קחו מרצה לספרות ממוצא ארגנטינאי שזיכרון המהפכה עדיין טבוע בו, חייו הרוסים קלות והוא במדרון מקצועי ואישי; מקמו אותו באוניברסיטה אמריקנית יוקרתית בקרב סטודנטים רעבים ואנשי סגל חשובים בעיני עצמם; תנו לו שישה חודשים וחופש אקדמי - וראו מה קורה. את הניסוי הזה עושה ריקרדו פיגליה בספרו "הדרך של אידה".
מי שנבחר להוביל את העלילה הוא הגיבור הקבוע של פיגליה, הבלש אמיליו רנסי. כמו לבלשים אחרים, גם לרנסי יש נטייה ארוכת שנים להיקלע לזירת התרחשות דרמטית, אלא שהפעם שולח אותו פיגליה, אולי גדול הסופרים הארגנטינאים החיים, לזירת התרחשות קצת שונה ממישורי הפאמפה הארגנטינאית, הרחובות של בואנוס איירס וסמטאותיה של מונטיבידאו שבהם הוא רגיל להסתובב. "אידה" מציב את רנסי המבריק והעצל בלב האינטליגנציה המערבית - האקדמיה. מקום שלכאורה אין מנומנם ממנו, תפאורה מושלמת לדרמה בלשית.
"הכל מוכן. שלח סיליבוס. מחכים לבואך", כותבת לרנסי בקיצור חוקרת הספרות אידה בראון, שמזמינה אותו להעביר סמסטר בתור מרצה על נושא לבחירתו. מכיוון שאין לו משהו טוב יותר לעשות - הוא מגיע. בשלב שבו הוא נמצא, רנסי הוא לא בדיוק הטיפוס שתאוות הגילוי וחדוות האינטלקט מאפיינים אותו. אבל ציפיותיו לשישה חודשים של גירוי אינטלקטואלי דק מהסוג שבכוחו להחזיר אנשים כמוהו למסלול היצירה, אם היו כאלה, מתגשמות רק בחלקן.
במהרה הוא מוצא את עצמו מעורב בפרשיית אהבים אסורה שמופרעת על ידי רצח מסתורי, ומגלה בעצמו כוחות נפש בלתי צפויים שמושכים אותו להפוך שוב לבלש מטעם עצמו ולרדת לעומק הפרשה.
על פניו, הרומן של פיגליה מציג עלילה בלשית טיפוסית: שרשרת רציחות מפרה את השלווה בקמפוס אקדמי תמים. סיפור אהבה שנקטע באיבו נוטע את יצר החקירה בלב הגיבור הפגוע, וניסיונות הפענוח חושפים דמות מרתקת של רוצח פוטנציאלי. פכים מהנים מעולם ספרות הפשע בונים ביעילות את האווירה המתאימה להנאת חובבי הז׳אנר, ומייצרים ניסיונות התחקות אחרי רמזים לפתרון התעלומה. במיומנות טווה פיגליה רשת של חשדות וספקות שמאירה באור חדש את המעורבים בפרשה ומייצרת בתוכה דרמה משנית.
השליטה של פיגליה בסוגה הבלשית היא מרהיבה, ומי שקצת שפתרון תעלומות עושה לו את זה מוזמן לעצור כאן. לא תמצאו בשוק טיפוס שנון, מדויק, מצחיק/עצוב ואינטליגנטי יותר מאמיליו רנסי. מבחינה "בלשית" טהורה, כל האלמנטים יושבים במקום: הרצח, החשוד, החקירה. פיגליה משרטט את הדינמיקה של "פשע המתגלה באופן מקרי" בצורה מושלמת. הוא לא בוחל בשימוש בטריקים ישנים על הגבול שבין הנלוז לווינטג', ובהם דמותו של הבלש סדוק־האישיות, מעורבות רומנטית, ודיפטיכון של החוקר מול הרוצח - שתי דמויות מראה המחכות שמישהו יעשה את הטעות הראשונה. אפילו דמות שגובלת בקיטש פילם־נוארי כמו אמיליו רנסי נקראת בעניין, ואין זה דבר של מה בכך - אנחנו במאה ה־21, ובלשים הם כבר לא גיבורי תרבות. אמיליו רנסי הוא אולי האחרון שבהם.
כריכת הספר
אלא שפיגליה לא מסתפק לעולם בהישג הבלשי. ב"הדרך של אידה" הוא מעמיס על כתפי גיבורו גם עשרה קבין של ביקורת חברתית. הפוזיציה המיוחדת שבה אמיליו רנסי נמצא - לב ליבה של האקדמיה האמריקנית - מאפשרת לו לצאת להסתערות על קודשי התרבות המערבית ובהם הספרות, האקדמיה והקפיטליזם. קורא חד־עין, ואולי אפילו בעל יומרות בלשיות, ישאל: האם באמת שיכור מזדקן ואפתי כמו אמיליו רנסי הוא זה שיטריד את עצמו בסוגיות הרות גורל?
האם ייתכן שלגמרי במקרה זירת הפשע שרנסי נקלע אליה מציבה אותו מול כוחות תרבותיים לעילא, גם באוניברסיטה שבה הוא מתארח, ששמה לא ידוע אבל היא סמל לאקדמיות מערביות בפרבר המנומנם שבו היא שוכנת? איך זה שהרוצח הפוטנציאלי מתברר כאינטלקטואל? ולמה לאורך כל הספר אפילו דמויות השוליים, כמו השכנה הרוסייה, מפגינות בקיאות פנטסטית בספרות העולם? גם בלי להיות שרלוק הולמס, אפשר להבין שאמיליו רנסי לא חוקר את הרצח המסתורי של אהובתו - הוא חוקר את תרבות המערב.
ניחא, מישהו צריך לעשות את זה. אבל הצורה שבה "הדרך של אידה" מגישה את מנת הביקורת - לא מחדשת יותר מדי. דומה כי פיגליה חטא בחטא האנכרוניזם: האם במפנה המאה החדשה, פקולטה לספרות באוניברסיטה יוקרתית היא באמת ליבה הפועם של התרבות המודרנית?
פיגליה כמובן מודע למעמדה המידלדל של האקדמיה, ודואג לשקף אותו בספר, אך בניגוד למישל וולבק, לדוגמה, שהעניק ביטוי מלא לקמילה הרוחנית של סביבתו בנפשו ובמציאות חייו של המרצה לספרות פרנסואה - גיבור הרומן "כניעה"; ובניגוד, להבדיל, ממנפרד הרבסט ב"שירה" של עגנון, שהתקיעות והתסכול הם חלק ממנו - אמיליו רנסי נשאר תקוע עם פוזה של בלש פרטי.
עמוס במניירות ואסתטיקה, רנסי פוסע בסופו של דבר צעד אחד הרחק מייעודו האמיתי. במקום להטביע חותם אתי, הוא מעניק לפיגליה ולנו בעיקר סטייל ואמרות כנף שפוגעות לעיתים רחוקות במטרה, כמו בסצנה שבה רנסי, המרצה לספרות, נפגש לראשונה עם הסטודנטים החדשים שלו, המועמדים לדוקטורט: "הסטודנטים כאן כמעט כלואים, הם נעים במעגל סגור שבו הם חיים בצוותא - כניצולי ספינה שנטרפה - עם המרצים שלהם. הם יודעים שבעולם בחוץ אף אחד לא מתעניין במיוחד בספרות ושהם האוצרים הביקורתיים של מסורת מפוארת הנתונה במשבר".
הדרך של אידה / ריקרדו פיגליה
מספרדית: ליה נירגד; חרגול/מודן, 215 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
