"הם אף פעם לא הבינו את אהוד"

אסתר ברוג כבר בת 97 וחצי. אמו של אהוד ברק יושבת בסלון הקטן והצנוע שלה בקיבוץ משמר השרון. יום שני בבוקר, הטלוויזיה על ערוץ 2, העוזרת שלה מתעסקת בכביסות, הבית שלו מאוד. עוד רגע הבן שלה, אהוד ברק, יודיע שהוא פורש ממפלגת העבודה.

"מה, הוא פורש מהמפלגה"? היא שואלת ומתפנה להסביר מיד את הסיבות: "אהוד אף פעם לא רצה להיות כמו כולם. הם הציקו לו, הם שברו אותו, הם הרגו אותו. מה יש, אסור שלאיש תהיה דעה משלו? אהוד חכם, הוא תמיד חשב ופעל אחרת.

"פעם היה כבוד להיות במפלגה הזו. היום עצוב לי", היא אומרת.

לא הרחק משם, בבית העלמין של קיבוץ גבעת חיים מאוחד, ממש בשעה ששר הביטחון ברק מודיע על עזיבת המפלגה, חיים, החבר עשרות שנים במפלגת העבודה, נשען על עץ ברוש מציל, ליד הקבר של יצחק בן-אהרון.

"באתי לכאן לבקש סליחה. לא יכולתי לשאת את הבושה הזו בטלוויזיה. באתי דווקא לכאן, דווקא עכשיו, להתנצל על שהגענו למצב הזה", אומר האיש בכאב אמיתי.

כמה שעות מאוחר יותר, בעין גב שעל שפת הכנרת, יגיד לי מוקי צור, ההיסטוריון של התנועה הקיבוצית, שלפעמים צריך להתחיל מחדש. שהוא בכלל לא זוכר ימי זוהר במפלגת העבודה וכל געגועיו נתונים לאשכול ושרת ובעיקר ליגאל אלון.

מסע במחוזות שהם סמליה של תנועת העבודה, באותן שעות שבהן עזב ברק את מפלגת העבודה, מגלה תמונה מורכבת יותר מזו שציירו לנו בימים האחרונים.

* * *

ביום שני בבוקר, קצת אחרי השעה עשר, השמש ליטפה את צמרות העצים במשמר השרון ונכנסה קלות לתוך הבית הצנוע וקטן המידות של אסתר ברוג. הבית נמצא ליד הבאר הראשונה והישנה בקיבוץ.

אסתר ברוג, אמו של אהוד ברק, כבר הספיקה לחגוג יום הולדת 97. עכשיו היא יושבת בסלון מול הטלוויזיה, מזפזפת מדי פעם בין הערוצים. העוזרת הצמודה שלה עסוקה בענייני הבית.

עוד מעט הבן שלה יודיע שהוא מתפלג יחד עם ארבעה מחבריו ממפלגת העבודה.

"מה, אהוד פורש ממפלגת העבודה"? היא שואלת בהפתעה גמורה. אחר כך היא תתבונן עם העיניים הטובות שלה במעשה בנה.

"להיות במפלגת העבודה - היה פעם משהו, עניין של כבוד. זו היתה תנועה מפוארת. אני עוד הייתי חברה בתנועת הנוער 'גורדוניה' בפולין (תנועת נוער ציונית עממית שדגלה בערכי א"ד גורדון. אנשיה נהגו לדבר על 'דת העבודה' ועל 'הגשמה', הציונות היתה תמיד 'עובדת' ותמיד הוסיפו את 'חינוך האדם').

"אחרי זה באתי מפולין לארץ ובוגרי התנועה הקימו קיבוצים. אנחנו היינו במשמר השרון. אני כמובן הייתי חברה נאמנה במפלגת העבודה. זו היתה גאווה, זה היה כבוד רב. היינו צעירים עובדים, אינטליגנטים. לא כל אחד היה יכול להיות חבר במפלגה. לצערי זה כבר לא כך היום.

"לאהוד פשוט הציקו. שברו אותו. אהוד לא חשב אף פעם כמו כולם. תמיד היתה לו דעה משלו. מה יש, זה לא בסדר שלאיש יש דעה משלו? מה הם רצו בככל ממנו-

"הבן שלי אף פעם לא רצה להיות כמו כולם. תמיד חשב עצמאית. עצוב לי שזה המצב, אבל הם פשוט הרגו אותו", היא אומרת. עיניה נראות עצובות וכל שפת הגוף שלה משדרת שהמציאות הזו כואבת לה.

היא צלולה לגמרי. יחד עם בעלה המנוח, ישראל (שרוליק) ברוג ז"ל, היתה מראשוני הקיבוץ. היא עדיין חיה בביתה שליד הבאר הישנה, מול בתי הסיעוד והתעסוקה של קשישי הקיבוץ.

מאוד שקט בביתה, הטלוויזיה על ערוץ 2, עוד מעט היא תראה בשידור ישיר את מעשה הפילוג והפרישה של בנה.

"אני כבר לא ממש יודעת מה קורה שם במפלגה. לא ידעתי שאהוד יודיע על זה. עצוב לי שזה הגיע לכך. לא נתנו לו לעבוד. פשוט הציקו והציקו לו בלי סוף", היא מסכמת.

אבל בינתיים השידור הישיר נפתח. אהוד, הילד שלה, מפרט בטלוויזיה את הסיבות למעשה המפתיע שלו. אמו מביטה בטלוויזיה.

באותה שעה, בקצה השביל, מגיח בהתרגשות אל מזכירות המשק כמעט בריצה אורי כהן. הוא בן 79, מוותיקי המשק: "כולם בהלם. זה מכה, פתאום אני רואה בטלוויזיה שאהוד התפטר", הוא אומר די נסער.

* * *

קצת אחר כך, כאשר אנחנו יושבים ביחד, הוא מספר איך תפס פעם את הילד אהוד, "השובב הזה", ונתן לו שתי סטירות לחי. "אהוד היה אז בן 16-17. הוא ועוד שני חברים אחרים שלו ניסו לגנוב מכונית.

"הוא התעסק עם הסטרטר ואני שומע שמנסים להניע. רצתי לשם. השניים הספיקו לברוח ואני תפסתי את אהוד. נתתי לו שתי סטירות לחי.

"כל חיי הלכתי עם מפלגת העבודה. אבל כנראה לא אצביע יותר לעבודה. זהו. נראה בכלל מה יישאר שם עכשיו מכל הסיפור הזה", אומר כהן.

משמר השרון הוא קיבוץ לא גדול בעמק חפר. בשנים שהמפלגה היתה בשיאה, אומרים שם, "כולנו אמרנו בגאווה שאהוד ברק הוא מהקיבוץ שלנו". באותם ימים התפקדו כאן למפלגה כמעט 200 חברים מתוך 250. היום המספרים נמוכים יותר.

איתי מרגלית הוא הרכז הכלכלי של הקיבוץ. הוא תומך באהוד ברק שנים רבות. הוא חושב שברק נהג נכון שעזב את המפלגה.

"המצב באמת היה כבר בלתי נסבל. אני בעבר אפילו עברתי לזמן קצר לקדימה כשאהוד לא היה בפוליטיקה, אבל חזרתי איתו הביתה".

עצוב לך-

"לא. לא עצוב לי היום. אני מעדיף שברק יהיה זה שעל ההגה, שהוא זה שיישב במשרד הביטחון".

ומה יהיה על המפלגה-

"המפלגה הזאת הלכה ליותר מדי כיוונים. אולי זה גם המעשה הטבעי. דברים משתנים תמיד, וזה כמו שגם אנשים בסוף הולכים לעולמם.

"אהוד", הוא מוסיף, "לא עשה תרגיל לאף אחד, הם הכינו לו זובור - והוא הפתיע". מרגלית מספר שהוא צעיר מברק בארבעה חודשים, ורואה בו חבר.

לא כולם בקיבוץ מסכימים עם מרגלית. "פעם, כשאהוד נבחר לראשות הממשלה, כולם הלכנו כמו טווסים ואמרנו שהוא מהקיבוץ שלנו. יש לנו כאן אהבה לאיש הזה אבל התמיכה במפלגת העבודה מאוד ירדה כאן. לפני כמה חודשים עשו כאן מפקד והמפלגה איבדה לפחות שליש מכוחה. זה עצוב, זה כואב לי מאוד. אני מרגישה היום מפורקת לגמרי", אומרת אחת מחברות המשק הוותיקות, שביקשה לא להזדהות.

* * *

לא הרחק משם, קילומטרים ספורים לכיוון צפון-מזרח, שוכן בית העלמין של קיבוץ גבעת חיים מאוחד. עדיין ממש בלב העמק. ברושים תמירים מקיפים אותו, מצילים עליו.

הדרך עוברת בין פרדסי תפוזים ושדרת דקלים. בכניסה קבור אייק (יצחק) ארן, הקפטן המיתולוגי של ספינת המעפילים אקסודוס. "אם השער סגור, אין פותח - את השער נשבור ונתץ", חקוקות המילים על קברו.

כמה שורות משם נמצא קברו של יצחק בן-אהרון, מסמליה הגדולים של מפלגת העבודה. "מנהיג של חלוצים", אלו המילים שנחקקו על האבן. על מצבתו מונחים שני עציצים לא גדולים.

בית העלמין שקט מאוד. רק שאון המכוניות בכביש ממול מפריע מעט לשלווה השוררת שם. אני פוגש שם את חיים שנראה בשנות ה-60 לחייו. הוא לובש עדיין חולצת עבודה כחולה מהימים של פעם. כשהגעתי הוא עמד לצד הקבר. ברדיו ובטלוויזיה התחרו כתבים במילים מפוצצות על תיאור הדרמה הפוליטית.

השעה היתה קרוב לאחת עשרה וחצי כשמצאתי אותו שם. חיים מספר לי שהוא עומד שם כבר דקות ארוכות.

"עשרות שנים אני חבר במפלגת העבודה. באתי לכאן, דווקא לקבר של בן אהרון, דווקא ברגעים שברק פורש, כדי להגיד סליחה. להגיד לאיש הגדול הזה, למנהיג הפועלים, שאני מצטער, שאני מתבייש שלא הצלחנו לשמור לו על המפלגה. עזבתי את העבודה ואני לא מצליח ללכת מכאן.

"אני מרגיש היום אובדן אמיתי ובעיקר נורא עצוב. לפעמים אתה חש שמשהו רע מגיע אבל רק כשהוא קורה אתה מבין באיזו עוצמה אתה מרגיש את זה", הוא אומר בכאב.

חיים עוזב את בית העלמין רק באחת בצהריים אחרי שנח דקות ארוכות על אחד הספסלים.

* * *

בסביבות חמש אחר הצהריים יורדת שקיעה יפה על קיבוץ עין גב שעל שפת הכנרת. מוקי צור, בן 72, נחשב להיסטוריון של התנועה הקיבוצית. הוא כמובן חבר מפלגת העבודה. "יותר מ-50 שנה", הוא מדגיש, ומוסיף שהוא מרגיש כמו בטרגדיה יוונית. הוא מאוד מתגעגע לימים של אשכול ומשה שרת, גם להחלטות החשובות של דוד בן-גוריון ו"הכי מתגעגע ליגאל אלון".

"מאז שאני זוכר את עצמי אני חבר במפלגת העבודה. היו ימים של שפל, היו ימים של גאות, אבל האמת היא שאני אף פעם לא זוכר ימי זוהר במפלגה הזאת.

"פעם, בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ממש כשהוקמה מפא"י שלימים הפכה למפלגת העבודה, היו עושים למי שרצה להתקבל למפלגה שאלון של הצטרפות. מי שלא היה עובד אדמה, פועל - לא היה מתקבל למפלגת העבודה.

"ברל כצנלסון, למשל, נשאל במה הוא עבד עוד טרם עלה לארץ ישראל. הוא השיב שהיה מובטל רק משום שלא עבד באדמה. אלו היו ימים אחרים. אבל אולי עכשיו דווקא תצמח טובה מכך ודווקא תהיה התחדשות. היו פרקים יפים בתולדות המפלגה הזאת, היו גם הרבה מכשולים בעבר. דבר אחד ברור - פעם היו משברים של צמיחה, של כוח, היום מדובר במשברים ממש טרגיים".

* * *

בחזרה לעמק חפר. יום שני, יום פוליטי עמוס ודרמטי. הערב כבר ירד מזמן וזלדה קרן, בת 96, נחה בבית הקשישים בקיבוץ משמר השרון. היא היתה מראשוני הקיבוץ יחד עם ישראל ואסתר ברוג, הוריו של אהוד ברק.

זלדה מספרת שהיא חברת מפלגת העבודה כבר המון המון שנים, ומה שקורה עכשיו לא ממש מעניין אותה. "אבל יש דבר אחד שאותו לעולם לא אשכח, והוא מלמד משהו. יום אחד, אהוד ברק, כשעוד היה בצבא, לקח אותי טרמפ לפתח תקווה. הוא נורא מיהר. ראיתי שהוא לחוץ מזה. אבל אז הוא הביט בי ואמר לי: 'זלדה, את לא תרדי באמצע הדרך. דרך צריך לסיים. אני אביא אותך'. זה אהוד שלא מכירים.

"אז אני יודעת מיהו ואני אוהבת אותו על כך ואני גם יודעת שהוא עושה עכשיו את הדרך למפלגה אחרת. אני לא אוהבת פירוקים. אני אוהבת איחודים. אבל אני אישית מכירה את אהוד ויודעת מיהו ולכן לא יכולה לכעוס עליו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו