1. צריך להודות על האמת. מבצע צוק איתן הוא זה שגרם לאוהדי הנבחרת וגם לתקשורת לחשוב שבאמת הפעם משהו ישתנה. במקום לפתוח את קמפיין מוקדמות יורו 2016 בהפסד ביתי צפוי לבלגיה המשחק הזה נדחה, והקמפיין התחיל בשלושה ניצחונות רצופים. 9 מ־9 כולל הניצחון הבלתי נשכח על בוסניה. ניצחון שגרם לעיתונאים למחוא כפיים למאמן הלאומי עם כניסתו למסיבת העיתונאים לאחר המשחק בחיפה. היום גוטמן יסתפק במבטים מרירים מצד העיתונאים, ששיפדו אותו ובצדק על המופע המחפיר מול קפריסין ועל החלק השני של הקמפיין שהגיע אחרי הפתיחה המצוינת הזו.
שימו לב למספרים. בששת המשחקים מאז התקופה הנהדרת שהסתיימה בנובמבר בשנה שעברה, הנבחרת צברה רק 4 נק' נוספות. עם קצב צבירת נקודות כל כך עלוב, אי אפשר לחלום אפילו על מקום שלישי, שבניגוד לקמפיינים קודמים מספיק להעפלה אוטומטית לפלייאוף על כרטיס למשחקים בצרפת. עם נתוני פתיחה כאלה, הכישלון המהדהד מול קפריסין שלשום כואב הרבה יותר.
כי זה לא משחק נגד קבוצה עדיפה כמו אוסטריה בעידן ריצ'רד נילסן. זו התמודדות נגד נבחרת חביבה, עקשנית, טובה אבל לא יותר טובה מישראל. כי זה היה משחק שבו לטקטיקה, לשיטת המשחק ולמערך היתה חשיבות פחותה בהשוואה לאנרגיות, למוטיבציה ולצד המנטלי. ואם מאמן הנבחרת ושחקניו מגיעים למשחק כזה קריטי עם רמת מחויבות כל כך נמוכה, הם ראויים לכל שריקות הבוז מצד הקהל הנאמן שהגיע וכמעט מילא את טדי למרות המצב הביטחוני ועם תקווה קטנה בלב לקבל בשורות חיוביות בימים טרופים אלה. במקום המופע של שיא הרגש, קיבלנו את המופע של שיא העולב.
משחק כזה ורמת מחויבות כה נמוכה // צילום: אלן שיבר
2. הסיבה העיקרית, לטעמי, לצורה שבה הנבחרת נראתה שלשום בטדי, היא העובדה שהמאמן הלאומי, כך זה נראה בשבוע האחרון, לא היה עסוק באופן טוטלי בקמפיין של הנבחרת, והעסיק את עצמו גם בג'וב הבא שלו בהפועל ת"א. אם התקשורת עוסקת בימים שלפני משחק גורלי בהמתנה של הפועל ת"א לגוטמן ובציטוטים של "מקורביו" בכך שהוא כלל לא עוסק בזה, היו סמוכים ובטוחים שיש מצב שהוא כן עסק בזה. ושכן היו שיחות, עקיפות או ישירות, עם אמיר כבירי.
ובספורט מקצועני ובקבוצת כדורגל/כדורסל אין ואקום. ההשפעה של הדברים הללו מחלחלת לשחקנים, וככה אנחנו מקבלים נבחרת אפאטית ברגע הכי חשוב שלה בקמפיין. מה שעצוב הוא שזה קרה גם בקמפיין הקודם של גוטמן במוקדמות מונדיאל 2014 בברזיל. תנסו להיזכר בתצוגה של הנבחרת בבית מול אזרבייג'ן וצפון אירלנד, שהסתיימו שניהם בתיקו ובחוסר אכפתיות בולט מצד השחקנים. מה שעוד יותר עצוב הוא שבעשרת משחקי הבית בשני הקמפיינים שבהם גוטמן מאמן את הנבחרת, השיגה ישראל רק שלושה ניצחונות. אם אנחנו לא יודעים לשמור על הבית, איך בכלל מישהו חולם להגיע לטורניר גדול?
3. נשאלת השאלה - מה עושים עכשיו? הרי עופר עיני לא מבין כלום בכדורגל, והצוות המסייע שלו בהתאחדות מבין רק טיפה יותר, ולאורך השנים השיקולים בבחירת המאמן הלאומי הבא היו נגועים בעסקנות, בפוליטיקה קטנה, בהבטחות למאמנים ללא שום קשר לרזומה ולתוצאות שלהם על הדשא. אם מסתכלים על מצאי המאמנים הישראלים, המצב עגום. גיא לוזון? רן בן שמעון? אלישע לוי? כל אלה מאמנים טובים, אבל לא כאלה שיכולים לעשות את ההבדל. לגיא לוזון יש אולי יתרון ביכולת שלו להטריף שחקנים גם באימון פתוח עם ביקור של ילדים מקו העימות, אבל כאן, פחות או יותר, מסתיים היתרון היחסי שלו. שום מאמן ישראלי לא יצליח לנווט את הספינה הגועשת במים סוערים של הנבחרת בדרך לטורניר המיוחל, או לפחות להצלבה. הלחץ התקשורתי, הלחצים מצד עסקנים, מאמני עבר וסוכני שחקנים גדול על המאמנים שלנו.
ואם מיטש גולדהאר הבין את זה אחרי שנתיים במכבי ת"א, הגיע הזמן שגם בהתאחדות לכדורגל יבינו את זה. רק צוות זר, שיורכב ממנהל על לכל הנבחרות ומאמן נבחרת יוכלו להצליח. מכבי ת"א היתה מועדון רקוב ומפורק הרבה יותר ממה שהיתה נבחרת ישראל עד שיורדי קרויף הגיע. הוא הבין מהר מאוד שהוא חייב להביא לכאן מישהו מבחוץ שלא ידפוק חשבון לאף אחד ויהיה מחויב אך ורק לאמת המקצועית שלו.
במקום מופע של שיא הרגש קיבלנו מופע של שיא העולב // צילום: אלן שיבר
זה אמנם עלה לו בתחנת רכבת ובמאמן שמתחלף כל עונה, אבל כאן יש אפשרות לעשות משהו אחר. להחתים מנג'ר ומאמן לארבע שנים מתוך ידיעה ברורה שהקמפיין הקרוב של מוקדמות מונדיאל 2018 נראה חסר סיכוי בשל ההגרלה הקשה שקיבלנו (איטליה וספרד) ייתן שנתיים של הקניית שיטת משחק ובניית נבחרת למוק' יורו 2020. לקחת את הזמן הזה כדי לייצר מחדש אמון בין הנבחרת לבין הקהל, אמון שנסדק אם לא נשבר בהפסד שלשום בטדי.
לקחת את הזמן הזה ולהפוך את הנבחרת הזו למקום שבו שחקנים מגיעים כדי לתת את הכל. בדיוק כמו בענף עם הכדור הכתום, שבו אולי יותר קל מקצועית להגיע לאליפות אירופה, אבל אין עוררין על רמת המחויבות של השחקנים לסמל ולדגל. קחו למלשל את נבחרת אלבניה שעלתה אתמול לאליפות אירופה. היא מינתה לפני ארבע שנים את ג'יאני דה ביאסי האיטלקי ונתנה לו לעבוד.
4. הפיסקה הזו מוקדשת לחובבי מיסטיקה. ב־13 באוקטובר 1993 הגיעה ישראל למשחק חסר חשיבות מול צרפת בפארק דה פראנס וחזרה ממנו עם הניצחון הגדול בתולדותיה. ב־13 באוקטובר 2015, מחר, היא תגיע לבריסל (320 ק"מ מפאריס) לכאורה למשחק חסר חשיבות. ומה אם הנס יקרה ונסיים בניצחון או תיקו? וקפריסין תנצח את בוסניה? לארוחת צהריים יוגש כובע סומבררו גדול במיוחד. נאכל אותו בתיאבון. מבטיחים לא להיות שבעים כמו שחקני הנבחרת שלשום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
