הוא ראה את המוות בעיניים במבצעים נועזים של הסיירת, הוא הציל חיים של לוחמים אמיצים תחת אש ונפצע בעצמו. אבל שום דבר לא הכין את אל"מ (מיל'), ד"ר חגי קדם (63), הרופא המיתולוגי של סיירת מטכ"ל וכיום מנהל האגף לתכנון מדיניות במשרד הבריאות, לקרב הקשה מכולם.
"תמיד הייתי בצד השני, כרופא מטפל ומציל חיים, והנה התקבלתי גם אני למועדון של החולים ב'מחלה קשה'. גיליתי את הצד השני, של המטופל, וגיליתי כמה אטימות וניכור יש במערכת הבריאות לחולים, והחלטתי להילחם כדי לשנות את זה. בימים האחרונים קיבלו במשרד הבריאות את עמדתי, והעניין הזה הוכרז כאחד היעדים האסטרטגיים בשנה הקרובה.
"אני אמשיך להילחם על חיי ועל כך שכל מטופל בארץ יזכה להיות במרכז ולקבל את הטיפול הראוי והטוב ביותר. אני מקווה לנצח בכל החזיתות".
באפריל 2006 השתנו חייו בפעם הראשונה. הוא שימש אז ראש אגף רפואה ראשונית בקופת חולים מכבי, כשזיהה נגע חשוד ליד העקב ברגלו. "תליתי לי פתקית צהובה על המחשב שאני צריך ללכת לרופא עור. אבל תשעה חודשים עברו עד שהלכתי לרופא עור, וכך מנעתי מעצמי את הדבר הקריטי, שאני מטיף לו עכשיו בנחרצות גדולה כל כך: שלב הגילוי המוקדם".
שלושה רופאים ראו את הנגע שלו, ולא חשדו שמדובר בסרטן. גם הפלסטיקאי שהוריד את הנגע לא חשד. אבל בדיקת הביופסיה גילתה שזו מלנומה. קדם עבר ניתוח להסרת הנגע וגם הסרה של כמה מבלוטות הלימפה במפשעה, "מתוך מחשבה שאם היה פיזור גרורתי, הן הראשונות להיות נגועות.
"חשבתי לעצמי, איזה אידיוט אני. אני, בתור רופא, הפרתי את כל הכללים כשזה נגע אלי. מה בדיוק היה קורה אם הייתי הולך בוקר אחד לרופא עור ומאחר שעה לעבודה? למה לא עשיתי את זה? יכולתי להעיף ממני את המחלה הזאת, ועכשיו לא היינו יושבים פה ומדברים. הייתי בריא".
שבע שנים וחצי הוא היה "נקי". לפני שנתיים, כשמישש בלוטה קטנה במפשעה, שנשארה מאז הניתוח ההוא, חש שהיא עגולה וקשה יותר, מה שמאפיין בלוטה נגועה. הוא הלך מייד לבדיקות, ושם התברר שהכל חזר. ובגדול.
ד"ר קדם. חיברתי מתווה טיפולי ומסמך שכותרתו 'החולה במרכז'" // צילום: אפרת אשל
החלטה חדשנית על תרופה
באוקטובר 2013 עבר קדם ניתוח מורכב, שבו הוסרו קשרי הלימפה בצד השמאלי של מפשעתו, לשם כריתה רחבה של הנגעים הסרטניים שהתגלו בגופו. כעבור שבעה חודשים התגלו אצלו עדויות לגרורות סרטניות בכבד, בריאות ובמוח.
"היתה לי בליטה קטנטונת בראש, ורודה, והלכתי לבדוק את העניין. עשו לי בדיקת MRI מוח, ושם נצפתה גרורה בגודל 9 מילימטר. עשו לי בדיקות נוספות לחיפוש גרורות, והשוק שלי היה גדול. גילו גרורות בכבד, במוח ובריאות. זה היה שוק על גבי שוק. לא רק שהסרטן חזר - הוא גם שלח גרורות.
"עברו עלי ימים קשים מאוד ולילות ארוכים בלי שינה. היה עצב גדול ודאגה גדולה שלי ושל יעל אשתי לחמשת הילדים הנפלאים שלנו. הרופאים נתנו לי תוחלת חיים של שלושה עד חמישה חודשים, כולל שבתות וחגים.
"אני לא אדם של דיכאונות ולא נוטה לשקוע. זה לא דפוס מוביל אצלי בחיים. חישבתי מסלול מחדש. ידעתי היטב שדרושה כאן מלחמה, והחלטתי לצאת אליה ולעשות הכל כדי להבריא. לא הסכמתי בשום שלב להיכנע. זה לא היה פשוט".
לפני שנה וחצי הגיע קדם לפרופ' מיכל לוטם, מנהלת המרכז למלנומה ולאימונותרפיה של סרטן בבית החולים הדסה עין כרם.
"במצב שבו הוא הגיע אלי חשבתי שהוא לא יחיה יותר מחודש", היא מספרת. "הוא טופל בתרופה ביולוגית בשם קיטרודה, שלא נתנה מענה רצוי למחלה שלו, לא נצפה השיפור המקווה במצבו, ולמעשה הגענו למבוי סתום. התחלתי לטפל בו בתרופה אחרת - טמודל (כימותרפית), והתגובה של הגוף שלו היתה מפתיעה באיכותה. אולי הכי דרמטית ומוצלחת ממה שחוויתי אי פעם עם המטופלים שלי.
"חגי הסכים שיבוצע מחקר על תאי הגידול הסרטני ועל הדם שלו. מהבדיקות הסקתי שהתגובה המצוינת שלו לתרופה הכימותרפית קשורה לתרופה הביולוגית הקודמת שהוא לקח, וחשבתי שהטיפול המיטבי יהיה בשילוב של שתי התרופות. זאת היתה החלטה חדשנית למדי, אבל היא עבדה. מה שמוכיח שצריך לאפשר לרופאים יותר גמישות מחשבתית ויצירתית בטיפול בחולי הסרטן.
"התגובה הגופנית שלו לטיפול היתה מאוד מוצלחת. כרגע המחלה בנסיגה משמעותית, אם כי הסרטן הוא אויב מתוחכם, ואנחנו כל הזמן עם היד על הדופק. מאוד התרגשתי לראות את חגי מתפקד וחוזר לתחביב שלו, חתירה, ואפילו מארגן משט מיוחד בכנרת להגברת המודעות לסרטן העור. אבל התפקיד שלי הוא לדאוג כל הזמן ולהיות קשובה לבדיקות שלו ולפעול לפיהן".
תשובה מטריפה של סניטר
למרות היותו בכיר במשרד הבריאות, ואולי דווקא בגלל זה ומתוך תחושת השליחות הפנימית שלו כרופא, יצא קדם למאבק יוצא דופן, עיקש ואמיץ במיוחד.
"גיליתי שנוסף על ההתמודדות שלי עם המחלה, הייתי צריך להתמודד עם המערכת הרפואית, שהיתה אמורה לטפל בי. לצערי הגדול גיליתי לא פעם, הן בעניין התרופות שאני לוקח והן באשפוזים השונים שלי ובכלל בסבך הביורוקרטיה של הטיפול בי ובאחרים, שהחולה ממש לא במרכז. שפעמים רבות האינטרס שלו הוא משני ולפעמים מנוגד לשיקולים מקומיים או גלובליים.
"רוצה דוגמה? בבקשה. קבעתי תור אצל פרופסור בכיר בבית חולים גדול. נסעתי אליו לבית החולים, המתנתי בתור כמו כולם. חצי שעה, שעה, שעה וחצי - אף אחד לא יוצא מהחדר ואף אחד לא נכנס.
"אחרי שעה וחצי, אני רואה צוות טלוויזיה יוצא מהחדר שלו. אף אחד לא יצא להתנצל או להסביר לעשרות חולי הסרטן שהמתינו לפרופסור.
"נכנסתי אליו אחרי שלוש שעות של המתנה. הוא אמר לי: 'למה לא ציינת שאתה רופא כשהזמנת את התור? כבר היית נכנס מזמן'. אמרתי לו שאני נוהג להמתין בתור כאחד האדם, וכך אעשה גם בעתיד.
"דבר נוסף ששיגע אותי הוא הזמן הארוך, הכמעט נצחי, שחולי סרטן צריכים להמתין אחרי שעשו בדיקת דימות כמו CT או MRI. לפני כמה זמן שאלתי את אחד מחבריי הטובים, שהוא במקרה מנכ"ל של בית חולים גדול, כמה זמן הוא היה מוכן להמתין לתשובה לבדיקה כזאת אם היה חשד שיש לו גרורות. הוא ענה בלי היסוס: 24 שעות מקסימום. אלא שבבית החולים שלו, כמו ברוב בתי החולים בארץ, התשובה מתקבלת בתוך עשרה ימי עבודה, שזה שם קוד ליותר משבועיים.
"לפני שנה וחצי הייתי בעצמי בסיטואציה הזאת. בעזרת פרוטקציה, קיבלתי את התשובה הראשונית במייל אחרי כמה ימים. התשובה הרשמית, זאת שמקבלים כל החולים, הגיעה אחרי כמה שבועות בדואר.
"חקרתי את העניין וגיליתי, לתדהמתי, שמה שהכתיב את לוח הזמנים הוא לא היכולת האמיתית והזמינות של הרופאים המפענחים במכון, אלא שהבדיקה שלי חיכתה לרופא מסוים, שהיה אמור לפענח אותה במסגרת העבודה הנוספת שלו אחר הצהריים.
"ואני שואל: איפה פה המטופל? למי בדיוק אכפת ממנו ומאשתו ומילדיו, שנמצאים במתח נפשי גדול ומחכים בקוצר רוח לתוצאות? למה לעזאזל זה צריך להיות ככה? ואיפה הטיפול בחולה? הזמן שחולף עלול להשפיע על התקדמות המחלה, לא?"
הוא נסער. ניכר בו שהנושא בנפשו. "פרופ' לוטם היתה צריכה לעבוד שעות נוספות כדי לשכנע את קופת החולים שלי, מכבי, שאני צריך לקבל תרופה מסוימת. היו גם כמה פעמים שהגעתי לבית חולים הדסה לקבל טיפול, ואז התברר שההתחייבות של הקופה היא רק לפוריה, בצד השני של המדינה. למי אכפת? למי???
"הם פועלים אוטומטית, ומוציאים התחייבויות לפי מקום המגורים, ולא לפי מקום הטיפול. לצערי זה קרה לי יותר מפעם אחת, ונאלצתי כל פעם מחדש לשנות את ההתחייבות כך שאהיה מטופל בהדסה ולא בפוריה או בנהריה.
"אחרי הניתוחים שלי, כשהייתי מאושפז בבית החולים, חוויתי תופעות קשות של יחס למטופלים, שהדהימו אותי. יום אחד, קצת אחרי שעברתי ניתוח מורכב, לקח אותי אחד הסניטרים במיטה למחלקה שבה הייתי אמור להתאשפז. זוג מבוגר ניגש אליו ושאל אותו בנימוס אם הוא יכול לעזור להם ולכוון אותם למחלקה מסוימת. הוא ענה שאין לו זמן.
"ביקשתי ממנו לעצור. יעל היתה לצידי כמו תמיד, וביקשתי ממנה להסתכל מה רשמו להם בפתק ולאן הם צריכים להגיע. היא לא הבינה מה רשום שם, ונתנה לי את הפתק. בסוף הבנו, ואמרנו להם לבוא איתנו במעלית.
"התשובה של הסניטר הטריפה אותי. למה הוא לא יכול היה לעזור להם? למה הוא רואה מול העיניים אובייקטים ולא בני אדם?
"החלטתי שחייבים לעשות מעשה. אני לא מחפש אשמים, אלא רוצה לעזור לכלל החולים במדינה, שיקבלו טיפול יותר טוב ושירות יותר מהיר. חיברתי מתווה טיפולי ומסמך שכותרתו 'החולה במרכז'. לשמחתי, זכיתי לשיתוף פעולה מצד משרד הבריאות.
"בדיון על התוכנית האסטרטגית של המשרד, שנערך בחודש שעבר, הצגתי את המסמך, והעמדה שלי התקבלה. היתה שם רופאה שטענה שהיא לא יודעת על מה אני מדבר, כי אצלה בבית החולים המטופל תמיד במרכז. מנכ"ל המשרד, משה בר סימנטוב, הכריז על העניין הזה כעל אחד מעמודי האש של המשרד לשנה הקרובה, יעד אסטרטגי, והוא ייקרא 'המטופל כאדם במרכז'.
"בתקופה הקרובה יוקמו צוותי עבודה בנושא, ויגובשו הערכים והתכנים, כדי להתחיל ולבצע במערכת את השינוי הנכסף. מדובר בהחלטה חשובה מאוד, ובשבילי זאת הגשמת החזון והחלום שלי. חשוב לי לציין שפגשתי במערכת הבריאות גם אנשים נפלאים ומסורים רבים, וזה מוכיח שזה אפשרי גם לגבי השאר".
מקופת חולים מכבי נמסר בתגובה: "חגי היה חלק מצוות מכבי במשך שנים ארוכות, ואנחנו מאחלים לו שינצח את המחלה ויחזור לבריאות שלמה. הבקשה לתרופה קיטרודה אושרה לחגי כבר בחודש מאי. כמו בכל מקרה מורכב, מתנהל שיח מקצועי בין מומחי מכבי לבין הרופאה המטפלת. במקרה זה חלפו שבועיים בלבד ממועד הפנייה ועד לאישור.
"חגי מקבל התחייבויות ממכבי לכל הטיפולים הנדרשים. בית החולים המרכזי שבו הוא מטופל הוא הדסה. עד היום, כשנדרש לבצע בדיקה מסוימת, מתוך כוונה להקל עליו, ניתנה לו התחייבות לבית החולים פוריה, הקרוב למקום מגוריו בגולן. מייד עם פנייתו לשנות את ההתחייבות, היא שונתה ללא קושי או עיכוב. נמשיך להעניק לחגי ולמטופלים האונקולוגיים שלנו את השירות הטוב ביותר שניתן ולעמוד לרשותם ככל אשר יידרש".
כרופא באפריקה. "להיות במצבים מאתגרים, מרתקים, מסוכנים" // צילום: אפרת אשל
ניסיון החייאה בחושך מוחלט
הוא נולד בקיבוץ רמת הכובש, לנתן ז"ל ורחל, זוג מורים. כשהיה בן 6 קיבלו הוריו תפקידי הוראה בכפר הנוער מאיר שפיה שליד זכרון יעקב, ועזבו את הקיבוץ.
"אני ואחי אייל, שהיה צעיר ממני בארבע שנים ונפטר לפני כמה שנים, גדלנו שם. זה היה אז כפר קטן. בכיתה א', למשל, היינו רק שני ילדים בכיתה".
כשהיה בן 12 עברה המשפחה לכפר סבא. לפני הגיוס לצה"ל צצה אצלו התלבטות קשה: טיס או רפואה. שירות צבאי מיידי - או עתודה.
"היינו חבורה מאוד מגובשת בכיתה, עד היום אנחנו חברים טובים. לא מעטים החליטו ללכת לעתודה ונרשמו ללימודי רפואה (היום, מתוך 25 התלמידים, 11 הם רופאים; ע"נ). אני לא האמנתי שאתקבל, כי ציוני הבגרות שלי היו גבוליים. במקביל, עברתי את המבדקים לקורס טיס".
בסופו של דבר הוא התקבל גם לעתודה, ובחר בלימודי הרפואה. בקיץ 1970 התגייס, ואחרי הטירונות וקורס חובשים החל את לימודיו בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. במלחמת יום הכיפורים שירת ברמת הגולן, כחובש בפלוגת חובשים של חיל הרפואה, והשתתף בקרבות מול הסורים. ב־1977 סיים את לימודי הרפואה ויצא לקורס קצינים בבה"ד 1, שאותו סיים כחניך מצטיין.
"התפקיד הראשון שלי כרופא צבאי היה בגדוד 202 של הצנחנים. מפקד הגדוד היה אז שאול מופז. אני חייב לו המון בעיצוב האישי שלי כרופא וכאדם. יום אחד באתי אליו וסיפרתי לו שלבת שלי יש צהבת. הוא אמר לי מייד: 'קח את האוטו שלי וסע הביתה. תחזור רק כשהכל יהיה בסדר'. זה היה כל כך אנושי מצידו.
"היה לנו קשר מאוד קרוב. הוא תמיד נתן בי אמון וזה עזר לי לבנות את הביטחון העצמי כרופא צעיר. אחרי שנה בגדוד הוא שאל אותי אם אני רוצה להגיע ל'יחידה'. השבתי שכן. מופז דיבר עם נחמיה תמרי, שהיה אז מפקד הסיירת, והציע לו לקחת אותי.
"בספטמבר 79' נחמיה קרא לי והודיע לי שמעכשיו אני הרופא של סיירת מטכ"ל. התרגשתי מאוד. זה היה כבוד גדול ואחריות גדולה. בעת ההיא היה רופא אחד לסיירת, ומתחתיו חובש אחד".
אחד האירועים הראשונים שבהם השתתף, ואחד הקשים ביותר, היה במארס 1980, חודשים אחדים לאחר שנכנס לתפקיד. במסגרת תרגיל משותף לשייטת 13 ולסיירת מטכ"ל טבע למוות לוחם השייטת סמ"ר יוחאי פרייס. קדם היה שם, וכשהוא מספר איך לא הצליח להציל את פרייס, עיניו מצטעפות.
"תנאי השטח היו קשים, היו שם הרבה בוץ וחשיכה מוחלטת. עם האור מפנס המצח שלי ביצעתי בו ניסיון החייאה מלא. נלחמתי עליו. אבל אחרי דקות ארוכות נאלצתי לקבוע את מותו.
"זה היה אירוע קשה מאוד עבורי. אחר כך היתה לי תקופה ארוכה של סיוטים בלילות, הייתי חולם על זה ומתעורר מבועת. היתה לי אכזבה, כרופא, שלא הצלחתי להציל אותו. חשבתי כל הזמן מה עשיתי לא נכון, מה הייתי יכול לעשות אחרת.
"אחרי כמה זמן פגשתי פסיכולוג צבאי בשיחה אקראית, וסיפרתי לו. הוא אמר לי: 'אתה יודע שאתה פוסט־טראומטי?' יכול להיות שזה היה נכון, אבל לא הרגשתי שזה מפריע לי לתפקד".
מקבל דרגה בסיום קורס קצינים מרפאל איתן (רפול). "היתה לנו תחושה שאפשר לעשות הכל, ולא מהתנשאות" // צילום: אפרת אשל
מפקד המחבלים קלט אותי
בפסח 1980 השתלטו מחבלים על בית הילדים שבקיבוץ משגב עם בצפון. סיירת מטכ"ל נבחרה לבצע את פעולת ההשתלטות.
"הגענו לשם בסביבות 5 בבוקר. מפקד החפ"ק היה רס"ן בוגי יעלון. אני נתקעתי מול החלון של בית הילדים, החלפתי קצין של הימ"מ שישב שם. עמדתי על גרם מדרגות, וחצי הגוף העליון שלי היה חשוף, כך שמפקד חוליית המחבלים ראה אותי. שמתי לב שמדי כמה זמן מגיע בדיוק מאחוריו עוד מחבל ומשוחח איתו.
"המשא ומתן היה ארוך, ובמהלכו גם הבאנו אוכל לילדים, שהוחזקו כבני ערובה. התכנון היה שצלף שלנו יהרוג את מפקד החוליה, ואז הכוח יסתער פנימה ויחסל את שאר המחבלים. עליתי בקשר מול מפקד הצלפים שלנו, שתפס עמדה בין העצים, ואמרתי לו שאפשר להרוג במכת האש הראשונה לא רק את מפקד החוליה, אלא גם את אחד המחבלים הנוספים, שנעמד מאחוריו.
"במהלך המו"מ עם הכוחות שלנו, מפקד החוליה ציין שהוא רואה אותי, ושאם לא מעיפים אותי אחורה, הוא יורה בי. זה כבר לא קרה. הצלפים שלנו ירו בו וחיסלו במכה אחת אותו ואת המחבל השני שהיה מאחוריו.
"פרצנו פנימה, אני הייתי במאסף. חמשת המחבלים חוסלו, אבל היו שלושה הרוגים ישראלים וכמה פצועים. לסיירת היו שבעה פצועים. נתתי להם טיפול ראשוני בשטח, ואחרי כמה דקות הם פונו במסוק.
"נסעתי לבית החולים, ביחד עם עוד כמה לוחמים. כשהגענו, אנחנו רואים פתאום צלם שמצלם את הפצועים. הכנסנו אותו לחדר הכביסה, לקחנו לו את ציוד הצילום, מעכנו את כל הפילמים שלו, זרקנו אותם לאסלה והורדנו את המים".
הוא שירת במשך שנים תחת כל מפקדי הסיירת - נחמיה תמרי, עוזי דיין, שי אביטל, עמר בר לב, בוגי, רן שחור, עמוס בן אברהם, דורון אביטל, שחר ארגמן, יובל רחמילביץ', ניצן אלון והרצי הלוי. לבוגי, למשל, הוא זוכר איך עזר לו לסחוב את התרמיל הכבד שהתקשה לשאת ("הוא ממש עזר לי שם").
במלחמת לבנון, ב־1982, נכנס עם לוחמי הסיירת לעומק השטח. "באחד הימים נסענו בנגמ"שים בוואדי שבעא, היינו הכוח הכי מזרחי של צה"ל במלחמה. היתה שעת צהריים, אני ישבתי למעלה בתא הלוחמים עם עוד שלושה־ארבעה חבר'ה, ועוד שלושה־ארבעה ישבו בבטן הנגמ"ש.
"אחרי כמה שעות החלפנו משמרות. כמה דקות אחר כך נורה עלינו טיל נ"ט, שפגע בנגמ"ש. כל מי שהיה בפנים נפגע. אני חטפתי רסיסים בכל הגוף. כולנו קפצנו מהנגמ"ש ורצנו קדימה.
"פתאום עצרתי וחשבתי לעצמי, רגע, איך אני יודע שכל הלוחמים יצאו החוצה? אולי מישהו נשאר מאחור, פצוע? חזרתי בריצה לנגמ"ש. היה שם לוחם פצוע, ניר ישועה, אחד מאלה שהחליפו אותנו בתא הלוחמים.
"מייד התחלתי לטפל בו. הורדתי לו את האפוד, אבל בקושי הצלחתי לתפעל את העירוי ביד ימין שלי, היא היתה כולה מלאה רסיסים. פינו אותו במסוק, אבל אחרי שלושה ימים הוא נפטר מפצעיו.
"רק אחרי 20 שנה אזרתי אומץ לספר למשפחה שלו את כל מה שקרה לנו שם, ואיך התחלפנו במשמרות כמה דקות לפני שחטפנו את הטיל".
בביתו במעלה גמלא. "הייתי בטוח שעוד דקה אני מחזיר ציוד, אבל הרגשתי שזה גיל קצת צעיר מדי להיפרד מהעולם" // צילום: אפרת אשל
קיאקים במקום אופניים
את יעל אשתו (62), מטפלת בדרמה, הכיר כשהיה סטודנט לרפואה, והיא למדה ביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הם נישאו כמה ימים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים. תחילה גרו בירושלים, שם נולדו שתי הבנות, וב־1980 עברו להתגורר במושב מעלה גמלא שבגולן, מרחק חמש דקות מהכנרת.
"חיפשנו יישוב בפריפריה", הוא אומר. "לא היה לנו אבא עשיר ולא היה לנו גרוש על התחת, ומצאנו פה בית יפה, שמאוד התאים לנו. אני בן קיבוץ, נולדתי בהוויה הזאת, כך שהיא לא זרה לי.
"התאהבנו במקום הזה. יש כאן שלווה ונוף מרהיב לכנרת ולגולן. כאן אני נרגע".
במעלה גמלא נולדו עוד שתי בנות ובן. כל חמשת הילדים כבר עזבו את היישוב, והיום יש לקדם שמונה נכדים. "בגמלא נשאר רק מי שרוצה להיות חקלאי, או מי שעבודתו בסביבה. זה לא המקרה אצלנו. הילדים שלי עזבו כדי לבנות בית, ללמוד ולעבוד".
הבית של חגי ויעל עטור בצילומים מרהיבים של יעל ובהרבה מזכרות וחפצים, שקדם אוסף בטיוליו בארץ ובחו"ל. בחצר הרחבה מונח הקיאק שלו, שבו הוא נוהג לחתור בכנרת. "בגלל שעברנו לגור חמש דקות מהכנרת, התחלתי לפתח תחביב של שיט בקיאקים. התחלתי בקיאק קטן של מתחילים, ולאט לאט השתדרגתי לקיאקים מכל הסוגים.
"כבר 20 שנה אני בעסק, וכיום זה החליף עבורי את הרכיבה על אופניים, שאני מנוע ממנה בגלל המחלה. בקיאק אני יושב על כיסא, לא מפעיל את הרגליים, ורק פלג הגוף העליון שלי עובד, בעיקר הידיים. בכל יום שישי בבוקר אני חותר עם אמנון פלד, שכן שלי ממעלה גמלא, שהיה בעצמו בסיירת. הוא פיקד על הצוות שנכנס ראשון לטרמינל באנטבה והרג את המחבלים".
כשאני מדבר איתו על פחד, הוא מחייך. "תראה, אני פחדן גדול מטבעי. פחדתי במלחמת לבנון הראשונה ופחדתי באירועים אחרים שהשתתפתי בהם, ושלא פורסמו עד היום. גם היום, כשאני חולה, אני מפחד מהמוות.
"אבל השירות בסיירת נתן לי כלים להתמודד עם הפחד ולמתוח את הגבולות. להיות במצבים מאתגרים, מסוכנים, מרתקים, שאדם מן היישוב לא יכול לחוות. פעילות קומנדו מתאימה לאופי שלי. יש בה הרפתקנות ופרפקציוניזם, קצת התגרות בגורל, אפשרות להשתולל, הכל.
"היתה לנו שם תחושה שאתה יכול לעשות הכל. לא במובן של התנשאות, אלא במובן של אמונה ביכולת שלך ובקבוצה שאתה חלק ממנה. זאת חבורה מדהימה ואמיצה, שתמיד חיה בתחושה שגם אם מישהו ייפול, איכשהו באמצע הדרך החברים יתפסו אותו ויצילו אותו".
את ההתמחות שלו ברפואה פנימית עשה קדם בבית החולים פוריה, ושם גם עבד עד 1993 כרופא במחלקה הפנימית. בשנים 1996-1993 ניהל את מחוז הצפון בקופת חולים כללית, ואחר כך כיהן ארבע שנים כסגן מנהל בית החולים העמק שבעפולה.
משנת 2000 שימש בתפקידים ניהוליים שונים בקופת חולים מכבי, במשך 11 שנים. לאחר מכן שימש יועץ לחברות פרטיות, והספיק עוד להיות מנהל קהילה במעלה גמלא במשך חצי שנה.
25 שנים שימש רופא הסיירת, תחילה בקבע ואחר כך במילואים. לפני שנה שיתף את החברים מהסיירת במחלה שלו.
"הייתי בטוח אז שעוד דקה אני מחזיר ציוד. זה היה אחרי שמצאו אצלי את הגרורות, וחשבתי שנשארו לי רק כמה חודשים. השתתפתי בכנס של רופאי היחידה, ושם סיפרתי להם. היו כאלה שכבר ידעו על זה ממני, והיו שלא ידעו, ומאוד התרגשו.
"תראה, אצלנו ביחידה לא נמרחים, אתה יודע. דווקא לאנשים האלה, שנגעו כל כך הרבה במוות, לא קל להתעסק עם זה בחיי היומיום. זה מפחיד ומרתיע, והיו אנשים, גם חברים, שלא יכלו להתמודד עם זה ועם הזמן תפסו מרחק. אמרתי ליעל, 'בסוף נישאר לבד'.
"הבנו שאנשים מעדיפים להתרחק מצרות, ממחלות, זה מאיים עליהם. היו חברים שמאוד התעניינו ושאלו לשלומי, והיו כאלו שהתרחקו.
"כשאתה חולה, יש גם בדידות מסוימת. אבל אלו החיים. היו אנשים שכבר באו להיפרד ממני, חברים טובים, שידעו שנשארו לי כמה חודשים. זה ריגש אותי. מצד שני, הרגשתי שזה גיל קצת צעיר מדי להיפרד בו מהעולם.
"לשמחתי, היום המחלה בנסיגה מתמדת, עברה שנה וחצי מאז שהתגלו אצלי הגרורות, בראש הן נעלמו לגמרי בגלל הטיפול המשולב שאני מקבל, ואני חי ובועט ומתפקד. התנצלתי בפני החברים שלי שהרסתי להם את התוכניות", הוא צוחק. "לא נכנעתי עד עכשיו, ואין לי שום כוונה להתחיל עכשיו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו