוב את מי שהייתי. את הנעורים שלי, את תחילת הדרך. אני משתדל תמיד לחזור אל המקום הזה של נקודת ההתחלה. מאיפה הכל התחיל, מה היו מקורות ההשראה שלי. אני לא רוצה להיות זחוח ומבסוט מעצמי ולהגיד: 'אוקיי, כבשתי את הפיסגה, כבר יש לי את זה בכיס, אני יודע איך כותבים, אני יודע איך מופיעים'. אני משתדל תמיד לחזור אל מקום של חוסר ודאות, של הערפל הזה, שאתה לא יודע בעצם איך לכתוב שיר, וגם אם כתבת שיר טוב, זה לא אומר שתמשיך לכתוב שירים טובים. ואם היתה לך הופעה נפלאה לפני שבוע, זה לא אומר שגם ההופעה הערב תהיה נפלאה. זה תמיד לחזור לאיזושהי נקודת התחלה ולהתחיל מחדש".

בשירים אתה חוזר לא רק לנעורים אלא לעבר הרחוק, מהתנ"ך ועד להוריך.

"נכון. כי העבר, מהתנ"ך ועד להוריי, נותן לי כנפיים של זמן. אני בנאדם שמאוד אוהב מרחב, והמרחב הגיאוגרפי פה בארץ הוא לא הכי רחב, אז אני אוהב לעוף בזמן. לעשות מסעות בזמן".

אתה עוסק הרבה בעבר גם מפני שאתה מרגיש שפעם היה יותר טוב-

"אני לא בטוח שהיה יותר טוב. להפך, אני חושב שיהיה יותר טוב".

הכרנו קצת אחרי מלחמת השחרור, כשבאוויר היתה תחושה: מתחיל סיפור

הצעתי נישואין, הסכמת מייד, היית כל כך שמחה ביום שהתחתנו.

(מתוך "רגעי קסם")

השיר "רגעי קסם" מספר על הפגישה של ההורים שלך, ואתה מדבר בו על התקופה שאחרי מלחמת השחרור והתחושה שהולך להיות פה משהו חדש וטוב, התחלה חדשה. התחושה הזו עדיין קיימת? ואני מתכוון פחות למישור האישי.

"לצערי, לא. אני חושב שאנחנו בתקופה קשה. יש הרגשה שהכל נסגר סביבנו. גם השמיים. באמת קשה לי לומר שאני אופטימי במובן ה... איך נקרא לזה - הלאומי, לשנים הקרובות. אבל מה שנותן לי תקווה זה החזון של נביאי ישראל, שמדברים על עולם מתוקן לעתיד לבוא. מתי זה יהיה, אני לא יודע. אבל בוא נגיד שכיהודי מאמין, החזון הזה, שמתאר את ארץ ישראל וירושלים כמרכז רוחני ומוסרי וערכי לעולם כולו, נותן לי תקווה. רק אין לי מושג מתי זה יהיה, זה יכול להיות גם בעוד מאות שנים. צריך לזכור שזה החזון שיכול לגרום לנו לעלות על מסלול חדש, לאחד אותנו לחזון משותף. אני כמובן לא זוכר את מלחמת השחרור, אבל זוכר את מלחמת ששת הימים. היתה כאן תחושה של חזון משותף, של אחדות. וזה דבר שנסדק, ועם השנים הולך ונסדק יותר ויותר. אנחנו צריכים לבנות לנו איזה מרכז חדש שיאחד אותנו. שלא יעשה אותנו אחידים, כי היהדות לא אוהבת אחידות, היא אנטי-פשיסטית. להפך, היא בעד ריבוי דעות, אבל מתוך כבוד הדדי, שזה דבר שמאוד חסר בימינו".

"לא עברתי לגור בבני ברק"

עד כמה הדרך הדתית שלך, שמעמיקה בשנים האחרונות, עוזרת לך בחיים המעשיים-

"ביומיום זה עוזר לי מאוד. חשוב לי להבהיר שהוספתי אותה על מי שהייתי קודם. כלומר, לא החלפתי את הג'ינס בטרילין או את חולצת הטריקו בחולצה לבנה, ולא עברתי לגור בבני ברק. אני הוספתי את ההעמקה ביהדות לחיים שלי. אני ממשיך לשמוע את המוסיקה שאהבתי ותמיד אוהב. זה תהליך שלקח הרבה שנים. אני מזכיר לך שהתודעה היהודית שלי כבר היתה מפותחת מימי 'א יידישע ראסטמן'. כלומר, כבר לפני 30 שנה עשיתי שיר חסידי".

אבל זה היה קצת מבודח.

"מבודח, אבל עם איזושהי כוונה, שאני אפילו לא קלטתי עד כמה היא רצינית. לא רק לגביי, אלא גם לגבי החברה הישראלית. כי השיר אומר שיום אחד החברה הזאת תחזור אל השורשים שלה. מה זה נותן לי? זה נותן לי כוח. כי המצב לא קל, אבל ברגע שאתה מתחבר לאיזושהי תודעה היסטורית יהודית, אתה מבין בעצם שאתה לא קשור לארץ ישראל מאה שנה, אלא שלושת אלפים שנה. העבר, המקורות היהודיים, נותנים לי מצד אחד הרבה מאוד כוח, ומצד שני, כמו שאמרתי, מרחב של זמן. אני מקבל משם הרבה אור, שעוזר לי להתמודד עם חיי היומיום. לצערי, הרבה אנשים שחוזרים ליהדות הופכים קיצוניים, מבחינה פוליטית ומכל מיני בחינות אחרות, ואני, בלימודי היהדות שלי, שהם מאוד מעמיקים והם לא מהיום, מוצא שהיהדות היא דת של שלום, ודרכה היא דרך של שלום".

ב"אני הולך" אתה אומר את זה נורא יפה: "עומד על גשר ההלכה ומביט".

"מחפש את דרך השלום. זו דרך שצריך לחפש, זו לא דרך ברורה. אבל כל תפילה שאני מתפלל נגמרת ב'עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו', ואלו לא מילים בעלמא. ככה אני מאמין".

שלא כמו באלבום הקודם, "שיר חדש", וגם שלא כמו אצל רבים מהזמרים שחוזרים בתשובה, אתה עושה הפרדה בין השירים ה"דתיים" לשירים ה"רגילים".

"כי בעיניי דתיות היא לא דבר חד-מימדי שחייב להיות קשור למילים מהמקורות או לתפילה. אני רואה את העולם כאיש דתי. אני מסתכל על העולם שהקב"ה ברא בהשתאות, ומכאן גם בא המשורר שבי, שמסתכל על העולם ומשתאה. איזה מין עולם זה, שיש בו אנשים כאלה וכאלה, יש בו שמיים, יש בו מסעות, יש בו אהבה. אני לא חושב שאדם דתי צריך, מרגע שהוא נהיה דתי, שהשירים שלו יהיו כביכול יידישקייטים שמתאימים לרדיו קול חי. בעיניי, כל השירה שכתבתי עד היום היא דתית במהותה. ודאי בשירים כמו 'עיר מקלט' ו'עגל הזהב', שיש להם קונוטציה תנ"כית ברורה, אבל לא רק בהם. כי אני כותב על החיים, ונקודת המבט שלי היא דתית. חז"ל אמרו 'אל תהפוך את התורה קרדום לחפור בו'. במילים אחרות, אל תתפרנס מזה שאתה דתי. עשיתי, ואולי אעשה גם בעתיד, אלבום דתי, כי יש לי אהבה רבה אל הזמירות האלה ואל הפיוטים, אבל אני גם בנאדם שכותב שירים, מה שנקרא ביידיש 'סינגר סונגרייטר', ואין לי שום כוונה לכבות את השלהבת הזו שיש בתוכי. אין לי בעיה לכתוב על דבר שהוא כביכול לא נראה דתי, כל עוד זה לא וולגרי ולא גס. תודה לאל, אין שום שיר שכתבתי בעבר שאני לא אשיר היום, שאני אתבייש בו, שהוא לא מתאים לי כאיש דתי".

יש באלבום הזה המון שירים, המון מילים. אתה לא מרגיש לפעמים רצון לבטא את עצמך לא במילים, אלא רק במוסיקה-

"יש פעמים כאלה. אני שמח שיש באלבום 'רסיסים', קטעי נגינה קצרים בין השירים, שהכנסתי כדי שתהיה קצת הפוגה במילים. ויש שיר כמו 'פרפרי הקצב', שהוא עם מעט טקסט, כמו שיר הייקו יפני. בעבודה על האלבום, המשורר והגיטריסט שבי התווכחו קצת. הגיטריסט אמר: 'תשאיר מקום לאיזה סולו, מה קורה פה? כמה אתה מדבר-' אבל יצאו הרבה טקסטים, ולא עצרתי את זה. יש לי תחושה שהאלבום הבא יהיה עם יותר נגינה ופחות מילים, אבל קשה לדעת".

משוטט בין צלילים, עולה ויורד בסולם

לא מוצא את הפתח לצאת לעולם

השיר שוב חומק, מסרב להיכתב

הוא מחפש את מפתח הלב

(מתוך "מפתח הלב")

שבע שנים מאז האלבום האחרון שבו הוצאת שירים חדשים זה המון זמן.

"התירוץ היחיד שלי הוא ששירים טובים, איך אני אגיד את זה, לא צומחים על העצים. לכתוב שיר זה לא דבר שקורה לי הרבה. עדיין שיר זה דבר מסתורי בעיניי. אני לא לוחץ את הדבר הזה שנקרא שיר. בעיניי שיר זה הבסיס לכל: המילים והמנגינה והחיבור שלהם יחד. זה הבסיס לכל מה שאני עושה. אני מחכה לרגע שייצא ממני שיר, וזה קורה אחת לכמה זמן".

יש לך טכניקות לזרז את זה, שזה יבוא-

"אני הולך כמעט כל יום פנוי לחדר העבודה שלי ואני יושב וכותב ומנגן, וזה מה שאני יכול לעשות. לפעמים זה קורה לי כשאני הולך בדרך לעבודה. כשהרגע הזה מגיע הוא מגיע, וגם כשכבר יש את הרעיון לשיר, ויש איזה חומר גלם, כמו אבן של פ-סל - צריך להתחיל לפסל את זה, לעבוד על זה כדי שהמילים יידבקו למנגינה והמנגינה תהיה נכונה. כל זה, עוד לפני שלב ההפקה. עם גילי סמטנה, מפיק האלבום, עבדתי קרוב לשנתיים. רק הוא ואני על השירים. אבל אני צריך זמן. כנראה שזו מין תכונה שלי, שאני צריך לקבל אותה. אני צריך זמן לעבודה".

יאנג, דילן, כהן ואני

יש פחד שהמעיין הזה פתאום ייסתם?

"כן. בפירוש. אני לא יודע אם זה פחד, אבל באמת אני חי בהרגשה שאני לא יודע אם כתבתי שיר טוב. לא תמיד יודע, לא תמיד מבין איך קורה הדבר הזה, שבסוף יוצא לך שיר שאתה אומר, זה שיר טוב, אני רוצה להקליט אותו. אני רוצה להוציא אותו לאור. יש איזה חשש, למרות שעם השנים הבנתי שזה קורה בסוף".

כשאתה רואה פריחה יצירתית של יוצרים מבוגרים, זה נותן לך תקווה-

"בהחלט. כשאני רואה את ואן מוריסון, את ריצ'רד תומפסון, לאונרד כהן, בוב דילן או ניל יאנג, שהוציא עכשיו אלבום פצצה, לבד עם גיטרה - מבחינתי אלה מורים, מאסטרים. יש מה ללמוד מהם גם מעבר להאזנה לאלבום. לנסות להבין איך בכלל שומרים על הגחלת הזו. ולדעתי זה קורה מאיזושהי שמירה על קשר עם הרחוב, ככה נראה לי. להישאר On the Road, להופיע, לשמור על קשר עם קהל. לצאת לשוטט לבד בלילה".

ההאזנה לאלבום יוצרת לעיתים תחושה של סיכום תקופה, פרידה מאהוד בנאי שהיה.

"לא חשבתי בכלל בכיוון הזה. יכול להיות שזה קיים שם מבלי שאני מודע לזה. לא ניסיתי לסכם פה משהו. ניסיתי אולי כן לתעד. אני יותר מרגיש שאני דוקומנטריסט. אם הייתי עושה קולנוע, מן הסתם הוא היה דוקומנטרי. אני חלש מאוד בלהמציא סיפורים. אני יכול לפתח סיפור על סמך משהו שקרה במציאות. למשל, בשיר 'משורר וילד' יש דיאלוג דמיוני שלי עם המשורר אלן גינסברג, שמתבסס על שיר אמיתי שהוא כתב על חוף הכנרת בשנת 1961 ותורגם לעברית על ידי נתן זך. מתוך השיר שלו יצאתי לשיר שלי, שמדבר עלי כנער שגדל בישראל בין 1967 ל-1973, כששם היו וודסטוק ו'סרג'נט פפר' ופה מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, שבה כבר הייתי חייל. אני הרגשתי שהייתי חצוי בין Strawberry Fields Forever מצד אחד ל'גבעת התחמושת' מצד שני. מין פיצול כזה במוח, כשכל המסרים שקיבלתי מהמוסיקה שאהבתי היו הפוכים לחלוטין לחינוך שקיבלתי בבית הספר, או למה ששמעתי פה ברדיו הישראלי. המצב הזה הוביל אותי אז לחוויה שקרתה לי בראשית שנות ה-70, שעליה כתבתי בשיר אחר, 'מעשה בארבעה', שמתקשר גם לסיפור מהגמרא על רבי עקיבא".

וזה סיפור שמהדהד בך עד עצם היום הזה-

"מאוד. דווקא כשבאתי לקרוא בגמרא את הסיפור של ארבעה שנכנסו לפרדס, הבנתי אותו יותר מאשר אם לא הייתי עובר את החוויה הזו. זה לא היה סתם לקרוא איזה סיפור יפה בגמרא. פתאום זה היה משהו בתובנות שלי לגבי החיים, שקיבלתי באותו לילה. הבנתי שהמציאות היא בעצם רק בעיני המתבונן, ויכולה גם להיראות שונה לחלוטין".

הראיון עם אהוד בנאי ישודר היום ב-14:00 בגלי צה"ל

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו