נוטשים את הלייבור

אפשר אפילו להאמין לג'רמי קורבין, המנהיג החדש של מפלגת הלייבור בבריטניה, כשהוא מכחיש שהוא אנטישמי ואפילו נעלב מהאשמות כאלו. כי קורבין מן הסתם לא עונה על אף אחת מההגדרות המקובלות לאנטישמיות. האם הוא שונא את היהודים שנאה דתית? ודאי שלא. האם הוא סולד מהם גזעית, גופנית או חברתית? גם כן לא - הרבה מחבריו הקרובים למאבקים פוליטיים במשך השנים היו יהודים. הוא צודק כשהוא אומר שהקדיש הרבה מהקריירה שלו למאבק בגזענות. טענת תומכיו היא שיש ניסיון לצייר את הקו התקיף שלו נגד ישראל - קורבין תומך בחרם האקדמי ובאמברגו על מכירת נשק לישראל - כאנטישמיות. 

סביר גם שקורבין אינו מחזיק בכל מיני דעות בדבר היותם של יהודים סכנה לחוסנה של האומה. הוא שמאלן קיצוני, רחוק מתפיסות ביולוגיות של האומה. הוא אינו מכחיש את השואה ומכנה אותה הפשע הנתעב בהיסטוריה שלנו. אז אם אנטישמיות היא איזושהי שנאה פתולוגית ליהודים, אז ייתכן שג'רמי קורבין לא צריך להיות מאובחן כאנטישמי.

רק שניתוח פסיכולוגי של קורבין וגם הגדרות מדויקות של אנטישמיות ממש לא חשובים. הוא מנהיג הכוח השני בפוליטיקה הבריטית, ומעשיו ודבריו הם העיקר. קורבין קיים ומקיים קשרים עם מכחישי שואה ומפיצי עלילות דם. וגם אם בקונטקסט הבריטי דיאלוג עם חמאס וחיזבאללה הוא דיון לגיטימי - קורבין הוא מי שמכנה אותם "ידידיו". 

"הג׳ואיש כרוניקל", העיתון של יהדות בריטניה, הציג לקורבין שבע שאלות, ולקורבין יש הסברים: הוא לא זוכר שתרם לארגון "דיר" שמטרתו להנציח את הטבח בדיר יאסין, אבל מעשית מנוהל על ידי מכחיש שואה; הוא חושב שהכחשת שואה היא "מחרידה"; הוא טוען שכינה את חמאס וחיזבאללה "ידידים" רק כדרך ביטוי דיפלומטית, ושהוא רק תומך בהידברות איתם; הוא השתמש באותו טיעון גם לגבי קשריו עם השייח' ראאד סלאח, שבבריטניה הורשע בהפצת עלילות דם. כך או כך, התגובה היהודית לבחירתו של קורבין היתה מנומסת אבל די תקיפה. 

 

שינוי בעקבות תאצ'ר

אנטישמיות בפוליטיקה הבריטית וגם בחברה הבריטית היא עניין חמקמק. השורשים הפרוטסטנטיים־אנגליקניים, והיותה של בריטניה מדינה לא דתית באופן כללי, מביאים לכך שאנטישמיות על רקע דתי היא זניחה. 

בניגוד ליבשת אירופה, האנטישמיות בבריטניה היא לרוב לא נחלת השכבות הלא משכילות והעניות, ואפשר למצוא אותה דווקא בשכבות משכילות ועשירות, למשל באריסטוקרטיה ובמשך שנים גם בחלקים של בית המלוכה מצד אחד, ובגורמים אינטלקטואליים באקדמיה ובתרבות מהצד האחר. וכשהאנטישמיות מגיעה ממחוזות כאלו היא תמיד מוסווית יותר - לרוב כאנטי־ישראליות. השפה היא לעולם לא קיצונית; אבל כשהבמאי קן לואץ', למשל, מחרים אפילו במאים ישראלים מתנגדי כיבוש - מה הוא אומר? "לא דעתו של הישראלי משנה אלא עצם ישראליותו". סעיד ג׳ביד, שר בכיר בממשלה השמרנית, ממוצא פקיסטני, ומי שנחשב למתמודד עתידי על ההנהגה, הזהיר לאחרונה: ״יש עלייה באנטישמיות של המעמד הבינוני; אנשים מהמעמד הבינוני שיתחלחלו אם תאשימו אותם בגזענות, ידונו ברצינות ב'שקר השואה' או בתיאוריות על קונספירציה יהודית סביב השולחן״. 

בגלל שיטת הבחירות בבריטניה, אין חשש שמפלגה עם אידיאולוגיה אנטישמית תזכה למספר ניכר של מושבים בפרלמנט ולמעשה לייצוג בכלל. אין בבריטניה של ימינו מפלגה שאפשר להגדירה כאויבת ליהודים. למעשה, לשתי המפלגות המובילות היה מועמד יהודי לראשות הממשלה בשלוש מערכות הבחירות האחרונות: מייקל הווארד לשמרנים ב־2005 ואד מיליבנד ללייבור במערכת הבכירות האחרונה. בשני המקרים, אגב, המועמדים לא עוררו שום תופעה של הצבעה יהודית עבורם: ב־2005 נרשם בערך שוויון בין הלייבור לשמרנים בהצבעה בקרב היהודים. השנה, על פי הערכות, טרם הבחירות עמדו 46 אחוזים מהיהודים להצביע לשמרנים ורק 29 אחוזים ללייבור. זאת בניגוד לצרפת למשל, שם שורשיו היהודיים הרופפים למדי של ניקולא סרקוזי הביאו לו תמיכה יהודית גדולה. 

בעבר הרחוק היתה נטייה חזקה של היהודים ללייבור, בדומה לרוב הדמוקרטיות המערביות. כ־80 אחוזים מחברי הפרלמנט היהודים בין מלחמת העולם השנייה ל־1970 השתייכו ללייבור. אבל מאז 1970, ובעיקר מאז שלטונה של מרגרט תאצ'ר, שהיתה מאזור בחירה יהודי ואוהדת יהודים, המצב השתנה לחלוטין, ואפשר למצוא אפילו מעט יותר חברי פרלמנט יהודים שמרנים מאשר בלייבור. זהו מצב שונה באופן קיצוני מהפוליטיקה האמריקנית, שם 27 מ־29 חברי קונגרס וסנאט יהודים משתייכים למפלגה הדמוקרטית.

 

תבוסה ידועה מראש

אז נטישת היהודים את הלייבור בקושי קשורה לג׳רמי קורבין; אם כבר, בחירתו היא יותר סימפטום לחוסר ההשפעה היהודית במפלגה ובאופן אירוני היא התרחשה דווקא תחת מנהיג הלייבור היוצא. 

המצב הנוכחי אירוני למדי, כי בהיותו ילד, אד מיליבנד נלקח לבקר את סבתו בתל אביב ושם ראה תמונה של איש זקן שלא הכיר. זה היה סבו, שנרצח על ידי הנאצים בפולין לפני שהוריו נמלטו לבריטניה. ביקורו הראשון של מיליבנד מחוץ לבריטניה אחרי שנבחר היה לישראל, והוא אפילו הציג עצמו כ"ידיד ישראל" - למרות המחיר הפוליטי שבכך.

אבל כל זה השתנה במהלך מבצע צוק איתן, כשמיליבנד כפה משמעת סיעתית על הסיעה בהצבעות נגד ישראל. זה כנראה היה חישוב פוליטי משום שהיהודים ככוח הצבעה הם לא גורם חשוב במיוחד לעומת המוסלמים. עם זאת, המהלך גבה מחיר: בנובמבר שעבר פורסם ב"אינדיפנדנט" על נטישה המונית של תורמים יהודים את מפלגת הלייבור. גורם אחד אפילו צוטט כאומר ש"למיליבנד לא תהיה ברירה אלא לפנות לאיגודים לקבלת תרומות". 

הבעיה היא שכספי איגודים לא באים בחינם, ומחייבים שבירה פוליטית שמאלה. עמדות שכאלו הן מתכון להפסד של הלייבור מאז אמצע שנות ה־70. מיליבנד אכן הובס, וכוחם המחודש של האיגודים במפלגה בהחלט מתבטא בבחירתו של קורבין. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו