"אל תקיא עדיין", מבקשת העוזרת האישית של מבקר המסעדות ג'יילס קורן מהמאסטר שלה. לג'וליה, אסיסטנטית וסייד קיק, תפקיד חשוב בסידרת התעודה הבריטית של ה־BBC: תפקידה לאתר מסעדות ראויות לביקורו של המבקר, כאלו שיוכלו (אולי) לגרום לו הנאה, לשרוד את חיציו השנונים ולשרוד את קטילותיו חסרות הרחמים ("לא נראה לי שהזמנתי ביוב"). לא לכל מבקר יש עוזרת אישית, אבל לכל מבקר יש אגו. והאגו של קורן, הגיבור הבלתי מעורער של "ביקורת מיליון הדולר" מופיע כאפריטיף עוד לפני הסעודה הגדולה. "בעלי מסעדות מפחדים ממני", מעיד הנחתום בגאווה בפתיח, "אני המבקר החשוב ביותר אירופה". הצהרתו של המבקר הכותב עבור ה"טיימס" הבריטי אינה עומדת למבחן בסידרה. המתמודדים הם שפים, בעלי מסעדות ומלצרים אומללים, המנסים בכל פרק לקלוע לטעמו ולגחמותיו ומגלים שיש דבר גרוע ממבקר טלוויזיה מיואש: מבקר מסעדות רעב.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
במסגרת המסע של המבקר קורן לארה"ב ולקנדה נבחנות בכל פרק חמש מסעדות בסגנונות שונים. רק אחת מהמתמודדות זוכה לקבל מהמבקר הקפדן ביקורת מחמיאה אשר עשויה - בתנאים כלשהם, שאינם נבחנים בסידרה - לגרום לבעלי העסק להגדיל את רווחיהם במיליון דולר. נניח. המתח נבנה לאורכו של כל פרק, כאשר קורן נודד ממסעדה למסעדה, בוחן את המנות המונחות מולו בחשדנות, מריח, נובר, מחטט, טועם, יורק, לוגם (נו, שמפניה שהביא מהבית) - ולבסוף מסכם בלחישה מחמירה את חוויותיו ורץ להתנחם בדוכן הנקניקיות הקרוב. בפרק הבכורה נחת המבקר בטורונטו. הוא דילג בין מסעדת יוקרה ("אני רק אמכור את החליפה שלי ואוכל לשלם על הארוחה הזו") למסעדה פקיסטנית ("מישהו הכניס שד לבלנדר"), דגם אוכל מקסיקני, התנסה בקציצות קנגורו, הלך לדייט אפלטוני במסעדה צמחונית משמימה, הרביץ על הדרך נקניקייה עממית בלחמנייה, ולבסוף העניק את הביקורת המפרגנת הראשונה למסעדה היפסטרית ברוח חברתית, שאינה מאמינה בתפריטים ובמחיר נקוב למנה ("שלם מה שתרצה"), המגישה לסועדים מאכלים בסגנון מרק גרניום, צרצרים ודברים שרק אייל שני ראה בחזיונותיו. בנקודה זו כדאי להבהיר שקורן הוא כמובן מבקר רציני ובעל ניסיון. המדיום הטלוויזיוני גורם לו להיות בדרן בשקל (דולר או פאונד), וברגעים מסוימים הוא דומה לנאור ציון החובבן, שיצא אף הוא למסע קולינרי חובק פיוז'ן, סטייקים ונקניקיות. למזלו של קורן, יש גם רגעים איכותיים בסידרה, שמהם עולה כי הוא לא חצה אוקיינוס רק כדי להתעלל במלצריות. למשל, כשהוא מזהה כישרון חדש.
בפרק השני של הסידרה, ששודר אמש, העסק כבר התחיל לחזור על עצמו. ההבחנות החדות של קורן מתחילות להישמע מוכרות - אמנם היעד השתנה והמסעדות שהתמרקו לכבודו נמצאות בפילדלפיה, אבל הפחד בעיני השפים הוא אותו פחד, והתפריט כמעט אותו תפריט. אחרי ביקור במסעדה צמחונית בפרק הבכורה, קורן התייצב בפרק הנוכחי במסעדה טבעונית, שם התעמת עם גזר מעושן ("טעם עמום של אבק שריפה"). למבקר הבריטי יש קסם אישי מסוים וחוש הומור מרושע, אבל לא בטוח שזה מספיק כדי לייצר דרמה טלוויזיונית עסיסית. בפרק הזה כבר היה ברור לגמרי למי קורן עומד להעניק את הזכייה, והאקשן דמה למתח המצוי בסלט קיסר. לקורן יש עצות טובות באמתחתו ("לעולם אל תשאל מבקר מסעדות מה דעתו. הוא לעולם לא יאמר לך את האמת"), וסגנון עילאי־מתנשא־-בריטי יומרני שאפשר ללמוד לחבב, כך שיש מה לקחת ממנו. למרבה הצער, את הביקורות שלו לא הכניסו לסידרה, כך שלמנה הזו אין קינוח ראוי ומוכרחים לקנח במטבח המקומי. אצלנו זה אומר קרמבו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו