לא מפסיק לשיר

גם אחרי 60 שנים של זמר, אפי נצר (81) פשוט לא יכול לרדת מהבמה. במופע שלו ברחובות, לפני כשבועיים, הוא פשוט שכח שיש הפסקה. זמרי הליווי עשו לו סימנים בידיים, הקהל כבר פינטז על הכיבוד העשיר שחיכה לו במבואה, ורק נצר בשלו. רק אחרי שניות ארוכות התעשת, התנצל וירד מהבמה לדקות קצרות.

נצר ידוע כמי שלקח את השירה בציבור במאה הקודמת מהקומזיצים ומחדרי האוכל של הקיבוצים לאולמות ולמועדונים של שנות ה־60. והוא עדיין כאן - מקפץ על הבמה ומשלהב אלפי ישראלים בכל חודש.

עם זה, יש בו גם משהו שלא שלם ולא נינוח. נצר רוצה שנזכור שהוא קודם כל מלחין. כאלף שירים שלו הפכו לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית, ובהם "מלכות החרמון", "פרחים בקנה", "גולני שלי", "בלדה לחובש" וגם "מישהו תמיד הולך איתי" של עפרה חזה. ברביעי הקרוב, בפסטיבל "בציר חדש" בהיכל התרבות ביבנה, ישיק נצר את המופע החדש שלו, "אני ושיריי", ולראשונה זה יהיה ערב שלם שבו זמרים אחרים מבצעים את היצירות שהלחין. "אנשים רבים מאוד אוהבים את השירים שלי, ואני רוצה שהם גם יידעו שאני הלחנתי את מה שהם שרים", הוא אומר. 

כמו רבים וטובים מאנשי הזמר העברי, גם נצר כועס על התקשורת ובעיקר על הרדיו הישראלי. השירים המוכרים כמעט לא מושמעים היום, ואם כבר משמיעים אותם, כמעט לעולם לא יזכירו את המלחין ויסתפקו בציון שמות מבצעי השירים בלבד. "גם בגלל זה לקחתי על עצמי לעשות תוכנית רדיו שרצה כבר 15 שנים ברדיו חיפה, כל שבת בבוקר, ושם אני תמיד מציין מי הלחין את השיר, מי כתב את המילים ומי המבצע. יש לי כבוד גדול ליוצרים ולמבצעים.

"תסביר לי אתה איך זה יכול להיות שאלפי אנשים מתלהבים ושרים בערבי הזמר שלי את השירים שלי, וברדיו הם לא מושמעים? במה שונה הטעם של העורכים המוסיקליים מזה של הקהל? זה מתסכל אותי. הלב שלי נחמץ מזה", הוא אומר.

אני מקשה על נצר ואומר שאולי השירים האלה של המלחמות, שמזוהים איתו כל כך, פשוט לא מתאימים ליומיום. נצר לא מתבלבל. "אוקיי, נניח. אבל מה תגיד, למשל, על השיר שהלחנתי למילותיו של דודו ברק על החייל הנעדר אורון שאול אחרי מבצע צוק איתן? שיר כל כך מרגש שאריק סיני מבצע אותו מעולה. למה אותו לא משמיעים?"

אולי אתה לא דוחף מספיק, לוחץ ועושה לעצמך יחסי ציבור?

"אני מעולם לא דחפתי. אולי אין לי מרפקים חזקים ואולי זה קטע דפוק אצלי, אבל יש לי בהחלט שירים ראויים וטובים, ואני איש של מוסיקה ועשייה".

וכשנצר מדבר על עשייה הוא לא אומר את הדברים ממרפסת ביתו המרווחת, אלא ממש בתום הבלאנס שהוא עושה עם הנגנים והזמרים באולם "מופת" הוותיק ברחובות, רגע לפני שיעלה לבמה למופע הרצה לקראת המופע החדש שלו, שאותו הפיק שוקי שצוב. 

"גבירותיי ורבותיי, אפי נצר", מכריז הזמר טל סונדק, והטרובדור הנצחי של הזמר העברי שועט לבמה בחולצה שחורה ובמראה צעיר במיוחד שממש לא מסגיר את גילו האמיתי. הקהל, שבערב הזה גילו הממוצע עומד על לפחות 70, מחזיר לו אהבה גדולה. בהופעה עצמה, לצד סונדק, מופיעים הזמרים נירית מיליס ולירן ספורטה. נצר עצמו מלווה את המופע בסיפורים, ואף מצטרף אליהם בשירה מדי פעם. 

בשורה הראשונה יושבים גם ריקה (72) ורפי (74) זילבר, שהגיעו למופע ממזכרת בתיה הסמוכה לרחובות. הם שרים את כל המילים, נהנים מכל רגע. "עוד לא שכחנו את הארץ היפה שלנו, ואפי נצר מדגיש לנו בכל פעם מחדש עד כמה היא יפה ואהובה", אמרו. 

בחצי השני של המופע נצר כבר לוקח את האקורדיון המפורסם שלו ומלווה את זמריו בנגינה ובשירה. כשהוא שר את "קוראים לנו ללכת", כל הגוף שלו רוקד. התנועות שלו חדות וקופצניות והוא מגיש את השיר מכל הלב. ניכר שהוא נהנה מכל רגע. אחד מרגעי השיא של המופע נרשם כשסונדק מספק ביצוע מרטיט ממש ל"בלדה לחובש". הקהל מתרגש מאוד ולא מפסיק למחוא כפיים בסיום השיר. נצר נותן לו חיבוק חם ואוהב, וסונדק לא נשאר חייב: "זה כבוד גדול עבורי להופיע עם אפי. איזו כריזמה יש לו, איזו אנרגיה, כמו בן 30. הוא פשוט מטריף ומדביק אותנו בהתלהבות האינסופית שלו מכל שיר, מכל רגע במופע".

הוא נולד בחיפה, על הר הכרמל, באחד הימים החמים של קיץ 1934. אז, קראו לו אפרים שטמר. אביו, אהרון, היה חוצב. "הוא עבד מאוד קשה כדי לפרנס אותנו. אמא היתה עקרת בית. זאת היתה תקופה אחרת לגמרי. גרנו שלוש משפחות בבית של שלושה חדרים. היה חוסר בבית, אבל לא רעב, חלילה. אני זוכר שההורים שלחו אותי להביא חצי כיכר לחם מהמכולת ורבע מרגרינה, ועם זה הסתדרנו. הכי אהבתי את הישיבה בערב במרפסת שלנו. שמתי את הראש על הברכיים של אמא, היא שרה לי שירים ביידיש וכך נרדמתי. ילד בן 6 הייתי, זה היה כל כך מתוק. עד היום כשאני שר בערבים שלי את 'בואי אמא, בואי אמא', אני נרגש מאוד".

 

האקורדיון הראשון

את הכישרון המוסיקלי של הילד אפרים גילו שם בכרמל כבר ב"גן מרים". "הייתי הסולן של הגן", צוהל נצר, "הכלי הראשון שניגנתי בו היה חלילית". בגיל 10 קנו לילד המוכשר מנדולינה, אבל אחיו הצעיר במעשה קונדס הטביע אותה באמבטיה.

ביום הולדתו ה־14 החליטו הוריו להפתיע אותו. אבא אהרונצ'יק לקח את כל הלירות שקיבל בסוף החודש ורכש לו אקורדיון. נצר מספר שהוא לא ידע מה לעשות עם עצמו מרוב התרגשות. "ממש רעדתי. בשל הצפיפות בבית נהגתי להסתגר בחדר האמבטיה ולנגן שם ללא הפסקה. לפעמים בני המשפחה דפקו בדלת ורצו להתקלח, ואני נאלצתי לצאת משם".

בשנת 1952 הוא התגייס לצבא והיה בצוות הווי, שם התחיל הרומן הגדול שלו עם השירה בציבור, שלא הסתיים עד היום. "היינו מופיעים לפני החיילים וכבר שם סחפתי אותם לשיר איתנו. שם גיליתי את היכולת לסחוף אחריי לשירה חיילים קשוחים או עייפים".

במהלך הצבא כתב נצר גם את שירו הראשון, "הורה נעורים". "פנתה אלי חברה שהשתתפה בתחרות הריקוד של מה שהיה אז 'השומריה' של השומר הצעיר. היא ביקשה שאכתוב לה שיר יפה שיתאים לריקוד, וכך עשיתי. כתבתי גם מילים וגם מנגינה. היא זכתה במקום הראשון". 

בצבא הוא גם למד לבדו לקרוא תווים. "כשהשתחררתי ההורים רצו שאלך ללמוד בטכניון. אני רציתי רק לעסוק במוסיקה. התקבלתי בתור מורה למוסיקה בלי תעודת הוראה לשלושה בתי ספר בחיפה, שם המנהלים כבר הכירו אותי כאחד שמנגן ושולט היטב במוסיקה. אבא ואמא היו מאוד גאים בבן המורה שלהם".

נצר מספר שתמיד היה וורקהוליק גדול. אחרי שלימד כל היום את הילדים מוסיקה בבית הספר, הוא היה לוקח את האקורדיון שלו ואת השירונים ונוסע למחנות צה"ל השונים. הוא גם התחיל לכתוב, "4-3 שירים ביום", ובאמצע שנות ה־60 של המאה הקודמת הביא דבר חדש לערבי השירה. השקופיות. "אני לא המצאתי את השירה בציבור בישראל. היו לפניי. מרדכי זעירא, דוד זהבי ואחרים ששרו עם הציבור בחדרי האוכל, בעיקר בקיבוצים, אבל כן המצאתי את השקופיות. הבאתי שני סדינים מהבית, חבר אחר הביא שני סדינים נוספים, תלינו אותם באולם באמצעות חבל, ובעזרת מקרן מיוחד שמנו את השקופיות ואנשים קיבלו מסך עם מילים!" מתלהב נצר. 

ב־1969 הלחין נצר למילים של דן אלמגור את השיר שאולי הכי מזוהה איתו, "בלדה לחובש", שאותו ביצע יהורם גאון. השיר זכה בפסטיבל הזמר של אותה שנה במקום הראשון וכבש את מצעדי הפזמונים ברדיו. "כתבתי הרבה שירים שמחים ורומנטיים, וזה היה השיר הכי עצוב בעולם. לא יכולתי לשאת אז שהוא כבש את מצעד הפזמונים, התקשרתי לרדיו וביקשתי להוריד אותו. חשבתי שזה לא מתאים. הורידו את השיר מהמצעד. היום לא הייתי חוזר על כך". 

זמן קצר אחרי שהלחין את השיר קיבל מכתב מרגש מאמא שכולה. "היא כתבה לי שהשיר מאוד ריגש אותה, ושהבן שלה, משה, היה חובש בצנחנים ומת כשטיפל בפצוע תחת אש, במלחמת ששת הימים בקרב על עזה. 46 שנים אחרי, בצירוף מקרים, שוחחתי עימה בטלפון. היא אמרה לי שהיא מאוד נרגשת, ושהשיר הזה לעולם יזכיר לה את בנה האהוב, החובש שנפל בקרב".

נצר מסביר שהרבה זמן הוא היה היחיד בתחום השירה בציבור. "עוד במועדון צוותא, ב־1969, העליתי זמרים צעירים לשיר איתי, ובהם שלמה ארצי, יגאל בשן ומתי כספי. אני לא אוהב את זה שאנשים עושים שירה בציבור ותוך כדי רוקדים על שולחנות באיזה מועדון או בר, בלי מילים ועם המון לה־לה־לה. תקשיב, אני עבד למילים. אני מקבל עד היום בלי סוף מילים ולא את כולן אני מלחין. אני צריך להתחבר למילים, ומה שלא ברמה נאותה, אני לא מלחין. אצלי, בערבי השירה בציבור, לא תמצא שירים ליום או ליומיים, שתופסים את האוזן ואז נעלמים.

"יש שירים שכל אדם אינטליגנטי מבין שאין בהם כלום ושום מסר והם לגמרי שטותיים. מה זה שירים בכלל? שירים באים מהלב. מילים כמו 'תפתחי לי את הדלת', 'תסגרי לי את הדלת', שאני שומע בלא מעט שירים, לא מדברות אלי".

אתה מתכוון בעיקר לזמר המזרחי?

"לא. אני מבצע בערבים שלי שירים ים־תיכוניים רבים שיש להם ערך. תקשיב, פעם לא היו בארץ 'כוכב נולד' ועוד תוכניות כאלה שקבעו כאן הכל. פעם ידעו מה הקהל אוהב לפי תוכניות רדיו שבהן ביקשו שירים. ואז, למשל, 'שובך יונים' שלי היה להיט. לא הפסיקו לבקש אותו ברדיו". 

אחרי נצר הגיעו גם שרה'לה שרון, גבי ברלין ועינת שרוף. על האחרונה הוא אומר, "אנחנו חברים טובים. כשהיא התחילה והיתה בטלוויזיה, באו לשאול אותי מה דעתי עליה ואמרתי שאני לא יודע כי לא ראיתי אותה. זה גרם קצת לאי הבנה ולמתח, אבל הכל הסתדר. אני מעריך אותה, יש לה ערך וכבוד למילים, והיא הזמינה אותי לשיר איתה באחד הערבים האלו". 

נצר בביתו. "מילים כמו 'תפתחי לי את הדלת', 'תסגרי לי את הדלת' שאני שומע בשירים היום - לא מדברות אלי"

 

הולך תמיד איתה 

את אילנה, אשתו, הכיר בלהקת הריקוד בחיפה ב־1960. "היא רקדה ואני ניגנתי. הייתי בן 26 ואילנה בת 21. חיזרתי אחריה. שאלתי אותה מה היא עושה אחרי החזרות ויצאנו עם שאר חברי הלהקה לחוף הים או לבית קפה לבלות קצת. שם התפתחה האהבה בינינו. אילנה אמרה לי שגם היא שמה עלי עין. הפכנו להיות זוג והיינו מאושרים". כשש שנים אחר כך התחתנו, ונולדו להם שני ילדים. רון ושירי, ושישה נכדים, שאותם הוא משתדל לראות בכל יום. 

לפני כארבע שנים וחצי נפטרה אילנה מסרטן בלבלב. "היתה לנו אהבה גדולה", אומר נצר, לוקח נשימה ארוכה, עיניו מצטעפות, "אילנה היתה איתי בכל. היא היתה האישה שלי והמנהלת האישית שלי. היא היתה כל כך יפה". המחלה היתה קצרה וקטלנית. שמונה חודשים בלבד אחרי שגילו את הסרטן, היא נפטרה. "היא המשיכה לבוא איתי לכל מופע, גם כשהיא היתה כבר חולה. לקראת הסוף היא סבלה והיה לה קשה, היה לי כל כך עצוב לראות ככה את אילנה שלי. בהופעות שעשיתי אחרי שהלכה לעולמה דמעתי תוך כדי השירים. השתדלתי לא להתפרק ושהקהל לא יבחין בעצב הגדול. כששרתי, למשל, את 'מישהו הולך תמיד איתי' ו'יצאנו אט', זה הציף אותי בגעגועים".

את החלל בבית ממלאים נכדיו, שנהנים מהזכות הלא שגרתית לראות את סבא על הבמה לעיתים תכופות. "לפני כמה שבועות העליתי את הקטנים לשיר איתי לפני 1,500 איש בחיפה. הם שרו איתי את 'פרחים בקנה', וזאת היתה חוויה ענקית עבורי וגם בשבילם". 

אנחנו נפגשים שוב בבית שלו בחיפה. הבית שאליו עבר עם אילנה והילדים לפני 36 שנים, שממוקם בקצה המצוק בשכונת כרמליה. הנוף מהמרפסת הרחבה מטריף: חוף הים, איצטדיון הכדורגל החדש והבתים היפים על הכרמל - כולם נשקפים היטב מבעד למרפסת. 

108 מדרגות, לא פחות, ברגל, עושה נצר מדי יום, לעיתים כמה פעמים ביום, כדי להגיע לביתו ובעיקר כדי לעלות ממנו לרחוב. "תראה איזה שרירים יש לי ברגליים", הוא מתפאר, "אני בכושר טוב. אני קם בכל יום ב־6 בבוקר. יום יום אני צועד 6-5 קילומטרים בחוף הים כאן למטה, יושב חצי שעה בים ונרגע מול הגלים".

בקומה העליונה בביתו ממוקמים שני חדרי העבודה של נצר, ובהם הפסנתר הוותיק שבו ניגן כשהלחין את יצירותיו. על הקיר לידו תלויים עשרות פרסים ותעודות הוקרה. פרס מפעל חיים שקיבל מאמ"י ומעיריית חיפה לפני כארבע שנים על 50 שנות הלחנה ויצירה, אות הוקרה על מפעל חיים שקיבל מאוניברסיטת בר־אילן לפני כשנתיים ופרס מפעל חיים שקיבל לפני כשנה מאקו"ם. יש גם תקליטורים רבים ודיסקים שונים שעשה, ספרי שירה שפירסם ותמונות גדולות של בני משפחתו. 

פרס אחד חסר, פרס ישראל על מפעל חיים.

"אני לא מתעסק בזה. מה שיבוא, יבוא. אני לא עובד בשביל פרסים. הפרס הכי גדול שלי הוא הקהל שלי, שממלא את האולמות עד אפס מקום ומתלהב משיריי". 

מי שמתכננת לפעול בנושא היא רחל שפירא, אלמנתו של רובי שפירא, הבעלים לשעבר של קבוצת הפועל חיפה בכדורגל, ששם קץ לחייו לפני כ־14 שנים בניגריה. פגשנו אותה בקהל באחת מהופעותיו. "15 שנים אני הולכת להופעות שלו, מכירה כל שיר, את כל המילים. אני נפעמת מהאיש הזה שאין לו בכלל גיל. מזמן הוא היה צריך לזכות בפרס ישראל. אני מתכוונת ליזום שיחה בנושא עם שרת התרבות מירי רגב. למלחין ויוצר גדול כזה מגיע הפרס החשוב הזה".

בחדר העבודה השני, מול המחשב, מעדכן נצר את לוח ההופעות העמוס ומרענן את מצגות השקופיות לקהל. כשיש לו זמן פנוי, הוא מעדיף לראות סרט פעולה או דרמה, ולא את תוכניות המציאות בתחומי השירה. "אני לא אוהב אינסטנט והצלחות מהירות ומיידיות כאלה. אמן צריך להתפתח לאט לאט. להבשיל עם השירה שלו, עם האמירה שלו, עם הדרך המוסיקלית שלו. בתוכניות האלה הכל כאן ועכשיו, מהר, לרוץ, להצליח ברגע. לפעמים לוקחים שם שירים ישנים ומחדשים את זה יפה. אבל אני לא אוהב ששרים באנגלית. אני גם לא אוהב שהם עושים צחוק מכל מיני אנשים שהם יודעים שהם לא שרים טוב, והכל בשביל הרייטינג. אני בחיים לא אעלה מהקהל מישהו לשיר איתי בבמה כדי לצחוק עליו".

יוצא לך לקרוא ספר מדי פעם?

"בהחלט. אני מת על ספרי ריגול, ספרים על המוסד הישראלי. זה תמיד מסקרן אותי לאן זה יתפתח. אה, ותדע לך שיש לי גם כדור שינה מדהים. אני שרוף על תשבצים. בכל לילה אני לוקח תשבץ כזה או אחר ופותר אותו לפני השינה. ואל תשאל. אם חסרה לי מילה, אני פשוט משתגע. או נרדם". 

 

בלדה אל העבר

הזיכרונות של נצר לא שייכים רק למחוזות הזמר. מפעם לפעם הוא מתגעגע לתקופות אחרות, פחות אלימות. "הבתים היו פתוחים, ידענו לכבד אחד את השני, גם בכביש", אומר נצר, שעדיין נוהג כמובן בעצמו. הגעגועים הם גם לאמנים שהלכו לעולמם והותירו חלל. "אריק לביא חסר לי מאוד, ועוזי חיטמן ששרתי איתו הרבה, ובני ברמן, וכמובן יוסי בנאי ואחרים. עד היום אני בקשר מאוד טוב עם יהורם גאון ועם שייקה לוי, שאיתו אני נפגש הרבה. 

"אני גם מתגעגע ליצחק רבין. נפגשתי איתו כשהופעתי לפני חיילים אחרי מלחמת ששת הימים שבה הוא היה רמטכ"ל, כולם היו שם באופוריה מוחלטת. אחרי שנים רבות נפגשנו במקרה בבית קפה בתל אביב. 'תבוא לשיר איתי ערב אחד', אמרתי לו. הוא ענה לי בקול העמוק שלו: 'אם בא לך שהקהל ילך הביתה, תזמין אותי לשיר איתך'". 

אנחנו עולים במדרגות. אני עושה הפסקה באמצע הדרך. הוא כבר למעלה. "אני נוסע לאולפני גבעתיים להקליט עוד שיר שהלחנתי. שאול דור, חבר יקר שלי מכפר סבא, ביקש שאלחין שיר שהוא כתב לזכרו של סרן עמרי שחר, מפקד סיירת דבורות בחיל הים, שנהרג בתאונת דרכים לפני כשלוש שנים. כל שיר כזה עדיין מרגש אותי. מאחורי כל שיר ומנגינה ומילים יש סיפור ואנשים וחיים שלמים. גם מוות ושכול. פעם זה משמח, פעם זה מרגש ופעם זה עצוב".

עד מתי אתה רוצה להיות על הבמה? אני שואל, והוא עונה: "עד שאני אמות (צוחק). אני מרגיש הכי בחיים כשאני על הבמה. זה האדרנלין וזה סם החיים שלי". 

נצר. "פרס על מפעל חיים? הפרס הכי גדול זה הקהל שלי"

 

פסטיבל "בציר חדש" ביבנה ייערך בתאריכים 29 בספטמבר עד 1 באוקטובר במתחם היכל התרבות בעיר, ויכלול מופעי מחול, הצגות תיאטרון, מפגשי סופרים, תיאטרון רחוב ופעילויות לכל המשפחה.

צילום: משה שי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו