החזית החדשה של המוסד

רבים מקרב ותיקי המוסד התגעגעו בשבועות האחרונים לעידן שבו ענייני הארגון התנהלו בחשאי. המירוץ הגלוי לראשות הארגון, שנראה לפרקים כמו תחרות ריאליטי והגיע לשיאו בהודעה המתעכבת בשידור חי על הזוכה, גרם להם לנוע באי נוחות, ולתהות אם משהו יסודי במעטה החשאיות של הארגון לא נסדק באופן בלתי הפיך.

התשובה הפשוטה היא שימים יגידו. התשובה המורכבת יותר היא שגם המוסד ואנשיו נאלצים להתאים את עצמם למציאות הקיימת, על יתרונותיה וחסרונותיה. יש לא מעט פלוסים בעובדה שארגון סגור נתון לביקורת חיצונית, שמחייבת אותו לשמור על סטנדרטים מקצועיים וערכיים גבוהים; ספק אם התקשורת אמורה להיות חלק מהתהליך הזה כשמדובר בארגון ביון חשאי, שבהגדרה כל פעולותיו מתבצעות בניגוד לחוק.

המתח הזה בין גלוי לסמוי מלווה תמיד את כל פעולות המוסד. איש בציבור אינו יודע להצביע על הפעולות שביצע הארגון, פרט לאלה שבהן נהרג מישהו או התפוצץ משהו, ולחלופין - אלה שאירעה בהן תקלה. מכאן גם השיפוט הציבורי על מה (ומי) שנתפס כמוצלח, למה (ומי) שפחות; יש בכך משום השטחיות, ולו מן הטעם שמה שמתפרסם הוא אפס קצהו של מה שנעשה באמת.

מר ישראלי רוצה לראות את הגנרלים שלו על־תקן ג'יימס בונד: הורגים את הרעים, חומקים באלגנטיות וזוכים בנערה. תנו לו ראש מוסד/שב"כ/רמטכ"ל כזה - והוא יריע להם לנצח. אין ולא יכולה להיות לו יכולת לשפוט את התמונה המלאה, הפתלתלה, של מבצעים־מודיעין־דיפלומטיה בעולם טכנולוגי מורכב, שדורש פעילות בהווה והשקעה לעתיד, ושל הכישורים הנדרשים כדי לפעול בה בהצלחה.

היחיד שמחזיק בתמונה כזאת הוא ראש הממשלה - מפקדו של המוסד - שספק אם יש לו זמן לנהל באמת את הארגון. מי שאמורה לסייע לו בכך היא ועדת המשנה לשירותים חשאיים של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שחשופה לפרטים אבל נעדרת סמכויות ושיניים. כל היתר (ממשלה, קבינט), מחוץ למשחק; על שקיפות מהסוג האמריקני, של שימוע פומבי של המועמדים מהסוג שעבר השבוע נתניהו בכנסת בעניין הגז, אין בכלל על מה לדבר.

במצב הדברים הזה הדיון משתטח לכדי סיסמאות. מה בין הכינויים שהוצמדו לשמות המועמדים - "הדוגמן" (ליוסי כהן), "המושבניק" (לרמי בן־ברק) ו"הצנחן" (ל־נ', הסגן היוצא) - להתאמתם ויכולתם לנהל את הארגון? ועד כמה מי שנטלו חלק בשבועות האחרונים בוויכוח הסוער על המועמד הראוי מבין השלושה היו בקיאים באמת בפרטים, או הידהדו דברים, לעיתים שמועות חצי־מבוססות, שהם עצמם שמעו מאחרים?

רדידות הדיון מטרידה, משום שהיא מחפשת את הכאן ועכשיו - הזוכה, המודח, הכותרת - על־פני תהליכים מקצועיים ראויים וארוכי טווח. ומשום שהיא כזאת, היא דוחקת במועמדים להיות כאלה: במנותק מאופיים, והפוך מכל מה שנדרש לארגון ביטחוני, בוודאי לארגון ביטחוני חשאי שחשיפת מבצעיו או אנשיו עשויה להיות ההבדל בין הצלחה לכישלון, בין חיים למוות.

 

תחבולן אמיץ מחשבה

ליוסי כהן יש את כל הכישורים להיות ראש מוסד טוב. הוא מוכשר, מתוחכם, מכיר את הארגון ונחשף גם לעולם שמחוץ לו, צעיר יחסית (אבל לא מדי) ורעב מספיק. והוא גם נהנה מקרבה אינטימית לבנימין נתניהו, יתרון שהוא גם סכנה: המעסיק שלו הוא לא ראש הממשלה אלא עם ישראל, באמצעות ראש הממשלה.

בתווך הזה ניתן לראש המוסד מרווח גמישות מספיק להחליט מי הוא ומה הוא. מאיר דגן - ראש מטה יום הבחירות של אריאל שרון שמונה על ידו לעמוד בראש הארגון - גיבש לעצמו קו פעולה עצמאי, לעיתים מנוגד לזה של שרון; תמיר פרדו - קצין הקשר של יוני נתניהו באנטבה שמונה על־ידי אחיו לראש המוסד - בחר גם הוא בקו שהוביל לא־פעם להתנגשויות עם בנימין נתניהו. בשני המקרים הדבר נעשה בתוך גבולות המגרש, כחלק מהממלכתיות: עובדים אצל ראש הממשלה, אבל לא בשבילו.

כהן יידרש בזמן הקרוב לבחור מי הוא ומה הוא רוצה. ייחסך ממנו זמן הלימוד של דגן (כמי שבא מבחוץ), וזמן ייצוב השורות של פרדו (כמי שירש ארגון אחרי זעזוע). הוא מכיר את המוסד היטב, על מבצעיו, תוכניותיו ואנשיו, וצריך להחליט לאן לקחת אותו: מבצעית, ארגונית ואישית.

החלק הראשון, המבצעי, הוא העיקרי, ליבת עיסוקו של המוסד. כהן עטור כתרים, מוצדקים, על יכולתו כמפעיל מימיו באגף "הצומת": מקורי, תחבולן, אמיץ מחשבה ומעשה. עכשיו הוא יידרש לקחת את היכולות האלה למחוזות לא מוכרים מבחינתו; אין דין ראש אגף או סגן ראש ארגון, כדין הראש עצמו - האחראי הישיר והבלעדי לכל פעולה, ולמאות אנשים שנמצאים בכל רגע נתון במבצע איפשהו ברחבי העולם. עצם הידיעה הזאת שיתקה בעבר ראשי מוסד מפעולה; אחרים דווקא פרחו תחתיה. כהן, שפועל תחת ראש ממשלה שנזהר מסיכונים, יידרש להסתכל לאנשי המבצעים שלו בעיניים - ולהחליט.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

במקביל, הוא יידרש להחליט על קו פעולה. המחצית השנייה של כהונת דגן וכל כהונתו של פרדו עמדו בסימן הגרעין האיראני. לטוב ולרע, זאת היתה משימת החיים של המוסד. אפשר למלא דפים שלמים בדיון בשאלה אם הארגון הצליח או נכשל: חוכמת ההמון נוטה מן הסתם לכיוון השלילה, מן הטעם שלמרות כל המאמצים איראן הגיעה למעמד של מדינת־סף גרעינית, שברצותה (או בחלוף 15 שנה מההסכם שנחתם השנה עם המעצמות) תחתור ואף תגיע אולי לפצצה.

האמת דווקא נוטה לכף החיוב: כל מדינה שהחליטה להקצות את משאביה הלאומיים להשגת גרעין עמדה ביעד בטווח זמנים של כעשר שנים. איראן החלה לעסוק בגרעין ב־1984, בשיאה של המלחמה עם עיראק; מאז עברו 30 שנה, ואין לה עדיין גרעין. לא הכל קשור לישראל או באחריותה, ובכל זאת - אם קושרים שלל פעילויות שיוחסו לה (ממדענים שנהרגו, דרך מטוסים שפוצצו ועד פעולות סייבר) אל הסנקציות הבינלאומיות שהיא הובילה, מקבלים תוצאה לא רעה.

אלא שכל זה הוא הוא נחלת העבר. על המוסד יהיה להמשיך לעקוב אחרי איראן כדי לוודא שהיא לא פורצת בחשאי אל הגרעין ובעיקר כדי לעמוד מקרוב על מהלכיה במימון־אימון־שימון הטרור המזרח־תיכוני, אבל תחת ההסכם עם המעצמות ניתנת לו הזדמנות להפנות קשב ופעילות לעניינים אחרים, ובראשם האיסלאם הרדיקלי - דאעש ואל־קאעידה - על הסיכונים וההזדמנויות שהוא מניח לפתחה של ישראל.

פרדו תמך בשלהי כהונתו בשינוי הכיוון הזה. כמו עמיתיו בצמרת מערכת הביטחון (הרמטכ"ל וראשי השב"כ ואמ"ן) הוא רואה את העניין הפלשתיני כבעיה העיקרית של ישראל, ובמשתמע מכך - את המפתח להרעה או לשיפור מצבה באזור. החיבור הפוטנציאלי, המסוכן, של העניין הפלשתיני (והפנימי) לטרור הרדיקלי יהפוך את הסוגיה לאקוטית ביותר במהלך הקדנציה של כהן. על הפרק: בריתות אזוריות ובינלאומיות (שכיום המוסד אחראי חלקית לרובן ובלעדית לחלקן), או הימנעות מהן, שעלולה להפוך את ישראל למבודדת עוד יותר; במידה רבה, זאת תהיה ה־שאלה של כהן כראש המוסד, הרבה יותר מכמה גולגולות של מחבלים יהיו לו על החגורה.

לשמור על חשאיות בעידן תקשורתי שצמא לרכילות. כהן בפתח ביתו, יום לאחר ההכרזה על מינויו השבוע // צילום: יוסי זליגר

החלק השני, הארגוני, יחייב את כהן להחלטות מיידיות (מינויים, וגם לשאלה אם לשמר את מבנה המוסד שעיצב פרדו, על שלוש מינהלות המבצעים, המודיעין והטכנולוגיה שהוקמו), ולכאלה שעוסקות בבניין הכוח. ראש המוסד יכול להקדיש את כל משאביו - זמן, אנשים וכסף - למיידי, למבצעים; בעולם הביון המזרח־תיכוני יש לזה צידוק תמידי. פרדו השקיע בעתיד, בארוך־טווח, משמעותית יותר מכל קודמיו. מקטרגיו טוענים שזה נבע מהססנות, תומכיו - מאחריות ומהיותו שחקן קבוצתי ולא סוליסט.

הדיון בעניין הזה לא רלוונטי; העובדה היא שהמוסד גדל בחמש השנים האחרונות באנשים, בתקציבים ובמבצעים, ועשה קפיצת דרך משמעותית בעולם הטכנולוגיה. זה חייב שינוי ארגוני, חשיבתי ומבצעי, אבל פתח דלת לעולם חדש של אפשרויות, בחלקן עצמאיות, ובחלקן האחר פרי של שיתוף פעולה בתוך קהילת המודיעין (עם אמ"ן בעיקר, ולעיתים גם עם השב"כ) או עם ארגונים עמיתים בעולם. ההיבט האחרון, הבינלאומי, משמעותי גם בהקשר אחר: תחת יחסים רשמיים רעועים עם לא מעט מדינות, ויחסים שלא קיימים עם אחרות, משמש המוסד כמשרד החוץ בפועל של ישראל בחלקים גדולים של העולם.

החלק השלישי, האישי, ייגע בכהן אבל ישליך על הארגון כולו. ותיקי המוסד נוהגים לומר שאם מבצע נחשף, לא משנה אם הוא נכשל או הצליח - הוא נכשל. ההיגיון ברור: אנחנו ארגון חשאי, פעילותנו חשאית, אנשינו חשאיים. כל ראשי המוסד בעבר דגלו בגישה הזאת; החריג היחיד היה דגן, בשלהי כהונתו, כשהתמסר לתקשורת שהכתירה אותו כ"איש השנה" ושאר תארים חסרי ערך.

על כהן ירבוץ כל הזמן כינויו: "הדוגמן". הוא יצטרך להוכיח שהוא הכל, רק לא זה. אם יחרוג, אם יחפש את התהילה האישית על־פני זאת הארגונית - הוא ייכשל, וחמור מכך - במוקדם או במאוחר גם אנשיו יחפשו את תהילתם ואת פרסומם. לא קל לעשות זאת בעידן התקשורתי של היום, אבל זה כורח; עבור כהן, ויותר מכך - עבור המוסד. מי שיבחר אחרת יגלה מהר מאוד שתהילת המבצעים מתחלפת במהירות בבדידות הכישלונות, ובמוסד יש משניהם (כן, גם ב־2015 רוב הדברים אינם ידועים).

 

•   •   •

 

מייד לאחר מינויו אמר כהן שהוא מתחייב "לספק לעם ישראל מבצעים טובים". הרשת, כדרכה, געשה בתגובות: היו שתהו אם הוא מתחרה ברמי לוי, וכאלה שביקשו שיתמקד ב־4 ב־100 ולא באחד פלוס אחד.

המשפט הזה, שייכנס מן הסתם לפולקלור, נאמר בוודאי תחת ההתרגשות מהמינוי, אבל כדאי לכהן להתנתק מהר מדרך החשיבה הזאת: המבצעים שהוא יוביל לא יעמדו לשיפוט והצבעה של הציבור, וממילא - הוא לא נבחן על־ידי עם ישראל אלא על־ידי ראש הממשלה והממשלה. ואם כבר, אז תפקידו לא לייצר מבצעים אלא לייצר שקט; סביבו, סביב הארגון, ובעיקר שקט למדינת ישראל מהאיומים סביבה.

פרדו, שלא רצה בכהן כיורשו (והעדיף את סגנו, נ', שסיים שלשום ופרש לגמלאות), הגדירו, ובצדק, כראוי וכמי שיש לו את כל הנתונים להוביל את המוסד בהצלחה. בדרך לשם הוא יצטרך להיפרד ממחבקיו הרבים - מפוליטיקאים, דרך הממסד הדתי שרואה בו את שליחו, ועד לאנשי עסקים - שיבקשו בוודאי להסתופף כעת בצל התהילה והחשאיות, אבל עלולים להעיב על סיכוייו, ובמשתמע - על ביטחוננו.

 

•  •  •

ביד חזקה ובזרוע ארוכה: טביעות האצבע של המוסד? // אלי לאון

• על פי פרסומים זרים, ב־6 בספטמבר 2007 חיל האוויר הישראלי השמיד מהאוויר את הכור הגרעיני הסורי בפעולה שנקראה "מבצע בוסתן". לתקיפה קדם מבצע של המוסד, שהצליח להשיג מידע מודיעיני יקר ערך, כולל תמונות, ממחשבו של גורם סורי בכיר ששהה בלונדון.

• במסגרת החלטת ראש הממשלה אריאל שרון להטיל על המוסד את המשימה לסכל את תוכנית הגרעין האיראנית, פרסומים זרים דיווחו כי בעשור האחרון נעשו כמה ניסיונות לחסל מדעני גרעין. בינואר 2007 דווח על הרעלתו של פרופ' ארדשיר חוסיינפור, שהועסק במתקן להעשרת אורניום באיספהאן. ה"סאנדיי טיימס" ייחס את המעשה למוסד.

• ב־12 בפברואר 2008 חוסל עימאד מורנייה, ראש הזרוע הצבאית של חיזבאללה. מורנייה חוסל בדמשק באמצעות מטען נפץ שהונח בגלגל רזרבי של ג'יפ. על פי פרסומים אמריקניים, היה מדובר במבצע משותף עם ה־CIA.

• לטענת משטרת דובאי, ב־19 בינואר 2010 חיסלו לוחמי המוסד את מחמוד אל־מבחוח, אחד מבכירי חמאס, שהיה אחראי להברחת נשק מאיראן לעזה, במהלך שהותו במלון פאר. מצלמות המלון תיעדו סוכני מוסד לכאורה שהתחזו לאורחים במלון ואף שכרו חדר מול חדרו של בכיר חמאס.

• ב־2010 דווח על התנקשויות במדענים איראנים על ידי מתנקשים רכובים על אופנועים, שהצמידו חומרי נפץ לרכביהם. באותה השנה דווח על תולעת המחשבים "סטוקסנט", שפותחה בשיתוף פעולה עם ארה"ב והוחדרה למערכת המחשבים האיראנית. בשנה שעברה דווח על חיסול ארבעה מדעני גרעין בדמשק, שלושה מהם סורים ואחד איראני.

• באוקטובר 2012 פוצץ מפעל הטילים "ירמוך" שבחרטום, בירת סודאן. הפיצוץ התרחש במפעל צבאי, שייצר תחמושת עבור חמאס. כלי תקשורת זרים הזכירו כי בעבר בוצעו פעולות לסיכול הברחות נשק מסודאן לעזה, אשר יוחסו לישראל. בסודאן ייחסו לחיל האוויר הישראלי תקיפה ופגיעה בריבונותה. ¬

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו