אשכנזי־הרפז: קשה להתמודד עם תיק, קל לסגור

אילו ארז וינר מלשכת הרמטכ"ל לא מסר בידי ד"ר גבי סיבוני את מסמך השווא וממנו הועבר לערוץ 2, לא היתה הפרשה המסעירה באה לאוויר העולם. בנסיבות אלה כיצד ניתן לומר כי אהוד ברק התנכל לגבי אשכנזי? הרי היוזמה יצאה מפמליית אשכנזי.

הרמטכ"ל עשה במסמך שימוש נרחב אך תחת בקרה עצמית. אילו חשש בתום לב שברק מתנכל לו היה מציג את המסמך לבנימין נתניהו וליהודה וינשטיין, ולא נהג כך. יותר מעניין למי בחוגו הקרוב לא סיפר עליו: לדוברו אבי בניהו שיש לו קשרים הדוקים עם התקשורת וליועצו הקרוב הפרקליט הצבאי הראשי ד"ר אביחי מנדלבליט. מוזר אלא אם כן תוהים לאן כיוון אשכנזי את ראש החץ שקיבל מבועז הרפז.

בצומת ההוא, במצב שבו היה ברור כי שני הסוסים האלה אינם יכולים למשוך יחד, היה על נתניהו להיפרד מברק או מאשכנזי. אולי קיווה לסיים את הסאגה בנימוסים הראויים עם פרישת אשכנזי מתפקידו במועד הקבוע בחוק. לא צלח. אפשר שנתניהו וברק חייבים היו כבר באוגוסט 2010 לבקש מאשכנזי לפשוט את מדיו. טיעונם כי לא היה לכך רוב בממשלה ובציבור אינו מחזיק מים. הם בחרו בנוחות על חשבון העניין.

היתה גם אפשרות שהפצ"ר דני עפרוני, ששמע את ההקלטות המעיקות של השיחות בלשכת הרמטכ"ל, יעמיד את אשכנזי לדין משמעתי; או מנגד, שווינשטיין יבדוק ברצינות את האפשרות להפוך את הרפז לעד מדינה. הן במקרה של שמואל דכנר והן באירוע הקשור בשולה זקן, הטקטיקה הזאת עבדה היטב. אך וינשטיין לא העניק לה הזדמנות.

היועמ"ש וינשטיין. בחר שלא לפעול // צילום: אורן בן חקון 

אין זאת אומרת שהיה צריך בסופו של דבר להגיש כתבי אישום נגד אשכנזי ואבי בניהו וארז וינר. רק שראוי היה לחקור ביתר שאת. בעיקר כאשר מיכה לינדנשטראוס הציע זאת לווינשטיין לאחר קריאת מסמך פרטני מאת הרפז במאי 2012, ולא נענה אלא לאחר זמן ניכר.

הדו"ח של וינשטיין, המבוסס על סיכום של מבקר המדינה יוסף שפירא, מכביר מילים על התנהגות בלתי הולמת של קצינים בכירים. עפרוני לא פעל. וינשטיין לא רצה לפעול. קל יותר לסגור תיקים מאשר להתמודד איתם. כך נהג גם כלפי אביגדור ליברמן, שהחשדות נגדו היו כמובן חמורים לאין־ערוך מאשר נגד אשכנזי.

עתה נותר הרפז בודד, גלמוד, מי שבודדו אותו מתומכיו ומיריביו. הוא משוכנע כי התנהלה נגדו חקירה מלוכלכת, אבל מי ירצה להאזין? לכולם נוח והם מרוצים. אמנם הביקורת של וינשטיין על אשכנזי מרקיעת שחקים, אבל מבחינה משפטית הוא מתאגרף במשקל קל. יש בארץ נכונות להעלים עין מנורמות מתחייבות. באנגליה מדיחים איש ציבור מפני שנתן ידו למשהו שנאמר עליו כי It is not done, אך אין מושג כזה בעברית, ולא במקרה. כאן אינו תופס.

בקרוב יתחיל סיבוב חדש. יצחק הרצוג הזדרז לברך את אשכנזי. עתה יחל מירוץ לצרפו למחנה הציוני או ליש עתיד. אם ייאות לקבל את המקום השני הריהו כבר שלו. אז מה אם כמה אניני־טעם סבורים כי עם מטען כזה של ביקורת אין הוא ראוי להשתתף בנבחרת הלאומית של ההנהגה הישראלית? "שמלה לך - קצין תהיה לנו". זיכוי עם כתם? "גם הולך".

הרצוג. מיהר לברך את אשכנזי // צילום: אורן בן חקון

הכל היה צפוי. וינשטיין המתין עם סגירת התיק לימיו האחרונים במשרד היועץ המשפטי. השבוע סגר את מה שלא פתח מעולם ובקרוב ייצא לדרכו האזרחית. פני הזירה הפוליטית ישתנו. הציפיות מאשכנזי יעירו אותה לזמן מה מתרדמתה. 

 

 קפיצת מדרגה מסוכנת

אמריקה אינה ישראל, והשגריר דן שפירו אינו נפתלי בנט. הוא אינו יורה מילים מן השרוול. לפני שנשא השבוע את נאומו במכון ללימודי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב קיבל אישור מוושינגטון. לכן נאומו כה חשוב. לכן גם שיחת הבהרה עם בנימין נתניהו לא תסיג אותו אחור. לכן זה יותר מדאיג ממדאיג.

לפני 46 שנים שלחו אותי גרשום שוקן ויאיר קוטלר לירושלים לשמש בתפקיד "הסופר המדיני" של "הארץ". מאז עקבתי אחרי כל החיכוכים המדיניים בציר הישראלי־אמריקני, מפרסום תוכנית שנשאה את שמו של שר החוץ וויליאם רוג'רס ועד לנאום שפירו.

השגריר שפירו. נאומו היה גערה מזן חדש // צילום: גדעון מרקוביץ'

גם אירופה לא תעצור. במשרד החוץ השתבחו כי עלה בידי נתניהו לרכך את נוסח ההחלטה האירופית החדשה. אך צריך לבחון מה תוכנה. לפני כמה שבועות רק סימנו מוצרים מההתנחלויות. עתה כבר מנתקים אותן מכל הסכם עם ישראל. הנה צפי לעוד שנה: חברות ישראליות בכרמיאל שיסחרו עם בית אל, מהגליל ליהודה ושומרון, יוכנסו גם הן לרשימת החרם.

זה לא עניין למאבק מפלגתי. לא פולמוס ילדותי במליאת הכנסת ברמה של "אמרנו לכם, אמרנו לכם". בלימה זמנית של הרחבת ההתנחלויות והגבלתן לגושי ההתיישבות הן כורח. בלי צעד כזה אי אפשר להגיע להסכמה אסטרטגית עם העולם המערבי הנתון למתקפת טרור איסלאמי. נתניהו ינהג נכון אם יתקן את משגהו עתה מרצונו החופשי בטרם ייאלץ לעשות כן בכפייה. בשלב הכפייה המחיר גבוה יותר והתועלת פחותה. 

 מי אכל ממי?

זה עתה נסתיימה באמצע השבוע כתבה מקפיאת דם מאת ברוך קרא עם פרקליטיה של שולה זקן - עורכי הדין עופר ברטל ודב גלעד כהן והתובעת ליאת בן־ארי, ואהוד אולמרט הופיע בה במלוא כיעורו הפלילי, ולצידו נבות תל־צור. אז השתלט רביב דרוקר על המסך בערוץ 10 כדי לתקוף אותי למרות שלא היו לי יד ורגל בכתבה המרתקת של קרא. למה? מה עניין שמיטה להר סיני?

דרוקר לא ביקש את תגובתי, אבל אמר בסגנונו המחוספס כי "אכלתי מידו" של אולמרט, וזעם שהרביתי לנכוח בבית המשפט. תהיתי, הרי כבר כמעט עשור שלא החלפתי מילה עם העבריין. אך נזכרתי כי מי שבאמת "אכל מידו" של אולמרט לאחרונה הוא דווקא דרוקר, שקיבל ממנו ראיונות על המגעים עם אבו מאזן ועל גרסתו כאילו מלחמת השווא בלבנון ב־2006 היתה מוצלחת.

כנראה דרוקר רצה לשאת חן בעיניו, אבל יודע שאין זה "בון טון" להגן על נוטל שוחד ומשבש הליכי חקירה, ויותר נוח להשתמש בי כשק־חבטות. לא הייתי נדרש להערה המתפרצת של דרוקר אלמלא היטעה את הצופים כאילו לחצתי בכתיבתי להחריף את עונשו של העבריין. מי שקרא בעיתון זה מצא כי בהגיע ההצעה להסדר טיעון עם אולמרט הייתי דווקא בדעה מתונה מאשר הפרקליטות.

תמכתי בהרשעתו בשיבוש הליכי משפט, אבל בלי להאריך את שהותו בכלא; ואם יודה במה שכבר הורשע - הצעתי לבטל את הערעור על זיכויו ב"ראשונטורס" ולא לבקש את החמרת עונשו בפרשיית מרכז ההשקעות, לתמיהתם המובנת של חבריי בני האור. אבל דרוקר בשלו.

 אין חמלה בלי הודאה

הכתבה הטלוויזיונית (הנ"ל) התמצתה בדברי התובעת מאירת־הפנים וחריפת־השכל ליאת בן־ארי, שנדהמה להיווכח כיצד התנהלו הדברים מול שולחן הפרקליטות; וכמה היו "בני החושך" קרובים לגבור על "בני האור", ושוב היה הציבור שומע שקרים שלא היו שוחד ומעטפות כסף ושיבושי משפט וחקירה. נורא.

הרי אילו הסכימה שולה זקן לשכב רק עוד פעם אחת על הגדר למען אהוד אולמרט - תמורת בצע כסף (רב) בתקופת מאסרה - היו האמת והצדק ובני האור נהדפים אחור, והרוע חוגג בראש חוצות. מסירות של מעטים ומזל גדול הכניעו בדקה האחרונה את הרשע.

התובעת בן-ארי. נדהמה לראות כמה קרובים היו "בני החושך" לניצחון // צילום: מוטי מילרוד

מעתה זה כבר לא חשוב. אולמרט יפרפר עוד תעלול וינסה עוד תכסיס ויוסיף להזמין אליו אנשים הנשבים בקסמו כדי להסביר להם שהוא בכלל צדיק. אבל אי אפשר למחוק את התצלומים ואת הקולות ואת העדות של הפרקליט עופר ברטל, שסיפר כיצד קרב אולמרט אל אוזנו וביקש כי לקוחתו זקן תיקח על עצמה עוד כמה רבבות שקלים של שוחד, ובלבד שהוא ייצא זכאי.

השבוע ביקש אולמרט רחמים - וזה סביר, אבל בלי לבקש סליחה מכל אלה שהציג כרמאים וכליצנים וכמי שרודפים אותו. האם באמת סבר שמישהו ישעה אל רחמיו בלי שייקוד בפני נפגעיו, שהם ישרי דרך וחרוצים? בפרפראזה ממלחמת השחרור האמריקנית: אין רחמים בלי חרטה. אין חמלה בלי הודאה.

עתה, בתפילת הנעילה של הפרשה ברור לגמרי כי כל מכריו ומוקיריו של אולמרט בעבר עמדו בפני ברירה קשה - האמת מול הרעות. איני מסכים עם מי שהעדיף את הרעות, אבל יכול להבין לליבם. חלק מהם אנשים שאינם חשים כי השוחד והמירמה והשיבוש כה חמורים, ואולי בעצמם היו קרובים לכך. 

אחרים בוודאי ישרים וכנים עם עצמם, ואז שואל את עצמי ולא מוצא מענה: הם שומרים אמונים לקשריהם עם אולמרט, אבל מה הם אומרים לעצמם על דמותו לפני שנרדמים? מה לוחשים לעצמם על האיש־החבר שראו בבור אשפתות מוסרי בכתבה בערוץ 10? מה דעתם לא רק עליו אלא בעיקר על עצמם בגלותם בחדרי ליבם לא רק נטייה יפה לסעדו אלא גם לסלוח לו? לא נדע לעולם.

 שיעבור לנדל"ן

ביקורו של עו"ד נבות תל־צור אצל שולה זקן בשליחותו של אהוד אולמרט לא היה בבחינת מעידה חד־פעמית. הוא דיבר עם המשפחה והציע כסף, ובמהלך של אחיזת עיניים נפגש איתה ועם פרקליטיה בלי שסיפר להם כי ראה את לקוחתם מאחורי גבם, ואם פרקליט המדינה שי ניצן עובר על כך לסדר היום – היכן כאן דין אחד לכולם?

תל־צור חביב הפרקליטות, אבל זו אינה סיבה מספקת להתעלם מהמעשה החמור. איני יודע אם יספיק דין משמעתי של עורכי הדין. לא עמיתיו צריכים להכריע מה יהיה גורלו. אך אם גם הם מוכנים לכך צריך להיות ברור כי המזער הוא שתל־צור ידיר רגליו מבתי משפט. אסור לו לקרב למקום שבו מבקשים לעשות דין וצדק. די לו שיעסוק כעורך דין בעסקי נדל"ן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו