הסערה שאחרי התקציב?

הביטוי השכיח "אחרי החגים" עבר לאחרונה מטמורפוזה במערכת הפוליטית והשתנה ל"אחרי התקציב". הרחבת הקואליציה? אחרי התקציב. חוק הגיוס? אחרי התקציב. מתווה הגז? אחרי התקציב. בזמן התקציב לא מנהלים קרבות פוליטיים. 

כל עוד החבל על צווארה של הממשלה לא הותר - ראש הממשלה לא יוצא למלחמות גדולות, וגם לא קטנות. בלי זעזועים מדיניים ובלי דרמות פוליטיות. נפתלי בנט שוב לקח קרדיט על הישגים של אחרים? אפשר הפעם להבליג. בתוך הליכוד מתחילים קרבות פנימיים על רקע הבחירות לראשות המרכז? עיזבו. קודם נעבור את התקציב.

בסוף הוא עבר. הממשלה הבטיחה את יציבותה, על פי ההערכות, לפחות עד התקציב הבא במארס 2017. זמן נצח בחיים פוליטיים. בשבוע הבא אמור רה"מ להעביר את הגיוס והגז, ובאין מו"מ מדיני, האתגר הבא יהיה כנראה ניסיון להרחיב את הקואליציה. 

השתוקקותו של הרצוג להיכנס לממשלה היא הסוד הגלוי ביותר בכנסת. אין כמעט ח"כ במפלגת העבודה שלא עבר את שיחת ה"התייעצות", שבה בודק הרצוג את השטח ומוודא שיש לו רוב למהלך. 

הבעיה של הרצוג היא לא השגת הרוב, אלא שאיש לא ילך איתו בגלוי. לאהוד ברק היה את שלום שמחון. להרצוג אין אף אחד. מאחורי הקלעים הם אומרים לו: "רוץ, בוז'י רוץ", הם גם מוכנים להתחייב שילכו איתו ואף יתמנו לשרים, אבל רק בתנאי שהוא, הרצוג, יוביל לבד. הם לא יהיו אלה שפורשים בפניו את השטיח האדום לחדר ישיבות הממשלה. 

בניגוד אליהם, המתנגדים לישיבה בממשלה מאיימים על הרצוג שייצאו נגדו בוועידה ובתקשורת. המסר ברור: שלא תעז. אז הרצוג מהסס ומתלבט. ומי יודע מה בסוף יחליט, אם בכלל.

התנאי הברור שהציב נתניהו בפני הרצוג לקראת האפשרות לצרפו הוא דחיית הפריימריז לראשות העבודה. נתניהו לא מעוניין לחזור על הטעות של אולמרט, שצירף את עמיר פרץ וקיבל אחרי כמה חודשים את אהוד ברק שהביא להדחתו בטרם עת. 

תג המחיר של הרצוג בשלב זה גבוה: פרישת מפלגת הבית היהודי, ולחלופין העברתם של תיקי החוץ והביטחון לידי העבודה. ככל הידוע, נתניהו אינו מוכן בשלב זה לאף אחת מהדרישות.

 

הניסיון של כחלון

לא הולך לאחרונה ליאיר לפיד. מחאת הגיוס לא מתרוממת; בשדה המדיני לא הצליח להתבלט למרות שהתראיין בכל רשת זרה להסביר את עמדת ישראל; וכעת התקציב שעבר רק הבליט את הפער בין הגזירות הקשות והרפורמות הריקות כגון מע"מ אפס על דירות, שהוא העביר, לבין תקציב כחלון - עתיר הרפורמות והבשורות. לפיד יכול לטעון שזו לא חוכמה: אצלו הקופה היתה ריקה ועם בור תקציבי גדול, ואילו כחלון מעביר תקציב עם עודפים, לאחר 11 חודשים שבהם המדינה עבדה עם תקציב של 1 חלקי 12, מה שניפח את הקופה. אבל יש עוד עניין. כחלון הוא בעל ניסיון; כשפקידי אגף התקציבים הגישו את הטיוטה הראשונה להצעת התקציב, לקח אותה כחלון וניער ממנה את כל הגזירות. לפיד, לעומתו, הפך ליחצ"ן הכי גדול שלהם.

במתקפה על כחלון, השבוע, בעניין חוק הגיוס, קרא לפיד: מה אסביר לבן שלי החייל? אולי תסביר לו, הציעו אנשי כחלון, איך שכרו עומד לעלות מעכשיו, ואיך מענק השחרור שלו גם הוא יקפוץ דרמטית. לפיד גם תקף את העברת הכספים הקואליציוניים במסגרת התקציב, אבל כנראה שכח איך העביר 430 מיליון שקלים לחטיבה להתיישבות (זוכרים את "ברית האחים"?). הוא גם לא שם לב כנראה כי מתחת לאף של חברי מפלגתו, העבירו גם הם דרישות להעברת כספים ייחודיים לנושאים כמו חד־הוריות או מס הכנסה שלילי. 

 

כולם נגד ברקת?

לא רק לפיד תקף את כחלון, אלא גם ראש העיר ירושלים ניר ברקת, שהחליט לנטוש (זמנית?) את הקרב ראש בראש מול נתניהו ולהסיט את האש נגד שר האוצר. ההחלטה עלתה לו בשיתוף פעולה בין כחלון לשר לענייני ירושלים, זאב אלקין, שעימו ראש העיר בנתק מוחלט. 

לנתק הצטרפו עוד כמה מיריביו של ראש העיר - יו"ר ועדת הפנים, דודי אמסלם, ויו"ר ועדת הכספים, משה גפני, שנלחם בברקת עוד בבחירות האחרונות. הסיכום שאליו הגיעו חברי קואליציית אנטי־ברקת: להעביר מיליונים לירושלים, אולם לא באמצעות העירייה. המסרים שיצאו היו תוקפניים: ירושלים מקבלת 250 אחוזים יותר מכל עיר אחרת, אמרו, אולי הבעיה היא לא סכום הכסף המועבר אלא ניהולו? 

מנקודת מבטו של ברקת, הדברים נראים אחרת לחלוטין: ערוצי הגישה שעמדו לרשותו לכאורה באמצעות חברי סיעת כולנו, שהיו עד השבוע האחרון מקורבים אליו, נחסמו למעשה בהוראתו של שר האוצר. כחלון, אומרים בירושלים, סירב להיפגש עם ברקת כבר מיומו הראשון בתפקיד. ההסבר לכך מיוחס לכך שהוא ציפה מברקת להביע תמיכה בכולנו לפני הבחירות. אבל ראש העיר העדיף לתמוך בנתניהו.

לגבי היחסים עם רה"מ, הם אומרים שהם נותרו מצוינים כפי שהיו. השניים אף צפויים להיפגש בקרוב. ברקת מבין כי ראש הממשלה לא יכול לכפות על שר האוצר, שעימו הוא מבקש לקיים יחסים תקינים עד כמה שניתן, להעביר תקציבים שהוא לא מעוניין, אולם הוא מקווה שיצליח לשכנע את כחלון כי מדובר בכסף הכרחי עבור תושבי העיר. אם לא, צעדי המחאה נגד שר האוצר, שכוללים היום בעיקר משאיות זבל עם דיוקנו, ילכו ויחריפו.

לברקת היו את כל הנתונים להצליח עם הממשלה הנוכחית: נתניהו שיתף איתו פעולה באופן מלא; ערוצי התקשורת עם שר האוצר היו ענפים - אחיו של כחלון, קובי כחלון, היה סגנו, כמו גם ח"כ רחל עזריה שהיתה סגניתו; ח"כ פולקמן היה יועצו. ברקת היה יכול גם לטפח את יתר הליכודניקים, כפי שעושה נפתלי בנט. להחמיא לשר פה ולח"כ שם. כשיגיע יום ההתמודדות - יהיה מי שיעמוד לצידו. 

מצד שני, זה שכולם נגדך, מלמד על כך שאתה גורם שיש לחשוש מפניו. אולי לשם מכוון ברקת לקראת הקפיצה המתוכננת לפוליטיקה הארצית.

בזה אחר זה הודיעו שרי וח"כי הליכוד על תמיכה בדודי אמסלם בקרב על ראשות מרכז המפלגה בחודש הבא. הסיבה ברורה: בקרוב ימונה צחי הנגבי לשר, ככל הנראה שר התקשורת. השרים לא מעוניינים לחזק מישהו במעמדם, לכן הלכו לו על הראש. כמו במקרה של ברקת כך גם כאן: אולי את התפקיד הוא יחמיץ, אבל זה לא בהכרח סימן רע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו