הח"כ שעומד בתווך

אינני מכיר יהודים רבים שמדברים עברית רהוטה כמו ח"כ זוהיר בהלול (65), שנולד בחיפה למשפחה ערבית ואמו ניהלה בית יתומים ראשון מסוגו לילדים מוסלמים בעכו. בביה"ס הערבי שבו למד הועסקו מורים יהודים ממוצא עיראקי שהרביצו בתלמידים גם תנ"ך, תלמוד, גמרא ופרקי אבות. "התקופה הזו בבית היתומים שבו גרנו צרבה את תפיסת עולמי", מספר בהלול.

אחרי שסיים את לימודיו התיכוניים עבד במשך ארבע שנים כמורה בחיפה, ומאז במשך כל השנים עסק בעיתונות. תחילה ככתב וכפרשן ספורט (ראו מסגרת), ולאחר מכן ברשות השידור בערבית במסגרת תוכניות אקטואליה ואירוח.

מדוע החלטת ללכת לפוליטיקה ולרוץ לכנסת במסגרת מפלגת העבודה?

"ההחלטה התקבלה אצלי במהלך מלחמת צוק איתן, שהיתה אכזרית וקרעה את היחסים בין יהודים וערבים. הוזמנתי אז להופיע באולפני הטלוויזיה והפנמתי שאני מתווך בין שתי האוכלוסיות. ראיתי בכך שליחות. הצטרפתי למפלגת העבודה משום שהבנתי שאם ברצוני לקבל לגיטימציה של גורם מתווך בין הצדדים, אני חייב להיות במפלגת מיינסטרים ישראלית, כדי שלא רק הערבים אלא גם היהודים יראו בי מתווך. היו לי גם הצעות להצטרף לרשימה המשותפת ולמרצ, אבל העדפתי את העבודה בגלל מרכזיותה וההיתכנות שתכבוש את השלטון".

כשמפלגת העבודה הפכה למחנה הציוני, חשת אי נוחות?

"לצפות מערבי שיהיה ציוני זו ציפייה שכולה בדיה. אי אפשר לצפות ממני שאצהיר מדי בוקר שאני ציוני או יהודי. אני חי במדינה שהיא יהודית־ציונית. ציונות היא למעשה אחיזת היהודים באדמה שאני וההורים שלי היינו חלק ממנה, אז איך אני יכול להיות ציוני? אבל אני נמצא במפלגה שמקבלת את השונות שלי. זה עשה לי לא מעט בעיות בבחירות, אבל התמודדתי. המדינה לא מאפשרת לי להשתלב עם מוטיבים לאומיים. נושא ההמנון לא מדבר אלי בנוסח הנוכחי שלו. אותו דבר לגבי הדגל. כששרים את התקווה אני שותק".

מה עמדתך לגבי ההתנהגות של שלושת הח"כים של בל"ד שעמדו דום לזכר מחבלים פלשתינים?

"מנהיגים ערבים אמורים להיות גשר להידברות ולשיתוף פעולה ערכי ואנושי. אנחנו לא יכולים לנהל כאן הדרה וניכור שגורם נזק לציבור היהודי. הציבור הערבי הוא ציבור שרוצה לחיות ולהשתלב במדינה, רוצה את זכויותיו מהמדינה ומחפש את השוויון. הפעולות שהח"כים עשו הן קנטרניות וחושפות אי רגישות ציבורית ומנהיגותית".

"הרשות מאבדת שליטה"

האם לדעתך תופעת הסכינאות היא תולדה של הסתה או של חינוך למאבק?

"צריך להבחין בין פלשתינים אזרחי ישראל לבין אלה שמעבר לקו הירוק. תופעת הסכינאות ברובה קשורה לפלשתינים המתגוררים בשטחים, והיא חלק מהמאבק נגד הכיבוש הישראלי, נגד אובדן התקווה והאור בקצה המנהרה החשוכה".

מדוע מנהיגי הציבור הערבי לא מגנים את הצעירים שדוקרים יהודים?

"אם יזמינו אותי להתראיין בטלוויזיה הפלשתינית, אומר שאסור לעשות זאת כי אלה מעשים נגד חפים מפשע. ברש"פ מבינים את העניין הזה, אבל הם מאבדים את השליטה. אני מלא חרדה שאם הם יאבדו את השליטה כליל אנחנו ניקלע למלחמת אזרחים שאף אחד לא יוכל להתמודד איתה".

מה דעתך על כך ש־80-70 ערבים ישראלים הצטרפו לדאעש?

"מי שעושה זאת פוגע בנו ובמהות החיים בישראל. הם יותר הזויים ומושפעים מהטפה מרעילה של איסלאמיסטים שרחוקים באמת מהאיסלאם האמיתי. הם מסתובבים באזור ומעבירים אנשים על דעתם, ומתי המעט האלה רק עושים לנו נזק תדמיתי. האוכלוסייה הערבית בארץ מקיאה את התופעות האלה. אין איש שיאמר לך שזה מוצדק. אנו יודעים שכל מי שהצטרף לדאעש גורם לנו מאה טון של נזק".

האם אתה עדיין מאמין שיש סיכוי ליחסים טובים בין יהודים לערבים?

"באתי לפוליטיקה כדי להקים גשרים ולמצוא מכנים משותפים חבויים, אבל מישהו צריך לנער אותם מהאבק שדבק בהם. אני חושב שלא פסה התקווה, ואני כל העת מנסה לייצר שיח אנושי נאור ולא מתלהם שיכול להשפיע על הציבור היהודי, כי גם בו יש כמיהה וצמא לשמוע דעות אחרות".

בהלול בימיו כשדר // צילום: משה שי

"שייקה לוי שאל אותי, 'זוהיר בהלול - שם אמיתי?'"

הספורט מהווה חלק בלתי נפרד מאישיותו של זוהיר בהלול. כבר בתחילת שנות השבעים, כשהיה בן 23, כתב ביומון "חדשות הספורט", וכשהפועל עכו עלתה לליגה העליונה הציעו לו לשדר את משחקי הבית של הקבוצה בתוכנית הרדיו הפופולרית "שירים ושערים". בהלול נזכר בהתרגשות איך הגיע באוטובוס מעכו לתל אביב כדי להיפגש עם נחמיה בן־אברהם, שדרן הספורט האגדי ששידר את משחקי הכדורגל ברדיו בימים שלפני עידן הטלוויזיה.

"בן־אברהם היה בעיניי ענק, ופתאום ראיתי מולי אדם מיניאטורי עם משקפיים. ישבנו חצי שעה, הוא דיבר 29 דקות ואני מילמלתי דקה", נזכר בהלול. "חששתי לדבר שמא אטעה בעברית. הוא אמר לי: 'הכתיבה שלך יפה, בשבת אני שולח אותך לשדר יחד עם חונך, ואם תצליח נעשה ביזנס'. כשנגמר השידור חזרתי הביתה נרגש. בעשר וחצי בלילה בן־אברהם צילצל ואמר לי: 'היה טוב ואתה תמשיך לשדר, אבל אל תשתמש יותר מדי במילה משמעותי', כנראה אמרתי מאה פעם בשידור את המילה משמעותי. זו היתה השיחה הכי משמעותית בחיי כי הם השתנו".

לשיא פרסומו הגיע בהלול כששלישיית הגשש החיוור הכינה מערכון על התוכנית "שירים ושערים" ושיבצה בו קטע על השדר "זוהיר אלול מעכו" שסיפר על שער שנפל, אך מרוב התלהבות לא אמר איזו קבוצה כבשה אותו. "מאז שידור המערכון, כל פעם שהגעתי לאיצטדיונים אלפים קמו על רגליהם וקראו בשמי. יום אחד פגשתי במזנון בניין הטלוויזיה בירושלים את הגששים. הייתי מאוד ביישן, אבל לחצו עלי, אז ניגשתי אליהם ואמרתי 'אני זוהיר בהלול'. פתאום שלושתם קמו בהתרגשות, ושייקה לוי אמר לי: 'מה, זה שם אמיתי זוהיר בהלול? לא ידעתי שיש שם כזה'".

לפני כמה שנים הפסיק בהלול לשדר משחקי כדורגל, אבל הוא ממשיך לעקוב אחרי הספורט הפופולרי בעולם. "לצערי רמת הכדורגל בארץ ירודה ומאכזבת. אני לא נוסטלגי, אבל אני מתגעגע לכדורגל של פעם עם מוטל'ה שפיגלר וגיורא שפיגל, עם חוכמת המוח היהודי שהוכיחה עצמה".

בחדרו בכנסת תלויה תמונה שבה הוא לוחץ את ידו של הכדורגלן הברזילאי האגדי פלה במשחק השלום שהיה בברצלונה. "זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי כשהתחבקנו ואמרתי לו: 'אתה הכי חשוב לי בעולם'".