באמצע השביל בבית הספר היסודי בכפר מנדא הופיע סלאח הקטן, מתנשף כולו. "המורה, אני רוצה להוביל אותך", הוא אמר בקול קצת רועד. אחז בידו של המורה העיוור, ובצעדים קטנים ומדודים, תוך שהוא מכוון את דרכו בזהירות, הוביל אותו לחדר המורים והלך לדרכו.
"זה שווה לי את הכל", אומר לי הישאם בעברית צחה. "התלמידים כל כך רגישים אלי. אני שמח שאני כאן, ואני מאושר שאני מורה".
כשהוא נכנס במשקפי השמש השחורים שלו ("הם נותנים לי ביטחון") לשיעור חינוך בכיתה ו' 3 בבית הספר היסודי אבן סינא, שלושים תלמידים יושבים בדממה ומחכים למוצא פיו. ווג'ד בת ה־11 נרגשת. אבא שלה, מוחמד, גם הוא מורה ועיוור מלידה, שימש בעבר גם מורה של הישאם. "יש לנו כאן הרבה כבוד להישאם. כל התלמידים יודעים שצריך לעזור לו ולא להפריע. אני מזדהה איתו, אני יודעת מה זה לחיות עם עיוור. מה זה להושיט יד כשהוא צריך לנוע ממקום למקום, ולהבין שיש לו מוגבלות לא קלה".
נושא השיעור היום: "האחר הוא אני". הישאם עומד מולם ונותן להם הסבר קצר בערבית. "נלמד היום איך לכבד ולא ללעוג לאדם עם מוגבלויות". הוא מצויד במכשיר מיוחד, מעין לפטופ קטן, שתלוי על צווארו ומונח לו על הבטן.
"זה מחשב שבו אני יכול לכתוב ולקרוא בכתב ברייל, לגלוש באינטרנט וגם לשמוע מוסיקה", יסביר לי אחר כך. "יש לי שם גם את מערכי השיעור. מישוש של הלחצנים מעלה לי את תוכן השיעור בברייל, וכך אני יודע שלא שכחתי כלום. אלה למעשה העיניים שלי, כמו שמורה רגיל בא עם דף מוכן ומתבונן בו מדי פעם".
הוא פונה אל המחשב, אצבעות ידיו סורקות את המקשים, ועד מהרה הוא מצליח למצוא את סרטון הווידאו הקצר שהביא - על נכה בכיסא גלגלים, שנע ברחוב ועוברי אורח לועגים לו. הוא מקרין אותו על המסך שתלוי בכיתה.
"מה חשבתם על הסרט?" הוא שואל בסיום. תאבת', אחד התלמידים, רוצה לדבר. הוא מצביע, מתוך הרגל, אבל לא מקבל מענה, ופשוט מתחיל לדבר. הדבר חוזר על עצמו כמעט עם כל הילדים.
נירוז, המחנכת, שנוכחת גם היא בשיעור, עוזרת להם ופונה מדי פעם להישאם, אומרת לו מי רוצה לדבר.
השיעור נמשך, ועכשיו הישאם משמיע להם שיר בערבית. "אל תשפטו אותי, אל תצחקו עלי", אומרות המילים. העיניים של יארה (11) מצטעפות. "יש לי אחות עיוורת", היא מספרת לי בעברית בקול שקט. "מאוד מרגש אותי שיש לי מורה עיוור". היא מכירה את כל המילים, שרה אותן, וגם מצלמת את הישאם בטאבלט שלה.
"הייתי קצת במתח במהלך השיעור. הישאם הוא מורה חדש אצלנו, ואני יודעת כמה עזרה ותמיכה אחותי צריכה. פחדתי שיהיה לו קשה להעביר שיעור. לא ידעתי איך הוא יתפעל את המחשב, את הסרטים, וקיוויתי שהחברים שלי יקשיבו לו.
"זה שיעור מסוג אחר. אני מרגישה שהנושא נכנס לי חזק ללב, זה משהו מיוחד לשמוע ממורה כזה מה זה לכבד את השונה".
לקראת סוף השיעור הילדים מתעייפים, ואז הם שולפים את הטאבלטים, שקיבלו במסגרת פרויקט המחשוב בבית הספר, ומצלמים את הישאם מדבר. הוא לא רואה את זה.
הצלצול נשמע, והישאם כבר ממהר לכיתה הבאה. המחנך, בילאל זידאן, בא לתמוך בו ונותן לו יד, מוביל אותו מהחצר עד הכיתה. זאת כיתה קטנה של ילדי חינוך מיוחד, שלומדים בבית הספר הרגיל. עשרה תלמידים בסך הכל, בני 11-9. ניכר עליו ששם הוא מרגיש בנוח, בטוח בעצמו. הוא מכיר את השמות של כולם ומזהה אותם לפי הקול.
הוא מלמד אותם ערבית, מקרין סרטון מהמחשב שלו, של מילים עם האות ב' בערבית. ואז הוא שולף הפתעה. מפשפש בתיק שלו ומוציא פלסטלינה בכמה צבעים.
הילדים מהופנטים. הישאם ממולל את הפלסטלינה בשתי ידיו. המחנך שלהם בילאל מעיר לי בשקט: "זה מדהים, הוא מרתק אותם". באמנות רבה, יוצר באמצעות הפלסטלינה את האות ב', וגם את המילה באב, דלת בערבית.
עכשיו הוא שואל מי רוצה לנסות ליצור בפלסטלינה את האות המבוקשת. הילדים מצביעים. רגע של מבוכה חולף עד שהם קולטים שכאן צריך לדבר, לא להצביע.
הישאם מחלק להם פלסטלינה. הילדים מתקשים. הוא עובר בסבלנות רבה בין כולם, מגיע לכל אחד ואחת. מדייק להם את יצירת האותיות, בעזרת מישוש בלבד. הילדים נפעמים. סלאח בן ה־10 לא יכול לכבוש את התלהבותו ומפטיר לכיוונו של הישאם, בערבית: "אתה מורה נהדר".
מאמין בגורל
דרך ייסורים ארוכה עבר הישאם חושאן (31) עד שהגיע לנקודה הזאת בחייו. בנם השביעי והצעיר ביותר של סלאח (65), בעבר סוחר ירקות, ועטאף (62), עקרת בית.
"נולדתי ילד רגיל לגמרי. בגיל 4 קרתה לי תאונה קשה. דוד שלי נסע ליד הבית שלנו על טרקטור, וכשעשה רוורס דרס אותי. שכבתי ימים ארוכים בבית החולים, מורדם ומונשם. הצלחתי לשרוד את הפציעה, אבל איבדתי את הראייה.
"לא היה בי כעס על הדוד שלי. אני מאמין בגורל, וזה הגורל שלי. אני לא זוכר כלום מהשנים עד התאונה, שבהן ראיתי. הזיכרון שלי מתחיל בערך מכיתה א', וטוב לי שכך הדבר, כי אם הייתי זוכר שראיתי פעם את האחים שלי, את ההורים שלי, את הילדים מהגן, הייתי כל הזמן עצוב שאני לא יכול לראות אותם שוב.
"התחלתי לדמיין. בלילות שכבתי עם עצמי ודמיינתי איך אבא ואמא שלי נראים, והאחים שלי, והחברים לכיתה בבית הספר לעיוורים וחירשים בנצרת. דמיינתי איך נראה הים, שהייתי הולך אליו הרבה, ואיך נראה הבית שלי. קשה להסביר את זה, אבל ברגע שאתה רגיל לא לראות וזה מה שאתה מכיר, אין לך כל הזמן צורך לראות את מי שעומד מולך או את איפה שאתה נמצא. זה משהו שאני רגיל אליו מאז שאני זוכר את עצמי.
בבית הספר בנצרת הוא למד את שפת הברייל, ובעיקר למד להיות עצמאי. "לא דיברנו בינינו הרבה על העיוורון, כמעט לא שיתפנו אחד את השני בתחושות. השיחות שלנו היו בעיקר איך אנחנו מסתדרים עם זה בחיי היומיום. איך הולכים בעזרתו של מישהו לחנות המכולת, ואיך גם בבית צריך עזרה וכיוון של בני המשפחה כשזזים ממקום למקום".
בכיתה ה' הוא עבר לבית ספר רגיל בנצרת. "שילבו אותי בכיתה רגילה, עם סייעת צמודה. מנהל בית הספר הסביר למורים ולתלמידים שאני אלמד איתם. היה עוד תלמיד עיוור אחד בבית הספר, והוא למד איתי בכיתה. חששתי מהמעבר הזה. איך יקבלו אותי ילדים רואים? אולי הם ילעגו לי? יצחקו עלי? ואיך אסתדר בלימודים? ואם המורה יכתוב משהו על הלוח, איך אדע מה צריך לעשות?
"הילדים קיבלו אותי יפה. הייתי כותב במכונת הברייל את החומר, וזה עשה לא מעט רעש, אז המורים תמיד חזרו בקול רם על הדברים שכתבו על הלוח. ככה יכולתי להבין את מה שהולך בכיתה גם בלי עזרה של הסייעת.
"בהפסקות היו לפעמים בעיות. היו ילדים שצעקו, 'הוא עיוור, הוא עיוור', והתרחקו ממני. זה כאב לי מאוד. לא סיפרתי על כך לאיש, שמרתי הכל בפנים. לא רציתי לעשות מזה סיפור".
בתיכון למד בבית הספר בכפר אעבלין. "עשיתי בגרות מלאה. חמש יחידות בערבית, חמש יחידות בעברית. לא ויתרתי לעצמי. ידעתי כל הזמן שזה הסיכוי היחיד שלי להשתלב בחברה ולצמוח ולהצליח. אנשים עם מוגבלויות שרוצים להצליח צריכים לגלות יוזמה ויצירתיות, זה מה שהוביל אותי תמיד בחיים.
"לכן, בגיל 19 הלכתי ללמוד לתואר ראשון בחינוך וסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה. לא ידעתי איך אסתדר באוניברסיטה, ולמזלי הגדול, הסטודנטים היו מאוד אדיבים כלפיי. היתה לי גם חונכת, שעזרה לי בהקלדות של חומרים, בהתניידות בין הכיתות ובדברים נוספים. מעל הכל, היה בחוג שלי עוד סטודנט עיוור, והתחברנו מייד.
"גרנו באותו חדר במעונות, הקלדנו את החומרים יחד בברייל, עשינו את המשימות יחד, למדנו יחד למבחנים. החונכות שלנו הקריאו לנו יחד את המאמרים, ואת המבחנים עשינו בעל פה. מעל הכל, הפכנו לחברי נפש.
"כשסיימתי את התואר, בגיל 22, לא היה מאושר ממני. אבל הרגשתי שזה לא מספיק. הרגשתי שהכיוון האקדמי יוביל אותי להישגים אישיים ויעניק לי אפשרות טובה להשתלב בחברה, למצוא עבודה, להיות ראוי ומתפקד, כמו אנשים רואים. אז החלטתי, עם שלושה צעירים עיוורים מהכפר, ללכת ללמוד לתואר שני".
השלושה נרשמו ללימודי גֶרונטולוגיה (חקר ההזדקנות) באוניברסיטת חיפה. כעבור שנתיים אחז הישאם גם בתואר שני. אבל כשהחל לחפש עבודה, ראה את הדלתות נסגרות בפניו בזו אחר זו.
"שלחתי קורות חיים להמון מקומות. איפה לא ניסיתי. בחברות תקשוב, בשירות לקוחות, במשרדי מכירות, בעבודה משרדית. ברגע שהבינו שאני עיוור, כולם התחמקו ממני. אמרו פתאום שלא צריך.
"ישבתי בבית מתוסכל. הרגשתי כמו אסיר בכלא. ידעתי שאני חייב לפרוץ את המחסום הזה.
"אחרי שלוש שנים מתסכלות בלי עבודה, הבנתי שאני חייב לעשות תעודת הוראה ולנסות להשתלב במערכת החינוך. הלכתי ללמוד במכללת סכנין. במהלך הלימודים שלחתי מכתב לשר החינוך דאז, שי פירון. כתבתי לו שאין לי עבודה, שאני עיוור, ואשמח מאוד שהוא יעזור לי להשתלב כמורה במערכת החינוך.
"קיבלתי ממנו תשובה חיובית. ובאמת, כשקיבלתי את תעודת ההוראה, קיבלתי הודעה ממשרד החינוך שנקלטתי כמורה. זה היה כמו חלום עבורי, סגירת מעגל. המקום שקלט אותי היה בית הספר לעיוורים וחירשים בנצרת - אותו בית ספר שבו אני למדתי עד כיתה ה'".
סגירת מעגל
את היום הראשון שלו כמורה הוא לא ישכח לעולם. "לימדתי בכיתה א', כתב ברייל ואזרחות. נכנסתי לכיתה והצגתי את עצמי. אמרתי לילדים: 'אני עיוור, כמוכם. גם אני למדתי כאן, ואני רוצה שתשאבו מזה השראה לעתיד. תראו בי דוגמה לכך שאפשר להתקדם בחיים, למרות המוגבלות שלכם'.
"הרגשתי שהם מרותקים. היתה דממה בכיתה".
אחרי שנה אחת בבית הספר בנצרת החליט שהוא רוצה להמשיך הלאה. ללמד בבית ספר של ילדים רואים, "מתוך שליחות אמיתית, וכדי לייצג בעלי מוגבלויות, כך שיבינו שאנחנו שווים. שאנחנו יכולים להשתלב היטב גם בסביבה של אנשים בריאים. שיש לנו את היכולת לעשות את זה בדיוק כמו כל מורה אחר.
"אני חושב שדווקא בגלל הקשיים שלי, ודווקא בגלל שלא ויתרתי לעצמי והנה אני כאן, מורה - אנשים רואים יכולים ללמוד ממני על נחישות וכוח רצון והגשמת חלומות".
הוא לימד שנה בבית הספר לחינוך מיוחד בכפר מנדא, "אבל הרגשתי שבבית ספר רגיל אוכל לתרום יותר מהיכולות שלי". לפני כשלושה שבועות החל ללמד בבית הספר אבן סינא, שבו 530 תלמידים.
"פגשתי אדם נחוש ורציני, והגעתי למסקנה שהוא מתאים לבית הספר הזה", אומר ד"ר האני קרידין, מפקח בית הספר. "ידעתי שזה מורכב, שהוא יצטרך סיוע של מחנכי הכיתות והסייעות בעניינים טכניים, בהובלה מכיתה לכיתה, אולי גם מול התלמידים. אחרי שראיתי שיעור אחד שלו, אני מרגיש שצדקתי. ראיתי שהוא בטוח בעצמו, שולט יפה בכיתה ומעביר את החומר בצורה רהוטה".
המנהל סוהיל עיסאווי // צילום: יהושע יוסף
מנהל בית הספר, סוהיל עיסאווי, מלווה את הישאם מקרוב. "הוא המורה העיוור הראשון כאן. מבחינתי, זה ערך עליון לשלב בבית הספר אנשים עם מוגבלויות. חברה בריאה צריכה להכיל אנשים כמו הישאם ולתת להם הזדמנויות שוות.
"ערכתי שיחה מקדימה עם המורים ועם התלמידים וסיפרתי להם על בואו של הישאם. ביקשתי שיכבדו אותו, שיעניקו לו את כל התמיכה ויעזרו לו להצליח אצלנו. אני מאוד שמח שהוא מלמד כאן. הוא בא לשיעורים מוכן, מאוד מקצועי, והילדים מקשיבים בשיעורים שלו".
הישאם: "טוב לי מאוד בבית הספר. אני באמת חייב להודות לד"ר קרידין, שהאמין בי, ולמנהל סוהיל עיסאווי, שתומך בי מהרגע הראשון ומלווה באהבה כל צעד שלי בבית הספר. גם סגן המנהל מחמוד המורים האחרים קיבלו אותי בזרועות פתוחות ועוזרים לי להשתלב כאן.
"קשה לי להסביר עד כמה זה דבר גדול בשבילי. עד כמה אני נרגש להכין בבית מערכי שיעור ולהגיע לבית הספר ללמד. זה נותן לי כוח, אנרגיה, ממש מכניס לי תשוקה חדשה לחיים.
"כרגע אני מלמד יומיים בשבוע - כישורי חיים וערבית, בשליש משרה. הייתי שמח לעבוד יותר, ללמד כל יום. לתרום לילדים מעצמי כל יום. הלוואי שזה יסתדר בעתיד".
חיוך תמידי
את אשתו ספא (29), שאינה עיוורת, הכיר לפני שש שנים. אח שלו הציע לאח שלה שהם ייפגשו.
"עד שפגשתי אותה נחלתי אכזבות רבות. היו לי מפגשים עם נשים שהכרתי בלימודים באוניברסיטה או דרך האינטרנט. בדרך כלל זה הסתיים במפח נפש. היו כמה מקרים שבהם ההורים שלהן לא הסכימו שהן ימשיכו להיפגש איתי, הם השתמשו בכל מיני תירוצים, כמו 'הן צריכות להתמקד בלימודים', אבל ידעתי שזה בגלל שאני עיוור. זה מאוד פגע בי.
"המפגש עם ספא היה אחר, מהרגע הראשון. מצא חן בעיניי הקול שלה, טון הדיבור. ביקשתי ממנה שתספר לי איך היא נראית. היא אמרה: 'אני גבוהה, רזה, יש לי שיער בלונדיני. ויש לי חיוך תמידי. זה כבש אותי.
"התחברנו בן־רגע, כאילו הכרנו כבר שנים. היא אמרה לי בפשטות: 'פגשתי אנשים רואים, אף אחד מהם לא היה מיוחד כמוך'. הרגשתי שאני מדבר אל ליבה. היתה בינינו משיכה הדדית מהרגע הראשון".
הישאם בכיתה. "זה מדהים, הוא מרתק אותם", אומר המחנך בילאל // צילום: יהושע יוסף
אחרי הפגישה הראשונה הם המשיכו את הקשר בטלפון, וכעבור שבוע נפגשו שוב והפכו לזוג. לפני חמש שנים התחתנו ועברו לגור בבית משלהם. מאז נולדו הבן סלאח (5) והבת ריטאל (4).
"עוד כשהילדים היו קטנים הסברנו להם שאבא לא רואה. הם גדלו לתוך העובדה הזאת. זה לא מונע ממני, למשל, לחבק אותם כל הזמן - אולי כפיצוי מסוים על כך שאני לא יכול לראות אותם. זה גם לא מונע ממני מללכת לשחק איתם בגן משחקים, או סתם לשבת איתם בבית ולצחוק יחד, ובעיקר, להיות אבא אוהב ומחנך ומוביל דרך עבורם.
"הם מקסימים. יום אחד סלאח שאל אותי: 'אבא, קשה לך שאתה לא רואה?' עניתי לו שכבר למדתי לחיות עם זה, ואני מתגבר. כשאנחנו בבית, הם הרבה פעמים מובילים אותי ממקום למקום".
אשתו ספא היא עקרת בית. הישאם מקבל קצבת נכות מלאה ("היא יורדת קצת בגלל שאני עובד"). "אנחנו מסתדרים, לא חסר לנו כלום. בימים שאני לא עובד אני גולש הרבה באינטרנט, מכין מערכי שיעור וגם יוצא קצת להתאוורר בכפר. לפעמים ספא לוקחת אותי במכונית, לפעמים אני נוסע באוטובוס או יוצא עם חברים. פעם לא היו פה כל כך הרבה בתים, היה יותר מרחב. היום יותר מסובך לנוע לבד.
"בכלל, הייתי שמח שמקומות יהיו יותר נגישים לעיוורים ולבעלי מוגבלויות. זה אמנם משתפר בשנים האחרונות, אבל אפשר לעשות הרבה יותר".
בסביבות השעה 2 בצהריים מסיים הישאם את יום הלימודים ונעמד בכניסה לבית הספר. ספא והבת ריטאל באות לקחת אותו הביתה. ריטאל הקטנה מושיטה מייד את ידה ומובילה את אבא אל רחבת החניה.
"התגעגעתי אלייך", הוא אומר, ומעניק לה חיבוק אוהב.
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו