ניצחתי

ביום שישי לפני כמה שבועות עלה הדר בהט על הבמה של בית הספר "ליאו באק" בחיפה. הוא שר מול כל התלמידים את "ארץ אהבה" מתוך הפסטיגל. זה היה הבוקר הקבוע של מופעי זמר עבריים, וזר, לו ישב באולם ועיניו עצומות, היה מתקשה להאמין שזהו קולו של הדר, שנפצע אנושות בראשו לפני שש שנים וחצי בפיגוע הארור ההוא במסעדת "מקסים".

הוא היה אז בן 3, ילד קטן עם מבט כובש, שנצרב בזיכרון של מדינה שלמה. היום הוא בן 10, תלמיד כיתה ג', והמבט נותר אותו מבט, ילד יפה עם עיניים חכמות וחיוך שובה לב. זו פעם ראשונה מאז הפיגוע שהוא מתראיין. ענבר, אחותו בת ה-12, מביטה בו בעיניים נוצצות ואומרת לו שהוא גיבור.

"עם ענבר אני מדבר על הכל. אני מספר לה לפעמים שאני עצוב, שאבא חסר לי, שאני זוכר שהוא שיחק איתי כדורגל ובנה איתי ארמון חול בים. אני גם אומר לה כמה אני אוהב את אמא, ומספר על החברות שלי מבית ספר. ואז ענבר נורא מצחיקה אותי".

הוא רוצה להיות זמר, לעלות על הבמה ולקרוע אותה. מעריץ את הראל סקעת, עידן יניב ועודד מ"הפיג'מות". לפעמים הוא דופק הופעות סוחפות בבית הספר. "זה עושה לי מאוד טוב וכיף גדול. משחרר אותי אחרי כל העבודה הקשה בהתעמלות ושאר הטיפולים", הוא מסביר. לפני כמה חודשים נתן את הופעת חייו בבת המצווה של ענבר. "שרתי לה 'מי אוהב אותך יותר ממני', וזה היה מאוד כיף. כן, גם אני התרגשתי מזה". אמא טובה מספרת שקשה לה אפילו לתאר מה עבר עליה באותם רגעים. אף עין באולם האירועים לא נותרה יבשה.

הרופאים חשבו שהדר לא ישרוד את הלילה לאחר הפיגוע. אבל הילד הקטן הדהים את כולם. הוא שרד את הלילה, ואת זה שאחריו, ובהדרגה הלך מצבו והשתפר. אלמלא כוח הרצון שלו, ספק אם היה נותר בחיים. ד"ר שפסר, ששיקמה אותו בבית לוינשטיין ממש מאפס, אומרת שמעולם לא ראתה סיפור כזה. עד היום היא דומעת כשהיא מדברת עליו, והיא מוכנה להישבע שלא נתקלה בחייה באם כמו טובה.

על רגל ימין של הדר מותקן מכשיר מיוחד, שבעזרתו הוא הולך. ביום הראשון ללימודים לא פסקו חבריו לכיתה מלשאול אותו לפשר המכשיר, אז בהפסקה ניגש הדר למורה וביקש את רשותה לעמוד מול כולם בשיעור הבא, ואז פשוט העביר לכל התלמידים הסבר מפורט על רגלו הימנית, על המכשיר ועל איך הוא פועל. כך פתר באחת, בביטחון ובלי רגשי נחיתות, את כל התהיות.

הכלבה ליזי לא זזה ממנו ומענבר בבית המטופח של המשפחה בכרמל הצרפתי בחיפה. הם מתיישבים איתה בסלון, רואים את התוכניות האהובות בטלוויזיה, והדר לא מפסיק לחייך. "נורא כיף לי לראות טלוויזיה ולשחק במחשב. כל יום אני לומד עד שלוש וחצי כמעט, ואחרי זה אני עושה את אחד הטיפולים והתרגולים שאני עדיין צריך. אחר כך אני הולך לחבר, וכשאני חוזר אני משחק וצוחק עם ענבר", הוא מספר ושם יד על ברכה של אחותו הגדולה.

הצחוק הוא מצרך הכרחי במשפחת בהט. הם מטיילים בעולם, מארחים חברים ומקפידים לחייך. טובה (42), אלמנתו של ציקי ז"ל, מטפחת זוגיות חדשה ונראה שרווח לה אחרי שנים ארוכות של קרבות הישרדות, ובעיקר מאבקים רפואיים בלתי פוסקים. השכול לא נעלם, היא אומרת. הילדים והיא חיים סביב האובדן הגדול של ציקי, הוא איתם בכל מקום.

ויש גם את ההתמודדות עם המגבלות והקשיים המוטוריים והקוגניטיביים של הדר. אף אחד לעולם לא מרים ידיים, ולא תמצאו כאן רחמים עצמיים. טובה מוסיפה שנדרשו לה רק כמה דקות של התעשתות אחרי הפיגוע הנורא במסעדה כדי להחליט, כבר במקום האסון, שהילדים שלה יחיו, ושהם יעשו את זה הכי טוב שאפשר.

"החלטתי שאנחנו ננצח"

ב-4 באוקטובר 2003 הלכה משפחת בהט לים, כמו בכל שבת. בצהריים התיישבו בני המשפחה לאכול במסעדת "מקסים", שכמעט צמודה לחוף בכניסה לעיר. הכל היה שגרתי, מספרת טובה, האוכל היה טוב, אווירה נהדרת. ואז ציקי קם לשלם בקופה, ובאותו רגע התפוצצה המחבלת המתאבדת מהג'יהאד האיסלאמי. הפיצוץ האדיר נשמע בכל הכרמל. המסעדה חרבה.

ציקי נהרג במקום. הדר ספג בראשו גולה שפגעה בו אנושות. 21 בני אדם נהרגו בפיגוע, עשרות נפצעו. טובה והאחות ענבר יצאו כמעט ללא פגע.

"ראיתי מיד שיורד להדר הרבה דם", משחזרת טובה. "ברגעים הראשונים הוא היה בהכרה, הוא כל הזמן אמר 'כואב הראש, כואב הראש'. ידעתי שאני חייבת להציל אותו, ובעיקר שהזמן כאן מכריע. אז תפסתי אותו על הידיים, רצתי החוצה והצלחתי לתפוס את האמבולנס הראשון שהגיע. נתתי להם את הדר ורצתי בחזרה למסעדה".

חולצתה הלבנה היתה ספוגה בדם. היא ניגשה מיד לבעלה ציקי, שהיה שרוע ליד הקופה ללא תזוזה. "ניסיתי לחפש אצלו דופק ולמצוא סימני חיים, אבל הבנתי מיד שהמצב מאוד חמור". מאוחר יותר התברר לה שנהרג. השותף האמיתי שאיתו העבירה את חייה הבוגרים השאיר אותה עם חיים מורכבים, לעיתים קשים מנשוא, ובעיקר שונים בתכלית ממה שהכירה עד אז.

הדר הקטן נכנס מיד לחדר הניתוח. הפגיעה בראשו היתה קשה ומצבו הוגדר אנוש. "נשבעתי לעצמי כל הלילה הארוך ההוא שהבן שלי יישאר בחיים", היא אומרת בקול רועד.

האחות ענבר, אז בת 6, התגייסה גם היא בצורה נדירה לשיקומו של הדר. כל החיים בבית הוקדשו מאותו לילה להצלתו של האח הקטן. "צריך להבין באיזה מצב קשה הדר היה", אומרת טובה. "כדי לשחרר לו לחץ, הסירו לו מחצית מעצם הגולגולת והקפיאו אותה. אבל למרות שהבן שלי נאבק על חייו ידעתי שאני לא מאבדת אותו. ידעתי שציקי נהרג, ידעתי שהמצב כבר לעולם לא ישוב למה שהיה, אבל גם החלטתי שאנחנו ננצח, אנחנו נחיה. ענבר ואני ובעיקר הדר נשרוד את הפציעה הזאת. עד היום אני לא יודעת מאיפה שאבתי את הכוחות האדירים האלה ברגעים הקריטיים ההם".

הדר שרד את הניתוח הקשה. טובה אומרת שברגע שעבר את היום הראשון, כמעט בניגוד להערכות הרפואיות, זה היה סימן חיובי. אבל המאבק היה קשה וארוך. אחרי 12 יום שבהם המצב לא היה יציב, נותק הדר ממכשיר ההנשמה. טובה וענבר התחילו גם הן לנשום לרווחה.

אחרי שלושה שבועות הדר החל להתעורר, והכל נעשה בהדרגה. הפעוט השמח היה עכשיו במצב שונה: טובה אומרת שהוא התחיל מאפס. "הייתי אומרת לו לרשרש ברעשן, וכשהוא עשה את זה, זו היתה שמחה מדהימה. הוא היה משותק, בכיסא גלגלים, לא מסוגל לאכול לבד או להוציא מילה מהפה".

בניתוח השני החזירו להדר את העצם שהוקפאה. הוא עבר לשיקום מפרך בבית לוינשטיין, וטובה מספרת ששיגע אותה שהוא לא מוציא מילה ולא קורא לה כבר "אמא".

ד"ר רלוקה שפסר, מנהלת יחידת שיקום ילדים, שקלטה אותו, אומרת שהפגיעה המוחית היתה מאוד קשה, הוא היה בהכרה אך השמיע קולות בלבד. הצוות קלט מיד שהדר מבין מה שמדברים עליו, וזה מה שנתן את האות להתחלת הדרך המפרכת, שעדיין לא הסתיימה. לפניו עוד שנים ארוכות של שיקום וטיפולים תומכים.

הדר זוכר את בית לוינשטיין. "הטיפולים היו מאוד ארוכים. אני זוכר שסבא טוביה (טוביה צפיר, ע"נ) בא לבקר אותי, ונורא שמחתי. היה לי ממש כיף. גם שנתנו לי בובה של ברני וזה עשה אותי מאושר. למרות שבית לוינשטיין היה הבית שלי אז, אמא סיפרה לי כל מה שקרה. היא וענבר לא עזבו אותי".

כשהוא שומע את אמא שלו מספרת על הפציעה, הוא נצמד אליה. "אמא, אני אוהב אותך".

טובה מעידה שחיכתה שנה שלמה למילה הקטנה הזו. "כשהדר סוף סוף התחיל לדבר אחרי הפציעה, המילה הראשונה היתה אמא", היא מספרת ודמעות עולות בעיניה.

"אני יודע שזה מאוד שימח את אמא ושהיא מאוד חיכתה לזה", ממשיך הדר, עדיין צמוד-צמוד אליה.

"עד היום יש לי צמרמורת כשאני מדברת על הדר ועל טובה", אומרת ד"ר שפסר. "אין דברים כאלה. למזלו הרב, אמא שלו היא פשוט אישה מנצחת. בזכותה, הדר לא ויתר מעולם על אף טיפול. אני זוכרת שהוא אמר 'אמא' בפעם הראשונה... אני, שחשבתי שראיתי הכל בתור רופאה, בתור משקמת, פרצתי בבכי. נתתי לו חיבוק ענק".

"אני עובד מאוד קשה"

החיים בלי האב ציקי נראו בתחילה כמעט בלתי אפשריים. "נשארתי בבית, בלי אבא, וגם מאוד התגעגעתי לאמא ולהדר, שהיו כל הזמן בבית לוינשטיין", מספרת ענבר. "לא היה לי קל, אבל ידעתי שאני חייבת לעזור לאמא, שזה עוזר להדר. השנה הראשונה שהם היו שם היתה מאוד קשה לי. נכון שכולם דאגו לי והסיעו אותי לחוגים והכל, אבל זה לא היה אותו דבר".

טובה מוסיפה שגם החברים הקרובים שלה ושל ציקי לא עזבו אותה. במשך שנה היא לנה כל לילה עם הדר בבית לוינשטיין, והחברים הגיעו בכל ערב, ומדי פעם לקחו אותה ליציאות קטנות ומשחררות.

בשנה השנייה לשיקום חזר הדר הביתה. עבורו, זה היה חלום שהתגשם. "מאוד התרגשתי לחזור הביתה, לחזור לענבר. היא עזרה לי להתלבש ולהתקלח, היא קמה בבוקר ותמיד היתה איתי בכל מה שצריך. אין כמו ענבר", הוא אומר בחיוך.

הדר המשיך את הטיפולים באשפוז יום. ההתקדמות היתה מרשימה: אוצר המילים שלו גדל, ובעזרת טיפול צמוד של קלינאית תקשורת, אחרי שנה הוא כבר דיבר באופן שוטף. גם התפקודים המוטוריים והקוגניטיביים השתפרו מאוד, אך הוא עדיין סובל מקשיים לא מעטים.

טובה מספרת שיש לו עדיין בעיות בזיכרון וקשיי שפה, וזה בא לידי ביטוי, בין היתר, בלקויות למידה. הדר נותר משותק בצד הימני של הגוף. אבל המגבלות האלו רק מגבירות אצלו את המוטיבציה.

אחרי שסיים גן חובה, הגיע הדר לבית הספר "ליאו באק". המחנכת שלו בכיתות א' וב', אירית פעור, מספרת על ילד רגיש עם ביטחון עצמי, אחד שתמיד ייתן את הסנדביצ'ים שלו למי ששכח להכין, ייתן עפרונות לאחרים ויהיה החבר הכי טוב שאפשר. הם גם ידעו לגמול לו.

"הדר לא היה יכול לשחק כדורגל עם הבנים ולרוץ אחרי הכדור. אז כל יום התקבצה סביבו קבוצת תלמידים ששיחקו איתו. פעם משחקי שולחן, פעם משחקי כדור פשוטים, לא היה יום אחד שהוא היה לבד בהפסקות. מדי יום, בתום הלימודים, הוא היה בא אלי, נעמד קרוב אלי ואומר: 'טוב, ניפגש מחר'. זה היה פשוט מקסים".

אחרי עבודה שכללה טיפול פסיכולוגי, שיעורי התעמלות, פיזיותרפיה, הידרותרפיה, קלינאית תקשורת ועוד שלל טיפולים, הצליח הדר להתגבר על חלק מהפערים שנוצרו אצלו לאחר הפציעה. בבית הספר "ליאו באק" בחיפה הוא זוכה להוראה מתקנת, לסייעת ולסיוע רגשי ופדגוגי צמוד.

"החלום הכי גדול שלי זה שיד ימין שלי תחזור לעצמה ותהיה בסדר, ושיורידו לי את המכשיר שיש לי על הרגל", אומר הדר. "אני מרגיש טוב, אני מתקדם, קצת לא אוהב את ההתעמלות הזאת שאני צריך לעשות כל הזמן, אבל יודע שזה חשוב. חלק גדול מהפעילות אני עושה בבית. אני מאוד עייף בסוף היום כי אני עובד מאוד קשה".

טובה מספרת שהדר וענבר היו צמודים מגיל אפס, והגורל המשפחתי קירב אותם עוד יותר. אחרי שהבית חזר לשגרה מסוימת, החליטה ענבר, בגיל 10 וחצי, לגמול לאמא על כל מה שעשתה בשבילם.

"החלטתי שגם לאמא מותר לשמוח, ולקחתי על עצמי לארגן לה בהפתעה את יום ההולדת ה-40 שלה. בכל פעם שהיא היתה מתקלחת הייתי מסתערת על הטלפון הנייד שלה ומוציאה ממנו טלפונים של החברים. הודעתי להם על המסיבה. אחר כך עשיתי שלטים של מזל טוב והחבאתי אותם בארון. להדר סיפרתי רק ביום האחרון, כי פחדתי שהוא יגלה", היא מחייכת.

טובה לא ידעה כלום. שנים ארוכות מאז הפיגוע עקבה אחרי ילדיה כל העת, אבל ביום שהגיעה לבית הוריה בעתלית וראתה את כל החברים במרפסת, הופתעה לגמרי. היא כמעט התעלפה מהתרגשות. "זה היה מדהים, היתה לי צמרמורת בכל הגוף. ענבר הצליחה לשמור על סודיות מוחלטת ולארגן לי הפתעה מדהימה. ידעתי תמיד עד כמה היא רגישה, עד כמה היא מרגישה אותי, יודעת וחיה את המצב בצורה בוגרת ויוצאת דופן. קיבלתי גם ברכה מיוחדת מהדר באותו אירוע".

"אבא חסר כל הזמן"

טובה יושבת במרפסת בבית החדש, הצופה אל הים. הם עברו לכאן אחרי הפיגוע, כדי להתאים לצרכיו של הדר. ענבר משחקת עם חברות, והדר תופס ספר, מתיישב לבדו בסלון ושעה ארוכה לא יכול להתיק את העיניים מהדפים. אחר כך הוא מניח את הספר בצד ומתרווח על הספה. הוא מתאר איך ביום הזיכרון בשנה שעברה סיפר בבית הספר את הסיפור שלו.

"בשנת 2003 אני, אחותי ענבר, אמא טובה ואבא ציקי היינו במסעדת 'מקסים' שנמצאת ליד הים של חיפה. מחבלת התפוצצה והרגה את אבא שלי ועוד 20 אנשים, ואני נפצעתי קשה. אני רוצה להדליק נר זיכרון לאבא שלי, ציקי בהט, שאני מתגעגע אליו מאוד", אמר הדר בטקס. אחר כך סיפר איך ניצח את הפציעה. המורה אירית נזכרת שהוא ריגש אותה בדרך שבה עמד על הבמה, בביטחון רב. אחרי שסיים ירד, חיבק את אמו ואת אחותו ענבר, שבכו בהתרגשות, ואז נשבר גם הוא ופרץ בבכי מר.

טובה מספרת על הטיולים הרבים שעשו בשנתיים האחרונות. על הנסיעה הכיפית להולנד בקיץ. מראה צילומים מאתרים שונים שם. גם על לונדון היא מספרת, ועל טיולי שבת שמחים. בפסח אירחו חברים והתארחו אצל אחרים. לפני כמה ימים נסעו לבלות באילת.

מאביו יש לו רק שברי זיכרונות, בכל זאת היה רק בן 3 כשציקי נהרג. בשנה שעברה נכח בפעם הראשונה באזכרה. "אבא חסר כל הזמן. אבל בחגים, בימי הולדת, במסיבה של ענבר - הוא היה הכי חסר. לפעמים אני בוכה, אבל יש לי את אמא ואת ענבר, ענבר יודעת להראות לי דברים משמחים כשאני עצוב. היא משמחת אותי. אנחנו יודעים גם להתגלגל מצחוק. אנחנו רואים איזה יפני רוקד מצחיק באינטרנט ופשוט שוכבים מצחוק". הוא מדבר, והעיניים הכחולות שלו זורחות.