עמותות השמאל: מי פה השטאזי, והאם חוק יעזור?

מעודד להיווכח כמה ח"כים בליכוד סבורים כי חוק העמותות מזיק ומיותר, וכלשונם "מטומטם"; ומאכזב להיווכח כמה מעטים בקואליציה מוכנים לומר זאת בפה מלא. אחד מהם הוא השגריר בדימוס בארה"ב, מייקל אורן, מסיעת כולנו.

אין בפיו מילה טובה על "שוברים שתיקה". הוא נתקל בהם בוושינגטון בבואם לכרסם בסיוע לישראל (זה גם תוכן התדרוך המאוס שקיבלו מקץ שלוש שנים מהשגריר לשעבר ד"ר אלון ליאל). אך אמריקה רגישה. ב־2012, סיפר לי השבוע אורן, נקרא לשיחת נזיפה ב"סטייט דיפרטמנט" בגלל יוזמת חקיקה דומה. החוק הזה, התריעו האמריקנים, יוריד את ישראל בסולם הדירוג של איכות הדמוקרטיה.

אלון ליאל. תידרך את ארגון "שוברים שתיקה" איך להזיק למדינת ישראל // צילום: ליאור מזרחי

תועלתו שואפת לאפס ונזקו רב. השגריר האמריקני דן שפירו ביקש מאיילת שקד לגונזו, אבל היא הדפה אותו. בכך קרעה עוד סיב ביחסים העדינים עם הממשל האמריקני. לברק אובאמה נותרה שנה, הסביר אורן, וזה זמן רב.  

הנשיא חדל מקידום המשא ומתן הישראלי־פלשתיני, אך לא שלל תמיכה ביוזמה אירופית. אם הבית הלבן לא יטיל וטו על הצעה צרפתית במועצת הביטחון המכירה בפלשתין, תישא הממשלה - מהעומד בראשה ועד שרת המשפטים - באחריות לנזק ולניכור האמריקני מפני שלא שעו לאזהרה של השגריר שפירו.

החוק מיותר ומנוסח רק נגד עמותות השמאל. הוא מכעיס מפני שמאלץ אותי כיהודי־ישראלי לצאת להגנת "שוברים שתיקה", ולהתייצב בשורה אחת לצד ליאל ונאווי, שלפי התחקיר של ד"ר אילנה דיין ב"עובדה" ובחדשות ערוץ 2, מסגיר פלשתינים שסוחרים עם ישראל לאפשרות של עינויים ולמוות בידי אבו מאזן.

זה מכביד. נדהמתי לקרוא השבוע פרוטוקול שפירסמה יפעת ארליך ב"ידיעות אחרונות" כיצד ליאל תידרך את פעילי "שוברים שתיקה" להזיק לישראל באו"ם. בממצאים של ערוץ 2 נמצא כי העבירו כספים לעזרא נאווי. נניח שראשי הארגון לא ידעו כי הוא מלשין ומסגיר סוחרים, אך משהעמידו אותם על המעשה היתה תגובתם מקפיאת דם: "אנחנו לא עובדים בשטאזי". זה מה שפעילי "שוברים שתיקה" מייחסים לישראל? את שירות הריגול הנגדי הנודע לשמצה של מזרח גרמניה? ולא נאווי הוא השטאזי?

גם "בצלם" איבדו כל צלם של ארגון פטריוטי. המנכ"ל שלהם, חגי אלעד, חמק מלראות בחמאס ארגון טרור. עובד שלהם התגלה כשותף של נאווי. זהבה גלאון הובילה את מרצ להתייצב לצידם. עמירה הס רצתה להציל את השדולה הפרו־פלשתינית והתנערה מנאווי בכנותה אותו ב"הארץ" - "הומו מזרחי מזדקן". מה היו עושים לח"כ מהימין שהיה מתאר את נאווי בשלוש מילים אלה? אבל מה שמותר ל"הארץ" אסור לאיש בארץ.

מציאות זו מציפה את הביקורת על בנימין נתניהו ואיילת שקד וממשלתם. מתוך דאגה עמוקה ליחסים עם ארה"ב ואירופה ולדמוקרטיה אני מתנגד בתוקף לחוק העמותות. ממשלות עוינות כשבדיה ממילא ימשיכו לתרום ל"שוברים שתיקה", אבל בני דורי, שזוכרים כי ספרי הנביאים בתנ"ך נכתבו בידי אופוזיציונרים ומה אמר וולטיר על זכותו של בר־פלוגתא עוין לבטא את דעתו - נאלצים, כאמור, למצוא עצמם בחזית אחת עם ליאל ונאווי ושוברים שתיקה. לכודים עימם בגלל נוקשותה של הממשלה, איזו באסה.

