היה יוסי

קצת אחרי ששמעתי על מותו של יוסי שריד עלה בי הרהור שאפשר לנסח אותו כך: אשרי האיש שגם יריביו המרים מצטערים על חסרונו.

שריד ז"ל אכן היה יריב מר. במחנה הדתי שגדלתי בו לחשו את שמו בתערובת הנדירה של כבוד וזעם ששמורה למעטים. את המעמד הנכבד קנו לו יושרו הקיצוני, לשונו חסרת הרחמים והתחושה הכללית שאי אפשר לבטל את האיש בנפנוף יד. מי שיצא לו להכיר קצת את גלריית הפוליטיקאים הישראלים יודע כמה זה נדיר וכמה לא מובן מאליו. שריד היה צנוע מאוד ומאוד לא עניו. למעשה מדובר בהזדמנות להסביר למי ששואל, מה ההבדל בין צניעות לענווה. הוא לא חשב שמגיע לו משהו ולכן צנוע. אבל אם נאמר שהוא הכיר בערך עצמו, לא אמרנו כלום. אחרי שיחה קצרה עם שריד יכולת להתפוצץ מכעס. יכולת להסכים או לא להסכים. לעיתים מילמלת "כמה הוא מלא בעצמו..." אבל בחיים לא יכולת לגחך. זה לא. הוא גם היה מסוג האנשים אוהבי השפה וחובבי הדעת, שלא יוותרו על ויכוח טוב ויהיו מוכנים להפסיד הרבה רק בשביל סיפור חזק. את שניהם הוא היטיב לספק.

כחובש כיפה גאה אני רוצה לזקוף עוד נקודה לשבחו, ולזכות היושר האנושי בכלל. בניגוד לנורמה החילונית של בני דורו, יוסי שריד לא התחשב ב"רגשות הציבור הדתי". הוא לא קנה את הבלוף הילדותי הזה וסירב ליישר קו עם ההנחה שלאדם המאמין יש מנגנון רגשי אחר, נפיץ ולא בוגר, ולכן חייבים להלך סביבו על קצות האצבעות, כמו סביב מיטתו של חולה אנוש. שריד נהנה לעצבן עסקנים דתיים (ומי יכול לבקר אותו על כך?!) והוא גם לא חשב שצריך לקבל אישור מאיזשהו דוס כדי לצטט מהתנ"ך. הוא לא חש צורך להתחנף, לחבוש כיפה באולפני טלוויזיה של תוכניות דת או לספר בהתמוגגות מתנשאת כמה הוא אוהב חזנות. נדמה לי שאת חלק מהדתיים זה פשוט הימם. שום דבר לא הכין אותם ליוסי. איך זה יכול להיות, הם צבטו את עצמם, שהאיש עם המצח והמשקפיים מתייחס אלינו כאילו אנחנו אנשים בוגרים ושווי ערך? אפשר להבין אותם. הם כבר היו מכורים לתערובת המזויפת של חנופה ובוז, ובעיקר "התחשבות ברגשות" שהורעפה עליהם מצד ישראל החילונית. אותה ישראל שראתה בהם דינוזאור מוזר שהצליח איכשהו לחמוק מהכרח האבולוציה ולשרוד - אבל גורלו כבר נגזר; עניין של שניים או שלושה דורות והדתיים נעלמים. דווקא יוסי שריד, שתיעב את נופת הצופים ואת סגנון ה"שמן זית זך", כמו שאהב לומר בלעג, איפשר ליריביו הדתיים, כמעט הכריח אותם, לגשת לוויכוח ממקום הרבה יותר זקוף קומה, בוגר ואחראי.

הוא כל כך לא התחשב ברגשות הציבור הדתי, עד שהוא דאג להסתלק מן העולם בערב שבת, כדרכם של צדיקים גמורים.

• • •

אחד מסיפורי המפתח של התלמוד מתאר את ימיו האחרונים של רבי יוחנן. בנורמה של אותם סיפורים, מילים הן כלי נשק. מילים נשלפות, יורות והורגות כמו אקדח במערב הפרוע. לפי אותה נורמה רבי יוחנן רצח את ריש לקיש - שותפו ללימודים, תלמידו, גיסו והחבר המשמעותי ביותר שהיה לו אי פעם. ריש לקיש מת מעלבון, וכולם ידעו שרבי יוחנן הוא סיבת המוות. הוא שלף, הוא ירה, ואפילו סירב להתנצל כשעדיין היה אפשר לגמור הכל על כוס קפה.

כעת, מסופר, רבי יוחנן נשאר לבד והתחיל להשתגע. החליטו לשדך לו פרטנר חדש, ושלחו אליו את רבי אלעזר בן פדת, כי אי אפשר בלי חברותא. אבל בן פדת לא היה מסוגל להתווכח, וחברותא שלא משיב מלחמה הוא קישוט על הקיר.

"צודק, רבי יוחנן".

"לא הייתי מנסח את זה טוב יותר, רבי יוחנן".

רבי יוחנן היה מספיק ישר כדי להשליך את בן פדת מעל פניו. בניגוד לכמה דמויות רבניות בנות זמננו, לחכמי התלמוד לא היה כל עניין בחנופה. החכם המיוסר התחיל להטיח את עצמו בקירות בית המדרש ולזעוק לריש לקיש, "איפה אתה כשצריך אותך". לבסוף חבריו החכמים מבקשים עליו רחמים, ודואגים לו להמתת חסד מידי שמיים.

נעבור לעניין אחר, למרות שאין באמת דבר כזה עניין אחר: לקראת חנוכה יצא סרטון פרסומת לשכונה חדשה שמיועדת לציבור הדתי־לאומי. ברגעיו הראשונים שאף הסרטון להיות ויראלי, שזה פחות או יותר מה שסרטונים רוצים להיות. אבל בתוך זמן קצר, ואחרי שנחשף על ידי עיתונאי "מקור ראשון" אלישיב רייכנר, כל מה שרצו שם בהפצה הוא להעלים אותו ולא להשאיר ממנו זכר.

לשכונה ההיא, שבה דיירים דתיים אמורים לגור עם הדומים להם, קוראים "כרמי גת". לחברת הבינוי קוראים "באמונה". ובזכות הסרטון המטומטם, המגעיל והגזעני ההוא אף אחד לא רוצה כרגע להתקרב לשני המותגים הללו. יותר מזה, גופים בישראל ששמם עשוי לצלצל דומה למותג החברה הקבלנית (אמנה, אמונה, ואולי אפילו מקררי אמנה) פירסמו השבוע מודעות שמבהירות שאין להם שום קשר עם החרפה ההיא. לזה קוראים קלון. זה גם מזכיר למי ששכח שהמילה "ויראלי" במקור עוסקת בהתפשטות של מחלות.

גזענות היא אכן מחלה. גם טיפשות היא משהו שכדאי לטפל בו מהר וברצינות. ברגעים הראשונים של הפרשה היה נדמה שהבעיה היא שלפנינו סרטון פוגעני כלפי הציבור המזרחי הנושא שמות משפחה כמו אברג'יל. הסרטון אכן ניסה להציג אותם, עד כמה שהירשה לו כישרונו המוגבל, כבבונים נבערים וקולניים. אבל כבר ברגע השני היה אפשר להבין שהבעיה האמיתית עם פיסת הרפש הזאת היא שמישהו שם באמת חושב שהמגזר הדתי הוא עד כדי כך גזעני, בדלני ובעיקר אידיוט. בקיצור, מהסרטון הזה נעלבתי כחובש כיפה. לא כבן למשפחה צפון־אפריקנית.

נמסר לי שבחברה האחראית לבניית השכונה ההיא מנסים להתייחס לכל הסיפור כאל פליטת מקלדת. בדיחה לא מוצלחת וזה הכל. אין טעם לבחוש בה עוד. תוך כמה ימים ישכחו כולם שאברג'יל לא מסוגל להבדיל בין חנוכייה לבין מנגל, והעסקים יתקתקו כרגיל.

זה, כמובן, רחוק מלהיות מספיק. הסרטון הוא לא הבעיה. הסרטון הוא חור הצצה קטן, והבעיה היא מה שנחשף דרכו. לכן, יזמים ובונים יקרים, אם אתם רוצים לתקן משהו, ולא רק לכסתח ולטייח, יש לפניכם אפשרות אחת מעשית. בנו בשכונה בית כנסת ספרדי. על חשבונכם תבנו אותו. אתם מוזמנים להעניק לו את השם "היכל אברג'יל", "חנוכיית אברג'יל", ואולי סתם "רעך כמוך". בנו אותו בסגנון עדות המזרח. עם מושבים מסודרים בצורת חי"ת. עם מטפחות צבעוניות על ספרי התורה ועם בקבוק ערק במקפיא של המקרר הקטן במטבחון. מיותר לציין שהמנכ"ל, הלוא הוא גם הקריין של הסרטון ההוא, מר זעירא בכבודו ובעצמו, מוזמן להגיע לאותו בית כנסת לפחות בשנה הראשונה ולסלסל "ימלוך" בכל שבת, או לפחות להלביש את הרימונים.

(איור: עציון גואל)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו