"הייתי יכול לקבל מוות במלחמה. בהגנה על המדינה. אבל למות ככה סתם בארוחה?"

"הייתי יכול לקבל מוות במלחמה. בהגנה על המדינה. אבל למות ככה סתם בארוחת ערב, בגלל נהלים כושלים וחוסר תשומת לב - את זה אני לא מקבל".

יוסי חזן, אבא של שלו ז"ל בן ה־18, שנפטר לפני שבועיים מתגובה אלרגית לארוחה בבסיס הטירונים שבו שהה, יושב בביתו שבאילת ואינו יודע את נפשו. כבר 14 לילות שכמעט לא עצם עין, מוצף בגעגועים ובכאב ובזעם גדול ובהרבה סימני שאלה, שאין להם מענה.

"18 שנים אני מגדל ילד ושומר עליו מכל משמר, ואז בא הצבא, שמבקש אותו לשלוש שנים, ואחרי שמונה ימים מזדכה על הילד ומחזיר לי אותו בארון", הוא אומר. "גייסתם את הבן שלי - תדאגו לו. אם אתם לא מסוגלים לדאוג לו, אל תגייסו אותו.

"עכשיו הרגתם לי אותו, ולמרות האהבה וההערכה שלי לצה"ל, בעזרת כל האמצעים שהחוק מעמיד לרשותי, אני אדאג שהאחראים ישלמו על כך. אני יודע שעבור הילד שלי זה כבר לא ישנה, שום דבר לא יחזיר לי אותו. אבל בצבא יש עוד הרבה חיילים אלרגיים. הצבא חייב להפיק את הלקחים".

הדירה השכורה שאליה עברו רק בשבוע האחרון, בעת שבנם שכב בבית החולים, עדיין לא מסודרת. ארגזים רבים עדיין לא נפרקו, וביניהם אלו שבהם החפצים של שלו. האם נועה (51), סייעת בבית ספר ובלנית במקווה, לא מפסיקה להתפלל. לפני עשרים שנה חזרה בתשובה, "וזה הדבר היחיד שמחזק אותי בימים הקשים האלה", היא אומרת.

יוסי (62) מחזק את אשתו. לשניהם אלו נישואים שניים. הוא חילוני, אבל הבית מתקיים כבר שנים בשיגרה מעורבת, שבה כולם מכבדים את כולם. ארבעה מילדיהם נמצאים איתם בכל רגע מאז מותו של שלו. שני (31) ורותם (27) גרים בעיר. רון (20), חייל בשריון, ואלון (19), שמשרת כמש"ק טיסות בבסיס עובדה, שבורים מאז האסון ועדיין אינם מסוגלים לשוב לבסיס.

הבן הבכור ליאור (34) מתגורר במיאמי שבארה"ב ומנהל שם כמה מסעדות. בימים אלה הוא נמצא בתהליך של קבלת אזרחות אמריקנית, ובגלל הנהלים בארה"ב לא הצליח לכופף את הרשויות שם שינפיקו לו דרכון מהיר ויאפשרו לו להגיע להלוויה ולשבעה.

צעירת הילדים, הילה בת השש, נשלחה לבית הספר. יוסי ונועה אומרים שאחרי השבועיים הקשים שעברו עליה והמולת המנחמים, עדיף שתחזור לשיגרה ותבלה קצת עם חברותיה.

זרם המבקרים אינו פוסק לרגע. אנשים באים מכל הארץ. חברי ילדות, מורים שלימדו את שלו בבית הספר, וגם כאלה שבקושי הכירו אותו. גם החברים מהיחידה.

יוסי ונועה מקבלים את פניהם, מנהלים איתם שיחות חולין, אבל המחשבות לא מרפות מהם. "שלו נחשף לרכיבים אלרגניים בסביבות השעה שבע בערב, ואת האמבולנס הזעיקו רק אחרי שעה וחצי", חוזר יוסי שוב ושוב. "במצבים של התנפחות וחנק כתוצאה מאלרגיה, כל דקה היא קריטית.

"אני לא יודע אם בבסיס היה מזרק אֶפּיפּן לטיפול באלרגיות, ואני לא יודע למה הוא לא פונה מייד לבית חולים. הצבא חוקר את האירוע, אבל לא נותן לי שום מידע".

הוא משתתק לרגע, משלב את ידיו ומשפיל את עיניו, מנסה לחנוק את הבכי. אבל הדמעות פורצות ממנו ללא שליטה.

"שלו היה מורעל על הצבא, הוא רק חיכה ליום הגיוס ושאף להגיע הכי רחוק שרק אפשר. אבל הוא אפילו לא הספיק לסיים את הטירונות. בחלומות הכי שחורים שלי לא האמנתי שככה הוא ימות".

עוגת אגוזים בטעות בחתונה

שלו נולד ב־2 באוקטובר 1997. רק לפני שלושה חודשים מלאו לו 18. "אני לא חושב שיש מספיק מילים שיגדירו מי זה שלו", מספר האב. "הוא היה ילד שכולם רצו להיות סביבו. רק בהלוויה שלו הבנתי שהוא נגע בחייהם של הרבה מאוד אנשים".

נועה נזכרת ברגעי האושר עם בנה, וחיוך קל עולה על פניה. "מגיל אפס הוא היה מצחיק. אני זוכרת איך היה זוחל בכל הבית ומתחבא בכל מיני פינות כדי שנחפש אותו. הוא אהב להתחפש ולעשות פרצופים. היו לו קסם ויופי כאלו, שאי אפשר היה להתעלם ממנו. היה ילד מוכשר, אהב לצייר ולנגן בגיטרה. בבית הספר היה המצחיקן, אבל תמיד כיבד את המורים.

"הוא היה אוהד שרוף של מכבי חיפה, כמו כל האחים שלו. והיתה לו גם חיבה גדולה לבישול, החלום שלו היה להשתתף ב'מאסטר שף'.

"בבית שלנו כולם שקטים ומופנמים, רק שלו היה מלא באנרגיות ורוח. הוא ידע להסתכל על החיים מעבר לחיים עצמם. למרות שלא היה דתי, הוא התעניין מאוד בדת וכל הזמן שאל שאלות וחקר את הרוחניות. הוא לא פחד להביע את דעתו, גם אם לא היתה הכי אהודה. בחודשים האחרונים כעס מאוד על הפיגועים ואמר שלא עושים מספיק, שהממשלה נכנסה למין אדישות. זה ממש הרגיז אותו".

החברים הקרובים של שלו, שלא עוזבים את המשפחה לרגע, מספרים על ילד שכל כולו אהבת חינם. "הוא תמיד חשב איך לעשות טוב ולשמח את האחרים", מספר חברו אביב. "אחרי עשר דקות איתו היית מרגישה כאילו את מכירה אותו כל החיים".

נועה מספרת שכתינוק, שלו היה אלרגי לחלב, אבל האלרגיה הזאת עברה בגיל ארבע. "בגלל שהוא היה גם אסתמטי, הרופאים המליצו לעשות לו טסטים כדי לבדוק אם הוא אלרגי לעוד מוצרים. ככה גילינו בגיל עשר את האלרגיה לשומשום ולאגוזים. מאותו רגע הקפדנו ששלו לא יתקרב למוצרים האלו".

יוסי: "אני זוכר שבערך באותה תקופה רציתי להכין דגים בבית. עוד לפני שבישלתי אותם, שלו הגיע הביתה, וכבר כשעמד בדלת הוא התחיל להתנפח כולו, מהריח. ככה גילינו שהוא אלרגי גם לדגים.

"הוא תמיד הקפיד לקרוא את המרכיבים של כל דבר שהכניס לפה. אני לא זוכר מקרים שבהם הוא לא בדק מה הוא אוכל. גם כשיצא לאכול עם חברים, ידע ממה להיזהר.

"לפני שלוש שנים היינו בחתונה משפחתית, והוא אכל קינוח שהיה בו ממרח אגוזים. לא ידענו שיש בעוגה ממרח אגוזים. פינינו אותו לבית חולים, שם הוא טופל, והרופאים המליצו לו להסתובב עם מזרק אפיפן (מזרק אוטומטי שמכיל אדרנלין; מ"י). הסכנה באלרגיות האלו היא שקשה לסמוך על אנשים אחרים, כי לרובם אין מודעות להשלכות הקשות בחשיפה למוצר אלרגני. לפעמים מספיק שאדם נוגע ביד שלו בממרח אגוזים ומעביר פרוסת לחם לאדם אלרגי, כדי שהאלרגיה תתעורר.

"תמיד היה לו מזרק בבית, אבל בגלל שהוא לא הסתכן במאכלים ולא חווה תגובה קיצונית, הוא לא נשא אותו עליו כל הזמן".

"זרקו אותו החוצה מהמטבח"

כבר בצו הראשון של שלו צוין בתיקו הרפואי שהוא אלרגי לשומשום, לאגוזים ולדגים, ושהוא אסתמטי. הפרופיל שלו ירד בעקבות זאת ל־64, והוא שובץ לשירות במשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח).

"הוא כל כך רצה להיות במשטרה הצבאית", אומר יוסי. "חקר האמת והחתירה לצדק היו אצלו ערכים עליונים. עכשיו צחוק הגורל הוא שמצ"ח יחקרו את נסיבות מותו של אחד משלהם".

כשהגיע יום הגיוס, 8 בדצמבר, שלו היה מאושר.

"הוא כל כך חיכה ליום הגיוס, הסתובב עם חיוך ענקי שהיה מרוח לו על הפנים כאילו זכה בלוטו. רצינו ללוות אותו לנקודת המפגש בבסיס חצרים, אבל הוא סירב בכל תוקף. אמר שכבוגר שהולך לצבא, הוא צריך לעשות את כל הדרך לבד, גם ביום הראשון.

"ניסינו להילחם בו, האחים שלו ביקשו גם, אבל שום דבר לא עזר. הוא רצה לעשות הכל לבד, בדרך שלו. בסוף ויתרנו".

"ידענו שמבחינת הסתגלות למסגרת הצבאית ולשאר החיילים, אין מה לדאוג לו", מוסיפה נועה. "חששנו בעיקר מהארוחות בבסיס. כל הזמן אמרנו לו שישים לב לאוכל. פחדנו שהוא יאכל משהו בטעות".

הוא התחייל בבסיס הקליטה והמיון בבאר שבע ונשלח לבה"ד 13, בסיס הטירונים של המשטרה הצבאית, שנמצא בעיר הבה"דים מדרום לבאר שבע. את מזרק האפיפן לא לקח איתו ביום הגיוס, ומזרק צה"לי חלופי לא סופק לו.

"כל יום הוא היה מתקשר אלינו בשעה שבע בערב, ותמיד הייתי אומר לו, 'שלו, כפרה עליך, תבדוק את האוכל'", אומר יוסי. "הוא היה מרגיע אותי, אומר שיש הרבה דברים שהוא לא יכול לאכול, ולפעמים הוא גם נשאר רעב בגלל זה.

"אמרתי לו שילך למטבח, יגיד שהוא אלרגי, ושיסבירו לו מאיזה מאכלים הוא צריך להיזהר. אבל העיפו אותו החוצה מהמטבח, והוא שתק, לא רצה להסתבך. הייתי מוכן להגיע כל יום לבסיס להביא לו אוכל מהבית, אבל הוא לא רצה לעשות בעיות.

"אני יודע שהיו פעמים שהגישו שניצלים עם שומשום, והוא לא נגע בהם. איך ייתכן שילד יישאר ככה רעב, ושלא ידאגו לו למשהו חלופי? למה לא עשו רשימה של המאכלים המסוכנים? הרי יש בבסיס עוד ילדים אלרגיים, שלו לא היה היחיד. איך ייתכן שחייל אלרגי ייכנס לחדר אוכל ולא יידע מה יש באוכל? שכל ארוחה תהיה עבורו מלכודת מוות? שכל ביס שהוא מכניס לפה יהיה משחק של רולטה רוסית?

"להגיש אוכל כזה לילד אלרגי זה ממש להרעיל אותו. אני משתגע מזה. זה אוכל אותי מבפנים. ועכשיו הוא כבר לא איתנו".

בסוף השבוע הראשון והיחיד שבו הגיע שלו הביתה, יוסי דאג להשלים לו את כל החוסרים. "רציתי לפנק אותו והכנתי לו את כל המאכלים שהוא אוהב. הוא ביקש עוף עם זיתים, אורז, סלט מטבוחה. כל הבית חיכה לו. היה כל כך מרגש לראות אותו לבוש במדים.

"אני זוכר שכל החבר'ה שלו התקשרו ורצו לראות אותו, אבל הוא היה גמור מעייפות. הוא סיפר לנו שהוא מאוד אוהב את החיילים שאיתו, ולמרות שהם יחד רק שלושה ימים, הוא כבר מרגיש מחובר אליהם. לי היה ברור שכולם סביבו, ושהוא עמוד השידרה שלהם".

מזרק היה עשוי להציל

יום שלישי, 15 בדצמבר, היום השמיני של שלו בצבא, היה יום טירונות שגרתי. לדברי חברים מהבסיס, ארוחת הערב החלה בשעה 18:30. על ההתרחשויות מאותו רגע ואילך למד יוסי מחבריו של שלו ליחידה ומהרופאים שטיפלו בו. הוא ליקט פרט אחר פרט בניסיון להשלים את כל חלקי הפאזל.

"הבנתי מחבריו שזאת היתה ארוחה מלאה בצחוקים, ששלו היה המנצח עליהם", אומר יוסי. "בסביבות 19:00 הוא אכל גרנולה, שהכילה אגוזים, ואולי גם שומשום. החברים שלו לטירונות סיפרו לי שזאת היתה ארוחה דלה, בלי הרבה מוצרים. אני לא יודע למה הוא אכל את הגרנולה בלי לברר את המרכיבים, אולי אמרו לו שהיא בטוחה למאכל עבורו, ואולי הוא חשב שזה סוג של קורנפלקס.

"בתוך כמה דקות הוא התחיל להרגיש רע ורצה להקיא. הוא הלך למ"כית שלו, ובדרך החוצה מחדר האוכל התחיל להקיא ללא הפסקה. החברים שהיו איתו סיפרו לי שהוא כבר התחיל להתנפח, ושהמ"כית רצה איתו בטירוף למרפאה".

לדברי החברים ששוחחו עם האב, במרפאה היה חובש, והוא הזעיק את הרופא. החברים סיפרו כי מגורי הרופא נמצאים במרחק הליכה קצר מהמרפאה.

על פי דו"ח מד"א, שנמצא בידי המשפחה, הקריאה מהבסיס התקבלה בשעה 20:37 ודיברה על חייל שלקה בדום לב בעקבות תגובה אנפילקטית (אלרגית). האמבולנס שהוזעק מבאר שבע הגיע לבסיס כעבור 18 דקות, ב־20:55.

כך כתב הפרמדיק בדו"ח: "כחצי שעה טרם הגעת הצוות, (החייל) אכל ככל הנראה אגוזים. הגיע למרפאה עם תלונות על הקאות וקוצר נשימה משמעותי. טופל על ידי הצוות במרפאה באדרנלין 1 מ"ג תוך־ורידי וסולו־מדרול 125 מ"ג תוך־ורידי.

"לדברי הרופא במקום, כחמש דקות טרם הגעת הצוות, התמוטט החייל ואיבד את הכרתו. בהגעת הצוות נמצא החייל מחוסר הכרה, ללא דופק וללא נשימה. לאחר החייאה מתקדמת, עם מינוני אדרנלין עולים, שנמשכה כ־15 דקות, שב קצב סינוס המייצר דופק ולחצי דם. עדיין מחוסר הכרה ומונשם. ללא שינוי במהלך הפינוי".

יוסי: "הזרקת אפיפן בדקות הראשונות אחרי חשיפה למרכיבים אלרגניים היא קריטית ומצילת חיים. לא ברור לי אם היה במרפאה מזרק כזה, ואם כן - למה לא הזריקו לו? אם מצבו היה כל כך קריטי, למה לא הזמינו את האמבולנס מייד? למה חיכו שעה וחצי, עד שהמערכות בגופו קרסו?

"לפי הדו"ח של מד"א, שהסתמך על הדיווחים של הבסיס, שלו הגיע למרפאה עם תלונות על הקאות וקוצר נשימה כחצי שעה לפני הגעת הצוות - כלומר, בסביבות 20:00. אבל לפי העדויות של החברים שלו, הוא הגיע למרפאה כבר ב־19:00".

בשעה 22:30 צילצל הטלפון

לדברי פרופ' יצחק כץ, מנהל המכון לאלרגיה ואימונולוגיה בבית החולים אסף הרופא, "ככל שזריקת האדרנלין ניתנת במועד קרוב יותר להתפתחות האלרגיה, כך אפשר למנוע תוצאה של מוות. כבר שנים אני מנסה לקדם חוק שיחייב כל מסעדה ובית קפה להחזיק מזרק אפיפן. בחדרי האוכל הצה"ליים לא צריכים לחכות לחוקים, היה אפשר להעביר פקודת מטכ"ל כזאת".

יכול להיות מצב שבו חולה מטופל באפיפן, ואחרי חצי שעה מצבו מידרדר עד כדי דום לב?

"זה נדיר מאוד. במקרים המתועדים בספרות הרפואית, כשהזריקה ניתנה בתוך דקות ספורות, מניעת המוות היתה כמעט ודאית. יש מצבים שבהם צריך להזריק בתוך זמן קצר זריקה נוספת, אבל הזריקה הראשונה מונעת תוצאות חמורות".

בשעה 21:24 יצא האמבולנס בדרך לבית החולים סורוקה, כששלו במצב קריטי, מחוסר הכרה ומונשם. הוא הגיע לבית החולים בשעה 21:39 והובהל מייד למחלקה לטיפול נמרץ.

"בשעה 22:30 צילצל סגן מפקד היחידה של שלו", אומר יוסי. "הוא שאל אם שלו אלרגי, ואני בתמימותי עניתי שכן, לא חשדתי בכלום. שנייה אחר כך הוא סיפר ששלו כנראה אכל בארוחת הערב משהו שהוא אלרגי אליו ואיבד את הנשימה. אמר שהנשימו אותו ושהוא הועבר לסורוקה, ושנגיע לשם בהקדם.

"לקחתי קופסת סיגריות, ירדתי למטה לחצר, והתחלתי לבכות שהלך לי הילד, שאין לי יותר ילד. היתה לי תחושה חזקה ששלו חוזר בארון. אחרי כמה דקות הגיעו מקצין העיר, הסבירו לנו שהוא מאושפז, ולא פירטו מעבר לזה".

"אני עדיין לא הבנתי כמה זה חמור", אומרת נועה. "שאלתי מה קרה לו, והסבירו לי שהוא בסדר ושהוא מטופל, ושברגע שהם יקבלו עדכונים, יודיעו לנו. זה נראה לי מאוד מרגיע באותו רגע.

"יוסי נסע לבאר שבע עם אחד הקצינים מקצין העיר. אני מחלימה מדלקת ריאות קשה, והרופאים בבאר שבע אמרו שלא כדאי שאגיע, כי זה עלול לסכן גם את הבריאות שלי וגם את הבריאות של שלו. אף אחד לא אמר לנו שהמצב כל כך קשה".

יוסי: "הנסיעה מאילת לבאר שבע ארכה כשלוש שעות. לא הייתי אופטימי, כי ברגע שמבקשים מהמשפחה להגיע מהר ולא מפרטים יותר מדי, זה אומר הכל.

"כשהגעתי לבית החולים, שלו שכב מורדם ומונשם בטיפול נמרץ. הבנתי מהרופא שטיפל בו שהוא הגיע נפוח מאוד וכל הגוף שלו היה עם פריחה אלרגית. כשראיתי אותו, הוא כבר נראה רגיל. הטיפול הראשוני שקיבל בבית החולים - אדרנלין, סטרואידים ואנטיהיסטמינים, סייע להורדת הנפיחות, אבל הבנתי שנגרם נזק רב למוח ושהתפתחו בצקות קשות.

"כל הזמן בכיתי, לא יכולתי להפסיק להירגע. כשהתקשרתי לנועה, אמרתי רק שהמצב מאוד קשה, ושהוא מורדם ומונשם. לא יכולתי לספר לה על הנזק המוחי והבצקות. גם ככה היא התמוטטה, ואני לא הייתי שם לידה".

רק לאחר יממה וחצי, כשהמצב של שלו לא השתפר והרופאים אישרו את בואה, נסעה נועה לבית החולים סורוקה. "כשראיתי את שלו והחזקתי את ידו, הרגשתי שהוא לופת אותה בחזרה", היא מספרת. "אני יודעת שלא דמיינתי. דיברתי איתו המון, ביקשתי ממנו סליחה אם פגעתי בו, התחננתי שיחזור לחיים. אמרתי לו שאני לא יכולה לחזור הביתה בלעדיו.

"הרגשתי שהוא סובל ובוכה, שהוא רוצה לחזור אבל לא יכול, כי הוא נמצא במצוקה קשה. אני לא יודעת כמה בחירה היתה לו אם לחזור, אבל הרגשתי שזה קשה לו. כאילו אני מחזיקה את השמיים, ואין לי קרקע מתחתיי".

"נאחזנו בנס, שלא הגיע"

במשך 11 ימים נלחם שלו על חייו. בני משפחתו לא משו ממיטתו, ולצידם חבריו ליחידה, שזה עתה הכירו אותו. כולם ייחלו לנס.

שבוע לאחר שהובא לבית החולים קבע הצוות הרפואי ששלו נמצא במצב של מוות מוחי, והציע למשפחה לתרום את איבריו. אבל נועה לא יכלה להרפות מהתקווה.

"לא יכולתי להשלים עם העובדה שהוא מת כשהלב שלו עוד פועם בתוכו. הרגשתי שאם אני מנתקת אותו ממכונת ההנשמה, זה כאילו אני הורגת אותו במו ידיי. נאחזתי בנס, אבל הוא לא הגיע".

"אני הייתי מוכן לתרום את האיברים של שלו", אומר יוסי, "אבל אני לא יכול לשפוט את נועה או כל אדם אחר שנמצא במצב הזה. זה כל כך אישי, כל כך עדין וכל כך כואב, שכל החלטה של המשפחה צריכה להתקבל בהבנה רבה וברגישות".

בשבת, 26 בדצמבר, נדם ליבו של שלו.

"תחושת המחדל הופכת להיות ברורה יותר מיום ליום", אומר יוסי. "כרגע כל מה שנותר לי זה לחכות לדו"ח החקירה של הצבא. קצין משטרה צבאית ראשי, תא"ל גולן מימון, שבא לבקר אותנו, הבטיח לנו שלא יהיה טיוח, וברגע שהחקירה תסתיים, יעדכנו אותנו בממצאים.

"אני מקווה מאוד שלמען שלו, שכל כך האמין במצ"ח, וגם למען חיילים אלרגיים אחרים, הם יגישו דו"ח אמיתי ומהימן, שלא מפחד להצביע על האשמים במותו של הבן שלי".

• • •

מדובר צה"ל נמסר בתגובה:"צה"ל משתתף בצער המשפחה וימשיך ללוותה. ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, אלוף קובי ברק, החליט על הקמת ועדת חקירה בראשות אל"מ שתחקור את האירוע, במקביל לחקירת מצ"ח שמתנהלת בנושא".