יומני כרמל

העיר חיפה היא במה וכל תושביה הם שחקנים ב"היורד למעלה", פיצ'ר הביכורים היפה והשאפתני של התסריטאי־במאי אלעד קידן, שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה האחרון.

זהו סרט ניסיוני שמערבב בין סוריאליזם לריאליזם ובין המלאכותי לטבעי, כדי להגיש חוויה קצת שונה מהרגיל. את התוצאה אפשר להציב בטבעיות רבה לצד סרטיהם של נדב לפיד ("השוטר", "הגננת") וערן קולירין ("ההתחלפות") - עוד שני יוצרים מקומיים שמשתמשים בשפה קולנועית ייחודית שפיתחו על מנת לנסח אמירות אמנותיות על אודות הזמן והמקום שבהם אנו חיים - והחדשות הטובות הן שהתוצאה בהחלט מצדיקה את המאמץ.

מצד אחד, זה מסוג הסרטים הפנטסטיים האלה שבהם דמות מסוגלת לצאת מהפריים ולשוב אל תוכו כעבור שנייה בלבוש שונה לגמרי; מסוג הסרטים שבהם דמות עשויה לפצוח לפתע במונולוג תיאטרלי, או בשיר. מצד שני, פיסות המלל האותנטיות והמגוונות שפזורות לכל אורכה ורוחבה של היצירה מעניקות את התחושה שקידן הקליט שיחות אקראיות ושתל אותן בסרט בדיוק כפי שהתרחשו, מילה במילה.

יש כאן סיפור. כמה סיפורים, אפילו. אך עושה רושם שאלה חשובים פחות מהדברים הרבים (והלכאורה טריוויאליים) שמתרחשים בשולי הנרטיב. וגם דמויות יש כאן. אך נדמה כי אלה בעיקר משמשות ככלי משחק שמאפשרים לקידן לנבור, לחקור ולאלתר. במילים אחרות, היעד הרבה פחות משנה מהדרך שמובילה אליו.

כמו "יוליסס", יצירת המופת המאתגרת של הסופר האירי ג'יימס ג'ויס, גם "היורד למעלה" הוא ניסיון נועז ללכוד מרקם חיים עירוני. גם הוא מתרחש במשך יום אחד. גם הוא מאמץ סוג של זרם תודעה. וגם הוא מתחקה אחר שני גברים, ש"חיים את החיים".

הגבר הראשון, שאותו מגלם אורי קלאוזנר, הוא אדם מובס, פתטי ואופטימי שיוצא למסע סיזיפי במעלה הכרמל בחיפוש אחר עגיל בעל ערך סנטימנטלי שאבד לאשתו (אם זה נשמע קצת כמו סיפור קצר של ריימונד קארבר, נדמה לי שזה לא במקרה). הגבר השני, שאותו מגלם איתי טיראן, הוא אדם צעיר יותר, ומשכיל יותר, שנמצא בסכסוך מתמשך עם עצמו ועם סביבתו. גם הוא צועד, רק שכיוון הצעידה שלו הוא הפוך - מפיסגת הכרמל אל הנמל, שם הוא אמור לעלות על אונייה שתיקח אותו הרחק הרחק מהדברים שמטרידים אותו (שיברון לב, ריב עם החברים, מילואים). השניים, כמובן נפגשים באמצע הדרך.

סביב הקונספט המקורי והמסקרן הזה טווה קידן רשת שלמה של מפגשים, אפיזודות וסיטואציות. השניים חולפים על פני חנויות, בניינים ואנשים שונים שנמצאים "באמצע", ב"תוך כדי" וב"בין לבין". מישהו מזמין פרחים להלוויה, מישהו שולח ד"ש ברדיו, מישהו משנן את לוח הכפל - אתם יודעים, השיגרה הכי שגרתית. אך הקונטקסט יוצא הדופן שאל תוכו נוצקת השיגרה, והאופן הספציפי שבו כל האלמנטים השגרתיים האלה מסודרים זה על גבי זה, יוצרים קולאז' מרתק ומפתיע של קולות, מחשבות ורעיונות.

המסע שעושות שתי הדמויות הראשיות אינו אחיד ברמתו. את שתי הצפיות שלי בסרט סיימתי בתחושה שמשהו הולך ונפרם לקראת הישורת האחרונה של הדרך, וניתן לטעון כי האופנים שבהם קידן מבקש להביא את סיפוריו לכדי סיום קונקרטי ו"הגיוני" חוטאים במעט סרבול והתחכמות, ונסמכים מדי על צירופי מקרים. יחד עם זאת, גם הרגעים המוצלחים פחות של "היורד למעלה" מתובלים ברגעי קסם ובהברקות שבמאים מוכשרים פחות יכולים רק לפנטז עליהם.

"היורד למעלה", כתב וביים: אלעד קידן. ישראל 2015

ציפורים מתות בסתר

"ציפור לבנה בסופת שלג" הוא דרמה משפחתית אמריקנית שמשוועת לטוויסט; למכת חשמל; לבעיטה הגונה בישבן.

במרכז הסיפור, שמתרחש אי שם בפרברים, בסוף שנות השמונים, ניצבת קאט (שיילין וודלי, "אשמת הכוכבים"), תיכוניסטית בת 17, שבדיוק הופכת מילדה לאישה. במקביל, האמא של קאט, שמגלמת אווה גרין ("קזינו רויאל"), נעלמת לפתע, בנסיבות לא ברורות, ומבלי להותיר עקבות.

למרבה האירוניה, קאט עסוקה מדי בעצמה מכדי לתת להיעלמות הזאת להטריד אותה, והיא מגיבה לבשורה באפאתיות מוחלטת. היא יודעת שאמא שלה אף פעם לא היתה מרוצה מחיי הנישואים שלה (את הבעל המשופם והסמרטוטי מגלם כריסטופר מלוני), והיא כבר שמה לב שהקשר בין האם למציאות הלך והתרופף עם השנים. אבל ככל שעובר הזמן, וכוחם של מנגנוני ההכחשה נחלש, האסימון מתחיל ליפול בראשה של קאט (וגם בראשם של הצופים). כי משהו כאן לא מסתדר. משהו כאן מסריח.

וודלי וגרין עושות שתיהן עבודה טובה. וודלי, שסומנה בידי רבים כ"ג'ניפר לורנס הבאה", מפגינה נוכחות מרשימה ומעצבת דמות אמינה של בת טיפש־עשרה אגוצנטרית שלא רואה בעיניים מרוב הורמונים. גרין, מצידה, צצה בפלאשבקים ונעה במיומנות בין פתיינות סקסית למטורללות מלודרמטית. זהו מסוג תפקידי "עקרת הבית המיואשת" שג'וליאן מור התמחתה בהם בעבר (ע"ע "הרחק מגן עדן", "השעות" ו"מגנוליה"), וההופעה המשכנעת של גרין מעוררת צער על שהיא לא מקבלת יותר הזדמנויות להפגין את טווח כישוריה (בשנים האחרונות היא נלכדה בטייפקאסט של ה"פאם פטאל").

עם זאת, מלבד הופעותיהן של שתי השחקניות הראשיות, קצת קשה למצוא סיבות נוספות להמליץ לכם לצפות בסרט הזה. גרג אראקי, שביים, משיל כאן את תדמית ה"באד בוי" שדבקה בו לאורך השנים בזכות סרטי נעורים פרועים ועתירי מיניות ובהם "The Doom Generation", "Totally Fucked Up" ו"Nowhere", ומגיש מוצר שיגרתי, מעודן וקל לעיכול, שמתנהל על רקע פסקול תקופתי אופייני (דפש מוד, ניו אורדר וכיוצא בזה). ולא תמצאו כאן את הביזאר המשכר של "דוני דארקו", למשל, או את הפואטיות הפופוליסטית של "אמריקן ביוטי". בהתחשב בעובדה שהחומרים שבהם הוא עוסק כאן כבר הספיקו לאכלס אינספור סרטים, ספרים וסדרות טלוויזיה, קצת קשה שלא לפהק. ויותר מכך, ברגע שתפתרו את תעלומת היעלמות האם - ואני מבטיח לכם שזה יקרה הרבה לפני שקאט תפתור אותה - לא יישאר לכם יותר מדי לעשות עם עצמכם. מלבד לחכות שהסרט יסתיים.

"ציפור לבנה בסופת שלג" ("White Bird in a Blizzard"), במאי: גרג אראקי. ארה"ב 2014