 

 בעל המאה (ביורו)

פסיכולוגיה ב־60 שניות: אין לי ספק כי רוב חברי "שוברים שתיקה" מאמינים שהם שוחרי טוב לעמם ולמדינתם. הם לחמו. חוו עוול. רצו לתקנו. אבל משנוכחו כי דעתם אינה מתקבלת בקלות נגררו אחרי בעלי כוונות זדוניות. הכסף השחית אותם כמו את כולם. הוא הביאם לשיתוף פעולה עם ממשלות עוינות. כמו כל האידיאליסטים האמינו כי לא ייפלו בפח. להם זה לא יקרה. הם לא יסטו מדרכם. אך אין דבר כזה. בעל המאה הוא בעל הדעה. בעיקר אם המאה היא ביורו.

הנה כי כן הם מוצאים עצמם בקשרים כספיים עם עזרא נאווי, שהתרברב בהסגרת פלשתינים החותרים לקשר כלכלי עם ישראלים לעינויים ולהרג במרתפי הבולשת של אבו מאזן. יש גם תמיהה מבעיתה, האם הם משוכנעים כי אילו נקלעו למצב שבו יוכלו לעקוף זקיף ישראלי בחברת מחבל מחמאס לא יסייעו בידו?

זה המקרה הקלאסי שעליו חל הכלל כי "הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות". רוצים להיאבק לביטול הכיבוש? בבקשה, אבל לפי העיקרון הבסיסי - "אל תפרוש מן הציבור".

 

 ההזדמנות של בג"ץ

מליצי יושר רבים גייסו את הרמב"ם כדי להצדיק את שובו של אריה דרעי לממשלה. "במקום שבעלי תשובה עומדים בו אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו". נניח, למרות שדרעי מעולם לא הודה ולא אישר ולא חזר בתשובה ולא התחרט.

בכנסת ה־18 ניסו ארבעה ח"כים - אריה אלדד, ציפי חוטובלי, שלי יחימוביץ' ויריב לוין - למנוע (בניסוחים שונים) שובם של עבריינים לבית המחוקקים. אך אביגדור ליברמן החזיק במפתח לוועדת השרים לחקיקה וחסם את דרכם. כך חזר דרעי לפוליטיקה.

דרעי. פוליטיקאי מנוסה כמותו חייב לאמץ צעדים בוני אמון // צילום: דודי ועקנין

השנה היתה לו קפיצת מדרגה. הוא שב לממשלה. זה צרם לרבים, אבל איכשהו השלימו עם המצב החדש. לתומי סברתי כי דרעי - שהוא אכן נבון ופיקח אליבא לכל הדעות - יסתפק בתיקי הנגב והגליל והכלכלה, ולא יעוט מייד על משרד הפנים. הרי עבריין מרוסן אינו חוזר בבולמוס למקום הפשע, ופוליטיקאי מנוסה כמותו חייב לאמץ צעדים בוני אמון. בממשלה זו בגליל ובנגב, בבאה אחריה במשרד הפנים. 

לרגע נראה כי הבין זאת. הוא זכה לנקודות בסרבו לחתום על מתווה הגז במקום הממונה על ההגבלים העסקיים למרות שתמך בו. רציתי לקוות כי הימנעותו מהחתימה היתה לקח חיובי מפרק חייו במעשיהו, והיא הצעד בונה האמון, שנחוץ לו על מנת להזדכות כליל.

אך לא דובים ולא זבובים. ברגע שבו נקרתה לפניו ההזדמנות לחזור דווקא אל אתר הפשיעה במשרד הפנים, גבר יצרו על תבונתו והוא דהר קדימה ופנימה, ובכך לא הותיר ליו"ר התנועה לאיכות השלטון אליעד שרגא כל ברירה אלא לעתור לבג"ץ. מדוע לא המתין דרעי לממשלה הבאה? לא ברור.

לעומת זאת ברור שלבג"ץ יש אפשרות היסטורית לתקן את המעוות, מעין "חדש ימינו כקדם". זה כמו בימי האור ההם כאשר הפרופסור אהרן ברק ועמיתיו אסרו על בנימין בן־אליעזר (נאשם בימים אלה במעשים פליליים חמורים) למנות את יוסי גנוסר מפרשת קו 300 למנכ"ל משרדו. נקרתה לנשיאת העליון מרים נאור הזדמנות לשוב ולזרות אור מהמגדלור הגבוה של העליון. 

 

 צדקת הציונות

אם 71 שנים אחרי מותו של אדולף היטלר יהודי מארסיי שבצרפת מתבקשים להסיר את כיפתם מראשם למען ביטחונם; ואם יש מי שמעדיפים זאת על פני הגנה עצמית יהודית מהסוג שהפעילה תנועת ה"בונד" (לפני הציונות) כבר בשלהי המאה ה־19 - כי אז זו ההוכחה לצדקת הציונות. בסופו של יום אין ליהודי ארץ אחרת. או שלא יהיה יהודי או שיחיה בארץ היהודים.          

  

סופו של פרק מיותר

בית הדין העליון של הליכוד קבע כי בנימין נתניהו נבחר למנהיג המפלגה, וחסך לו מבוכה הגובלת בפארסה. נתניהו לא ירוץ בבחירות המקדימות, הפריימריז, נגד נתניהו או נגד הריק. מראש לא היה מובן מדוע אצה לו הדרך להיבחר מחדש לקראת סיום כהונת הכנסת הנוכחית ב־2019? מין צורך אישי בביטוח פוליטי? מין חוסר ביטחון? מעורר תהיות.

הכל מיותר. אם נתניהו יהיה ראש ממשלה שישביע את רצון רוב חברי המפלגה, לא יהיה מי שיקום להתגרות בו לקראת הכנסת הבאה; ואם ייכשל, חלילה, בעניין גורלי כמו אהוד אולמרט במלחמת לבנון השנייה הפריימריז הישנים מתחילת 2016 - לא יוכלו למנוע את הדחתו.

פרק מיותר בפוליטיקה של הליכוד הגיע לפרקו מוקדם, וטוב שכך.

 

 ללמוד ממקרה קצב

בגל"צ הטיחו בי השבוע כי הצעתי "תנאים דרקוניים" לעיסקה כוללת על כל עבירותיו של אהוד אולמרט, אבל חבריי, שאני נוהג לכנותם בני האור, סברו כי גיליתי ותרנות מפליגה. דווקא בתיק השיבוש החמור מכל - זה שאולמרט ניסה לפתות את שולה זקן לשקר למענו והדיח בשירותו את עו"ד נבות תל־צור בלי ליידע את פרקליטיה עופר ברטל ודב גלעד הכהן - שם אני מציע הרשעה ועונש של יום מאסר בלבד?  

אולמרט. יש לו "הנחת סלב" // צילום: נועם מושקוביץ'

ייאמר כי המשפטנים שבבני האור מתנגדים לעצם המשא ומתן שנפתח אתמול בין פרקליט המדינה שי ניצן לבין סנגוריו של אולמרט אלי זהר ואייל רוזובסקי ורועי בלכר. כבר עשור מטרטר אולמרט את המערכת המשפטית, ועתה - כששתי הרשעות רשומות על שמו ויש סיכוי לעוד שתיים - מדוע לתת לו עוד הקלות? "כמה מתנות מגיעות לו?"

בעיניי, 26 חודשי מאסר (ברוטו) ועוד הרשעה עם קלון בתיק השיבוש והודאה של אולמרט שקיבל שוחד והיו מעטפות כסף, וכל הכחשותיו הן מורסה של שקרים, והוא מתנצל על הדיבה שהוציא ליריביו, ראויים לעסקה. נכון, לאולמרט יש הנחת סלב. רק שניצן צריך לזכור את עסקות הטיעון הכושלות עם משה קצב ויאשיהו פינטו, ולא להיקלע לפינה בפעם השלישית.

 

 הסיפור שאינו נגמר

מדוע לא באת ל"לצוותא" להשקת ספרו של יצחק לבני "קטעים מתוך חומר החיים"? - שאל האיש במכון הכושר. השבתי כי הוא חבר של אהוד אולמרט וחששתי שהוזמן, ולא רציתי להתחכך. האיש סיפר כי נכחו ידוענים רבים אחרים, ואולמרט אכן בא ועבר בין האנשים כחתן בחופתו והתעניין במצבם כאילו הם, ולא הוא, ניצבים על מפתן הכלא.

מיהרתי לקרוא את הספרון. הוא מכיל קטעים מספר שהולך ונכתב כבר 30 שנים, ואינו מסתיים. לבני הוא עוף מוזר, אחר, לעולם אינו נאבק ומשכיל מאוד. כאשר נבחר אולמרט לראשות הממשלה אירח יוסף (טומי) לפיד את חבריו. נישאו נאומים. לבני היה יוצא דופן בנאום תזכורת שכאשר התמנה קיסר חדש ברומא לחש לו יועצו במהלך הטקס שנערך לכבודו: "זכור את יום מותך," ונדם.

קטע אחד בספרו של לבני על דוד בן־גוריון ואביו, שנפגשו במשתנה ברחוב אלנבי, כבר ראה אור בעיתון לפני כעשור שנים, וחשתי מבוכה לקוראו, מין הסתייגות. אבל "חומר החיים" כתוב היטב. עצרתי רק בעמוד האחרון. לבני קיווה מן הסתם כי מישהו יזכיר את שמו ליד זה של מרסל פרוסט, שהלך לעולמו כבר לפני 94 שנים.

איני יודע אם יסיים אי פעם את ספרו. מלאו לו 81 והדעת נותנת כי יידרשו עוד 30 שנים עד שיעבד את הקטע שבו נקרא על אולמרט בין הנוכחים ב"צוותא". ממילא "מקור החיים" ייכתב כנראה עד יום מותו של המחבר, וטרם יסתיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו