זה קרה לפני חודשיים וחצי. דרור קנדלשיין לקח אוויר והחליט שהוא עושה את זה, וזהו.
"וואו", הוא נאנח. "אני כל כך רוצה ללכת. המטפל שלי, אייל, אמר לי: 'בוא ננסה'. אמרתי: 'יאללה'. הצלחתי להגיע למצב של עמידה והתייצבתי. תפסתי את ההליכון עם הידיים והתחלתי להזיז את הרגליים. צעד אחד קדימה. ועוד צעד. ועוד צעד קטנטן עם הרגל השנייה. וכל הזמן אני שואף ונושף מלוא הריאות.
אתה יודע מה זה לעשות את הצעדים האלה, אחרי תשע שנים שאני על כיסא גלגלים ומתעצבן מזה יום יום?
"החלום שלי היה בכלל לעמוד על הרגליים. והנה אני מצליח לעשות כמה צעדים!"
במאמץ אדיר הוא התקדם לאט, מטר אחר מטר, עד שהלך את כל המסדרון הארוך בביתו. אחר כך עשה את כל הדרך חזרה. עשרים מטרים של נחישות הרואית.
"התרגשתי כל כך. כולם סביבי בכו. זה אבא שלי ואמא שלי והמטפלים שלי שלא ויתרו עלי ולא ויתרו לי מעולם, ובכל רגע בחיים שלי עושים הכל לקדם אותי. זה נתן לי דלק, נתן לי להאמין בכוח שלי ולהמשיך לחלום על הדבר שאני הכי רוצה בעולם: ללכת בלי שום עזרה. ולחזור לשחק כדורסל".
ואורלי, בת הזוג המסורה והאהבה הגדולה שלו, יושבת צמוד צמוד אליו ונותנת בו מבט גאה. היא משלבת את אצבעות ידיה באצבעותיו ומבקשת ממנו נשיקה.
"הוא מדהים והוא מרגש אותי. אני מלאת התפעלות מהפייטריות שלו. בתכונות האלו התאהבתי. הייתי בעבודה כשהוא שלח לי סרטון שבו רואים איך הוא צועד. זה היה מרגש. והוא עוד יצעד רחוק בחיים שלו. תמיד הוא אומר לי: 'אף אחד לא יעצור את ההתקדמות שלי, אני לא אוותר ואגיע הכי רחוק שאפשר'".
• • • • •
סיפור האהבה שלהם התחיל בדיוק לפני שנה, נגד כל הסיכויים. "שוטטתי באתרי היכרויות, כפי שעשיתי הרבה פעמים בעבר", הוא אומר. "נתקלתי בפרופיל של אחת, אורלי תורג'מן מראשל"צ. היא מצאה חן בעיניי. כתבתי לה: 'שלום, קוראים לי דרור קנדלשיין, אני בן 32, ומצאת חן בעיניי'.
"עברו מספר ימים, היא לא השיבה לי, אבל הייתי רגיל כבר. הרי לא מעט בחורות לפניה סירבו לי".
גם אורלי (32) כמעט נואשה מאתרי ההיכרויות. היא עובדת כפקידת קבלה בחברת "נטלי" בתל אביב ולומדת תנועה לגיל הרך בבית הספר למקצועות הספורט בתל אביב.
"הרבה זמן לא הצצתי באתרי ההיכרויות, כבר לא עניתי למי שפנה אלי. החלטתי שאני נותנת לזה צ'אנס אחרון, ואז ראיתי את הפנייה של דרור. משהו בה משך אותי לענות לו. ראיתי חצי פרצוף שלו עם משקפי שמש, והוא נראה חתיך וחמוד.
"אבל היה דבר אחד שהשפיע עלי יותר מכל. יש שם שאלה שאפשר להפנות למי שאתה מעוניין להכיר. ודרור כתב שם: 'האם תסכימי לצאת עם נכה צה"ל?'
"היתה הרבה כנות בשאלה הזאת, לא עוד שאלה בנאלית וסתומה על תחביבים ו'מה את אוהבת לאכול' וכאלה. חשבתי לעצמי, מה זה נכה צה"ל? אולי הוא מוגבל קצת ביד? ברגל? לא ידעתי באמת מי הוא וממה הוא סובל.
"החלטתי להשיב לו. התחלנו להתכתב, בהתחלה דרך האתר. מהרגע הראשון זרמנו אחד עם השני. דרור מאוד פתוח, יורה מייד בלי הכנות מיותרות. הוא כתב לי: 'מה את מגיבה דרך האתר? תיכנסי לפייסבוק שלי'.
"ממש לפני יום כיפור דיברנו בטלפון בפעם הראשונה. שאלתי אותו אם הוא צם, והוא ענה שהוא לא יכול כי הוא לוקח כדורים. חשבתי, נו, עוד אחד שלוקח כדורי תזונה וכאלה. קבענו כבר להיפגש, אבל הוא רצה שאדע עליו הכל לפני הפגישה. אמר לי: 'תיכנסי לגוגל, תדעי מי אני'.
"תוך כדי שיחה כתבתי את השם שלו בגוגל, והבנתי לראשונה על מי מדובר. ראיתי שהוא נפצע אנוש ושהוא יושב על כיסא גלגלים, והבנתי שזה מלחיץ אותי. אבל זה גם סיקרן אותי. נכבשתי בכנות שלו. היה לנו מאוד כיף לדבר בטלפון, והרגשתי שאני לא רוצה להפסיק את זה".
עם ההליכון. "הייתי סקפטי מאוד. חשבתי, מי תסכים להיות איתי במצבי"
הם קבעו להיפגש ביום שישי בצהריים בבית קפה מתחת לבית של אורלי בראשון לציון. "פתאום קלטתי שזהו, אני כבר בתפקיד שונה בחיים שלי", היא מסדרת את שיערה השחור הארוך. "עד הדייט עם דרור הייתי רגילה שהבחור שאני נפגשת איתו בא לאסוף אותי מהבית ואנחנו יוצאים. עם דרור זה היה שונה מההתחלה. אני זו שהיתה צריכה להזמין מקום. דרור שאל אותי מייד: 'יש שם נגישות?'. נו, התחלתי ללמוד שפה חדשה.
"אוקיי, בדקתי. יש שם נגישות. הוא שאל: 'ויש שם שירותי נכים?'. שוב התקשרתי לבית הקפה. אתה מבין? הכל הייתי צריכה לארגן כאן.
"הגעתי לפגישה עם פרפרים בבטן. לא הצלחתי להירגע. ובסוף הוא דפק לי איחור של יותר מחצי שעה! הוא בא עם אייל, המלווה שלו. כשראיתי את דרור, רעדתי קצת. טוב, הוא עדיין היה חתיך הורס כמו בתמונה, אבל על כיסא גלגלים. ומה אומרים עכשיו? מה שואלים?
"ואני נמצאת שני מטרים מהבית של אמא שלי, ועוד לא סיפרתי לה. ואם היא או מישהו אחר שמכיר אותי ייכנס עכשיו? איך הם יקבלו את זה שאני נפגשת עם מישהו על כיסא גלגלים?
"אמרתי לעצמי, יאללה, שיסתכלו. שיתמודדו. מה אכפת לי. החלטתי לנקוט את טקטיקת השוקו שלי. אני מזמינה שוקו, ואז עושה לבחור שאיתי מבחן סודי: אם הוא זורם איתי ומזמין גם כן שוקו - אני זורמת איתו.
"הזמנתי שוקו. וגם דרור הזמין שוקו. ואז, כשהשוקו הגיע, הוא נשפך לו. אמרתי לו: 'אתה עושה בושות', וצחקנו.
"שלוש שעות ישבנו שם ולא יכולנו להפסיק לדבר. הוא סיפר לי על המלחמה ועל הפציעה שלו והשיקום הקשה, והוא היה ציני ברמות, ולא הפסקנו לצחוק.
"פתאום קלטתי שאני רואה מולי בן אדם כמו כל אחד אחר, ולא נכה על כיסא גלגלים. חשבתי לעצמי, יש לי חבר אמיתי. אחד שאפשר לדבר איתו וכיף איתו ומעניין ומדהים.
"השתחררתי מההלם של הדייט הראשון והרגשתי שבא לי לעשות רק דבר אחד - לתת נשיקה לחמוד החתיך הזה. קמתי, ניגשתי אליו והדבקתי לו נשיקה על השפתיים. הוא שיתף איתי פעולה", היא צוחקת.
"לא יכולנו לזוז משם. לא רצינו לזוז משם. רצינו רק להמשיך לדבר ולדבר. אייל יצא להסתובב, וחזר אחרי שעה. דיברתי איתו קצת, הסתלבטנו על דרור.
"בסוף נאלצנו ללכת, כי הם כבר סגרו. כשיצאנו לרחוב, רגע לפני שאמרנו שלום, כבר לא עניין אותי כלום. התנשקתי איתו באמצע הרחוב, והוא זרם איתי. קבענו לדבר יותר מאוחר בערב".
• • • • •
כבר אחרי שעתיים דרור התקשר. "הרגשתי שמצאתי את הנפש התאומה שלי", הוא אומר. "הכל זרם בינינו, הכימיה היתה נהדרת מהרגע הראשון. היא בכלל לא ראתה את כיסא הגלגלים שלי, את הנכות ואת הפציעה הקשה. היא ראתה אותי.
"מאז שנפצעתי חיפשתי אהבה. עד הפציעה היתה לי חברה במשך שלוש שנים, וכבר היינו בכיוון של חתונה. היא נשארה איתי עוד שנה אחרי שנפצעתי, ואז זה נגמר. מאז הייתי מאוד סקפטי, מי תסכים להיות איתי במצבי. הרבה בנות בכלל לא ענו לי כשפניתי אליהן באתרי ההיכרויות. היו כאלו שענו ולא מצאו חן בעיניי. היו לי הרבה אכזבות.
"עם אורלי הרגשתי מייד שהיא אחרת. באתי לפגישה הראשונה שלנו הכי חשוף שאפשר. אמרתי, על החיים ועל המוות, וקלטתי מייד שהיא מצליחה לראות אותי. זה היה אושר אדיר להתאהב שוב. וואו, איזה כיף זה. יש באורלי נתינה ורגישות, חבל על הזמן".
"פשוט לא יכולנו להיפרד יותר", היא אומרת, ועיני השקד הגדולות שלה נוצצות. "דיברנו בטלפון שעות רבות בכל יום. אחרי שבועיים בערך דרור שאל אותי בהודעה: 'אני יכול לקרוא לך חברה שלי?'. כתבתי לו: 'כן'. והוא כתב לי: 'ישששששש'.
"כתבתי לו: 'אני באה אליך עכשיו'. עליתי לאוטובוס ונסעתי אליו למושב. לא ידעתי בכלל איפה הוא גר. אייל, המטפל שלו, בא לאסוף אותי מהתחנה המרכזית בגדרה.
"דרור פתח לי את הדלת, ופתאום אני רואה מישהי איתו. חשבתי בהתחלה שזאת אחותו הגדולה. היא אמרה: 'נעים מאוד, אני אמא של דרור, מרסל'. ממש לא הייתי עדיין מוכנה לפגוש הורים. ומה אומרים במצב כזה? מי אני? ומה אני בשבילו? לא ידעתי אם להגיד 'אני חברה שלו'. אז אמרתי: 'אני אורלי', וחייכתי. היא חייכה אלי בחום.
"אחרי זמן קצר נשארנו רק דרור ואני. היינו ביחד שעות... היה כיף ענק".
לא היה לה פשוט לבשר למשפחתה על החבר החדש. "בהתחלה סיפרתי לאחותי. היא פתוחה ויודעת לקבל דברים, אבל בכל זאת ביקשה שאחשוב טוב מה אני עושה, ובעיקר הדגישה שזה לא עניין רגיל, ושזה ילווה אותי חיים שלמים. אמרתי לה שזה נכון, אבל כשאתה מכיר בן אדם ומתאהב בו, יש הרבה מעבר לכיסא הגלגלים שלו.
"לאמא שלי סיפרתי על דרור בהדרגה. בהתחלה אמרתי שאני יוצאת עם מישהו. אחר כך סיפרתי לה מי הוא. היה לה קצת קשה. 'מה יהיה?', 'איך תסתדרי?', 'תצטרכי לטפל בו כל החיים'. גם אותה הרגעתי.
"הגעתי לקשר עם דרור במצב נתון. זה דרור, הוא מקסים, הוא חבר אמיתי, אני אוהבת אותו, והוא בכיסא גלגלים. ידעתי למה אני נכנסת. מה קורה כשמישהו עובר לפתע תאונת דרכים והופך משותק? איך מתמודדים עם זה? אצלי זה בא מבחירה אמיתית. מהלב.
"היו לי חברות טובות שהתקשו להשלים עם הבחירה שלי, וזה מאוד הפריע לי. אמרתי להן, חבל שאתן שופטות את האיש לפני שאתן מכירות אותו. הפסקתי את החברות איתן. לאט לאט, המשפחה והסביבה הקרובה שלי התרגלו לרעיון".
• • • • •
אחרי חצי שנה עברה אורלי לגור עם דרור בבית שלו במושב מישר שליד גדרה. ככל שהקשר ביניהם העמיק, כך צצו חוויות חדשות, וגם בעיות לא פשוטות שעליהן היו צריכים להתגבר. למשל, "החיים בשלישייה".
"הבנתי כבר מהפגישה הראשונה שהדייט שלי הוא בשלישייה", היא מחייכת. "לדרור יש שלושה מטפלים מדהימים ומסורים, שלא משים ממנו לרגע. בבית הקפה, בפעם הראשונה שנפגשנו, היה לי קצת מוזר שאייל היה איתנו. ואחר כך בבית.
"אפילו בלילות זה היה משמעותי. בכל פעם שדרור היה מתעורר והיה צריך להזיז רגל או לעשות איזו תנועה, הוא היה לוחץ על הפעמון, והמטפל היה בא מייד לחדר השינה. זה היה קורה כמה פעמים בלילה. אף פעם לא היינו לבד, תמיד שלושה.
"דיברתי עם דרור, אמרתי לו שקשה לי עם זה. שאני לא יכולה לישון לילה שלם ברציפות, ושלפעמים בא לי להיות רק איתו, לבד. לפחות בלילה. אמרתי שאני אעזור לו. אני אזיז לו את הרגל, אני אעזור לו לזוז.
"אבל הוא מאוד עקשן. הרי זו אחת התכונות שבגללן התאהבתי בו. הוא אמר לי: 'אני צריך עזרה מהמטפלים שלי, ואת לא יכולה לעצור את ההתקדמות שלי'.
"החלטנו שפעם בשבועיים אלך לישון בבית של אמא שלי בראשון לציון. רק שם הצלחתי לישון לילה שלם ולקום בבוקר רעננה לעבודה או ללימודים.
"לאט לאט הסתגלתי להתעוררויות בלילה, לצרכים הטיפוליים של דרור ולכך שיש לו מטפלים שעוזרים לו. אני רואה כמה קשה הוא עובד על ההתקדמות שלו, יום אחרי יום, צעד אחרי צעד, ואני יודעת כמה זה חשוב לו ואיזה פייטר ענק הוא".
עם האב, איציק. "דרור היה צריך ללמוד הכל מההתחלה. לדבר, להזיז איברים, כמו תינוק"
גם סוגיית המשפחה והילדים עלתה בשיחות הרבות ביניהם. "זה אחד הדברים שהיו לי מאוד חשובים מתחילת הקשר", היא אומרת. "הוא הביע רצון גדול לילדים, לבניית משפחה משלנו, ולפי הרופאים, לא אמורה להיות לנו בעיה להביא ילדים לעולם.
"אני מודעת לזה שלדרור יהיו מגבלות בטיפול בילדים, אבל אני גם יודעת עם מי אני חיה כבר כמעט שנה. גם עם הילדים הוא יהיה אותו לוחם ואותו איש עקשן ומצחיק וציני ורציני. הרי הוא לא יוותר לעצמו ויעשה איתם כל מה שרק ניתן".
דרור מביט בה בעיניים מצועפות. "אני אעשה הכל עם הילדים. אני אסתדר, יהיה בסדר. אני רוצה בנות".
אורלי: "בטח, יש לו חסך. יש לו שני אחים. אני באה מבית עם תשעה אחים ואחיות, אז חוויתי מהכל".
• • • • •
דרור הוא בנם הבכור של איציק (61) ומרסל (60), ואח ליואל (30) ורון (23). הוא מתנשא לגובה 1.84 מטרים, וכבר מגיל צעיר צלף לסל מכל בלטה במגרש הכדורסל המקומי. אפילו היה "מלך השלשות" של כל האזור. "מה קרה לך, כששיחקתי בקבוצה של מישר לקחנו אליפויות של כל אזור הדרום. אני הייתי קלע מצטיין מחצי פינה".
במושב יודעים לספר שהיה שובב לא קטן. "בתיכון היינו מתצפתים על הבית של דרור, וברגע שהוריו היו יוצאים מהבית, כל החבר'ה היו מתגנבים מהפרדסים ועושים שם מה־זה שמח", אומר אחד מחבריו הקרובים.
ביולי 2001 התגייס להנדסה קרבית. אחרי השחרור עבד שנה בבניין, חסך כסף, וב־2005 יצא לטיול ארוך במזרח. "התחלתי את הטיול בתאילנד, עם חברה שלי, המשכתי להודו עם כמה חברים מהמושב, ואחר כך טיילתי עם קבוצת חבר'ה מירושלים".
במלחמת לבנון השנייה גויס דרור בצו 8 לפלוגת הסיור של גדוד הנדסה קרבית. ב־8 באוגוסט 2006, שישה ימים לפני תום המלחמה, צעד עם חבריו בראש הכוח שפעל בפאתי בינת ג'בייל שבעומק לבנון.
"באותו לילה הוא וחבריו הובילו את הכוח", מספר האב איציק. "אחד החיילים מפלוגה אחרת חשב בטעות שראה דמויות של מחבלים, פתח באש, וכדור אחד פגע בראשו של דרור. נכנס לו בין הקסדה לבין המצח".
דרור נפצע אנושות. הוא הוטס במסוק לבית החולים רמב"ם בחיפה והוכנס מייד לחדר הניתוח, מחוסר הכרה.
"הוא היה בסכנת חיים אמיתית", מספר איציק, שמאז פציעת בנו לא מש לרגע ממיטתו. "חצי מהרופאים בכלל אמרו לנו שאין מה לעשות במצבו. היו אחרים שנטעו בנו תקוות. אנחנו מעולם לא הרמנו ידיים במלחמה היומיומית שלנו כדי שהוא יחיה ויתעורר.
דרור עבר כמה ניתוחי ראש קשים, אבל נותר מחוסר הכרה. הוא נחשב לאחד משני הפצועים הקשים ביותר שהיו לצה"ל במלחמה. אחרי ארבעה חודשים שבהם היה מאושפז ברמב"ם הוא הועבר לבית לוינשטיין.
"לא הסכמנו להשלים עם מצבו של דרור", אומר האב. "עברנו המון רופאים ושמענו המון חוות דעת. עד שהגענו לפרופ' פליקס אומנסקי, שהיה מנהל המחלקה הנוירו־כירורגית בהדסה עין כרם. הוא הציע לעשות לדרור ניתוח להחדרת נקז לראש, כדי לווסת ולשחרר נוזלים מהמוח אל חלל הבטן.
"התוצאה היתה מדהימה. כבר אחרי 48 שעות ראינו את השינוי הגדול. נכנסנו אליו, מרסל ואני, לחדר שלו במחלקת טיפול נמרץ בהדסה. שאלנו אותו אם הוא מזהה אותנו. ואז קרה הנס. דרור מיצמץ בעיניו והזיז את הפה. אחרי שבעה חודשים בלי הכרה, חודשים עצובים ומתישים שנראו לנו כמו עשר שנים, שבהם הוא רק נותח ונותח ועבר ממוסד רפואי אחד לאחר, הוא שוב היה איתנו.
"מרסל פרצה בבכי. שמרתי על איפוק. הייתי מאושר, אבל גם ידעתי שהמלחמה הגדולה על החיים של הבן שלי רק מתחילה עכשיו, והדרך עוד כל כך ארוכה".
מטייל במזרח ב־2005, שנה לפני הפציעה
דרור קנדלשיין חזר להכרה והחל בשיקום הארוך. שיקום שלא הסתיים עד היום, כשהוא כבר נכנס לשנה העשירית מאז שנפצע.
"הוא היה צריך ללמוד הכל, אבל הכל, מההתחלה", אומר איציק. "לדבר, להזיז איברים, כמו תינוק שלומד כל יום משהו חדש.
"עברנו למחלקת השיקום בתל השומר. כמה שבועות אחרי הניתוח הוא אמר את המילים הראשונות שלו - דיקלם את מספר הטלפון של החברה שלו. בהתחלה הקול שלו היה מאוד חלש והיה לנו קשה להבין אותו".
שנתיים ימים שהה דרור במחלקת השיקום בתל השומר. הוא למד לדבר ולהביע את עצמו מחדש בעזרת קלינאית תקשורת, עבר טיפולי פיזיותרפיה מתישים וריפוי בעיסוק.
"היה לי מאוד קשה שם", הוא מספר. "היו לי כאבים חזקים, והטיפולים שעשו לי היו קשים. בכיתי לא מעט. המזל הענק שלי היה ההורים שלי והחברים והצוות הטיפולי, שלא עזבו אותי לרגע".
איציק מספר שלמחלקה כבר הגיעו אז חיילים פצועים ממבצע עופרת יצוקה. "חלק גדול מהם לא היו פצועים קשה כמו דרור, והם התהלכו שם במסדרון. הם גם יכלו לאכול במבה, למשל. דרור לא. לקח לא מעט זמן עד שהוא הצליח לאכול לבד".
• • • • •
ב־1 באפריל 2009, כמעט שלוש שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, השתחרר דרור קנדלשיין הביתה, לבית הצמוד לבית הוריו במושב מישר. יש לו שם חדר טיפולים המאובזר במיטת טיפולים, הליכון, מקבילים, אופני כושר ועמידון, חדר שינה, סלון נאה עם ספות עור, מרפסת מרווחת וחצר יפה. חדר נפרד משמש חדר שינה לשלושת המטפלים המסורים, שמשרד הביטחון מממן עבורו - אייל, ערן וחנן. אחד מהם תמיד נמצא איתו.
אני מלווה את דרור מאז שנפצע, לפני תשע שנים. את הוריו, איציק ומרסל, לוחמים אמיתיים, ראיתי ממש ברגעים הראשונים אחרי פציעת בנם. הם נראו נחושים כבר מהרגע הראשון והיו עסוקים רק בדבר אחד: להציל את חייו של בנם.
"חזרנו הביתה עם דרור אחרי כמעט שלוש שנים", אומר איציק. "שלוש שנים שאני לא הייתי בכלל בבית, אלא כל הזמן צמוד אליו. ישנתי בבתי החולים, קמתי כל בוקר להגיש לו ארוחת בוקר וליוויתי מקרוב את הימים שלו. גם מרסל היתה שותפה מלאה לטיפול בדרור.
"החיים שלנו השתנו לגמרי. שנינו עזבנו את העבודה ב'אלתא' (איציק עבד במחשוב, ומרסל היתה לבורנטית; ע"נ) לשלוש שנים. אחרי שהוא חזר הביתה, היה ברור שמישהו צריך להישאר איתו בבית".
כעבור כמה חודשים גילתה מרסל שחלתה בסרטן.
"התמוטטתי מזה", דרור משפיל מבט. "הרגשתי נקיפות מצפון איומות, שהיא חלתה בגללי. פתאום נקלענו למצב שבו אנחנו מעודדים אחד את השני ובוכים ביחד ונשברים, אבל מחזיקים מעמד".
איציק דחה שוב את חזרתו לעבודה. "היינו נוסעים כולנו לתל השומר: דרור להמשך השיקום שלו, ומרסל לטיפולים. אלה היו ימים קשים מאוד".
אחרי חצי שנה של טיפולים החלימה מרסל מהלימפומה ועזבה את העבודה. איציק חזר לעבוד באלתא, אבל במקביל, ממשיך כל העת לטפל בדרור.
"העבודה איתו לא נגמרת לעולם. כל פעם צץ משהו חדש, כאב כזה או אחר, וגם העובדה שהוא התקדם מאוד מבחינה קוגניטיבית דווקא מחייבת לתת לו עוד, לראות כל הזמן איך אפשר לקדם אותו הלאה. צריך כל הזמן לחשוב מה יוציא אותו מהשיגרה הקשה של הטיפולים, למצוא לו אתגרים חדשים".
בפגישה האחרונה שלי עם דרור, לפני ארבע שנים, הוא עדיין התקשה לדבר. היום, הדיבור שלו כבר ברור למדי. יד שמאל שלו חזרה לתפקד. יד ימין עדיין לא. הרגליים לא מתפקדות, אבל הוא לא מוותר לעצמו. עובד בכל יום עם מטפליו, שעות ארוכות, על החלום הגדול שלו - ללכת.
סדר היום שלו רצחני כמעט. הוא קם בשבע בבוקר, אוכל ארוחת בוקר, ובשמונה כבר עובר טיפול פיזיותרפיה ראשון ("בדרך כלל בא אלי פיזיותרפיסט הביתה, ופעמיים בשבוע אני נוסע לטיפולים בגני תקווה"). בהמשך היום יש טיפול ריפוי בעיסוק, ארוחת צהריים וקצת מנוחה. אחר הצהריים הוא במחשב, גולש באינטרנט, כותב מיילים. לפעמים יש עוד טיפול פיזיותרפיה בערב.
"יש לי ימים יותר טובים ויש ימים פחות טובים. ימים שבהם אני שוקע, מתכנס בתוך עצמי. אני שומר את כל החרא והתחושות הקשות לעצמי. כבר לא בוכה כמו בשיקום, אבל סובל.
"היום יש בי צדדים יותר אופטימיים מבעבר, אני מרגיש שאני מתקדם כל הזמן, אבל אני רוצה יותר. לפעמים כבר אין לי כוח לטיפולים, לישיבה על הכיסא, לכל המוגבלות הזאת. ואז אני משתף את אורלי או את המטפלים שלי. אני אומר להם: 'די, אני לא יכול יותר'".
אייל לזמי (37), המטפל של דרור, מתערב בשיחה. "אתה יכול הכל דרור. אתה יכול". לזמי נמצא עם דרור מהימים הראשונים שאחרי הפציעה.
"דרור היה ממש האישה הראשונה שלי", הוא צוחק. "התחלתי לעבוד איתו עוד כשהייתי רווק בן 28. אני אוהב אותו בכל ליבי. היום אני גר בעכו, יש לי כבר שלושה ילדים קטנים בבית, ועדיין, כל כך נקשרתי לדרור שאני לא יכול אפילו לחשוב לעזוב אותו. היו לי תוכניות על עסקים משלי, זנחתי הכל בשביל דרור.
"אני עובד איתו 12 ימים בחודש. הנה, עכשיו באתי מעכו להיות איתו חמישה ימים רצופים. האישה והילדים שלי יודעים שזאת השליחות והזכות הגדולה שלי. הילדים שלי ממש נולדו למציאות הזאת, הם כבר פגשו אותו וכל הזמן מבקשים לבוא לבקר אותו.
"ראיתי את דרור בזמנים הכי קשים שלו, פיזית ונפשית. כשהוא לא היה יכול לעשות כלום. כשהוא לא היה יכול לאכול לבד. היו לנו שיחות נפש בלילות, תמיד אמרתי לו: 'אתה עוד תלך. אתה תגיע הכי רחוק שאפשר.
"לפני חודשיים וחצי הוא שוב הדהים את כולנו עם הצעדים הראשונים שעשה. הייתי איתו שם, התרגשתי כמו ילד. רביב הפיזיותרפיסט תמך בו, ואני צילמתי והתרגשתי.
"מי שלא ראה את דרור אחרי הפציעה לא יכול להבין כמה הוא ענק. כמה הוא גיבור. ואני אומר לך, ותרשום את זה: האיש הזה עוד ייקח אותי על הכתפיים בחתונה שלו. הוא עוד יפתיע אותנו המון".
דרור ואורלי עם המטפל הצמוד אייל. כולם ביחד מהדייט הראשון
רביב הוא ששמע על ההליכון המיוחד, וסיפר על כך לאיציק. "קבענו פגישה אצל דרור בבית עם הפיזיותרפיסט שמוכר את ההליכון ועם המרפאת בעיסוק של דרור", מספר האב. "ראינו שההליכון מתאים לדרור, דיברתי עם משרד הביטחון, והם הרימו את הכפפה ורכשו אותו לדרור. זה מצטרף לעזרה ולנתינה הענקית שלהם.
"אני חייב לציין גם את ארגון נכי צה"ל, ובמיוחד את דני בן אבו, יו"ר מחוז השפלה, שלא חוסך מאיתנו כלום בתהליך הארוך הזה. בלעדיהם היינו כמעט אבודים".
מאז שדרור הלך את צעדיו הראשונים מהסלון עד חדר השינה שלו ובחזרה, כעשרים מטרים, הוא חזר על כך כמה פעמים. "הוכחתי לעצמי שאני יכול. זה גרם לי לכאבי גב לא קלים, כך שעכשיו אני נח מזה קצת".
"הייתי עם דרור והמשפחה המדהימה והמסורה שלו ממש מאז שהוא נפצע", אומרת ליאת גרטמן, ראש היחידה לאפיון השירותים הרפואיים (שר"פ) באגף השיקום של משרד הביטחון. "הוא מופת לעבודה קשה וסיזיפית ולנחישות אינסופית. הוא אחד הפצועים הכי קשים שליוויתי, ואחד מאלה שעשו את הבלתי ייאמן".
• • • • •
עכשיו הוא מחכה לפתיחת השנה האקדמית בחודש הבא. זו השנה השנייה שהוא לומד שיווק במכללת פרס ברחובות, לוקח קורסים בקצב שלו. אחד המטפלים מביא אותו למכללה ומחזיר אותו הביתה. "טוב לי להגיע למקומות אחרים, לצאת מהבית, לספוג אווירה שונה ולהכיר חברים חדשים. אני מרגיש שמאוד מכבדים אותי שם, המרצים והסטודנטים".
במקביל, איציק מחפש לו עבודה לכמה ימים בשבוע. "כבר הציעו לו לעבוד בחברת הייטק באזור נתניה, בעיקר עבודת מחשב, אבל זה רחוק מדי. אנחנו מחפשים משהו יותר קרוב לבית".
בערבים ובסופי שבוע הוא ואורלי מבלים ביחד, כשאחד המטפלים צמוד אליהם. ביום העצמאות בילו עם כל המשפחה של דרור באילת.
"לדרור יש המון חברים, שלא עזבו אותו לרגע", אומרת אורלי. "מדהים אותי לראות כל פעם מחדש את האהבה הענקית שלהם אליו ואת המסירות העצומה. כשאנחנו באים למפגש חברים בתל אביב וצריך לעלות במדרגות, מייד מגיעים כמה חברים ומעלים אותו עם הכיסא את כל הקומות שצריך".
הם מתחילים שנה חדשה, בפעם הראשונה בחייהם, ודרור מאושר. "הכרנו ממש לפני יום כיפור בשנה שעברה. וואו, עברה כבר שנה! טוב לי עם האישה המקסימה הזאת, וטוב לי שהיא תהיה איתי בחגים. בתחילת אוקטובר אנחנו טסים מכאן, ביחד עם אייל, המטפל שלי. לברצלונה! יהיה כיף".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו