מתכון לחיים

ביום שבו הארץ נמלאה צהוב ואבק, במקום אוויר, הגענו לאחוזת ראשונים, בית דיור מוגן בראשון לציון, לפגוש שתי מבשלות ושני מבשלים. שם, בין הקומות, בתוך דירות קטנות, הדברים היו בהירים וצלולים וריחות של אוכל התערבבו עם ריח סיפורים. אני מביאה לכם איגרת ברכה מבשלנים מנוסים, מלאי חיים, לשנה טובה. הכי טובה.

לינט ויחיאל אלמגור

בדירה של לינט ויחיאל אלמגור ריח חמאה חרוכה מפלרטט עם הנחיריים ויש מין חשמל באוויר. "זוג חדש?" אני מנסה לפענח. "חדש 56 שנה", הוא עונה. חיים שלמים שהיא בישלה, עד שלפני ארבע שנים, כשעזבו את הדירה בשיכון בבלי ועברו לדיור המוגן, הוא ביקש להחליף אותה, והשמחה שבה הוא מתנהל בתוך המטבח מעידה היטב על רעננות בתפקיד. 

"יש בתי זקנים", הם מסבירים לי איך בחרו את המקום, "וזה בית של אנשים מבוגרים, וזה הבדל גדול. תבואי פעם בימי שישי, תראי איך רוקדים פה. איזו אנרגיה". 

שניהם נולדו ברומניה, הוא סמוך לגבול אוקראינה, היא בבוקרשט. בפעם הראשונה שראה אותה זה היה כשהיה מדריך חיל אוויר בבה"ד 2. "הצברים לא קיבלו אותנו, אז היינו מסתובבים בחבורות פולנים, רוסים, רומנים. היה לי שם חבר שבן דוד שלו יצא איתה. ככה הכרנו, ומהרגע הראשון שראיתי אותה רציתי בה".

"ואת?" אני שואלת לתוך עיניים כחולות המחייכות את הזיכרון. "ברור", היא צוחקת ויחיאל ממשיך. "כששמעתי שהם נפרדו ביקשתי ממנו רשות לחזר אחריה. התארסנו אחרי חודשיים, ואחרי עוד חודשיים התחתנו".

שלושה בנים נולדו להם, עמי, רוני ושלומי. וכשהבכור חלה באסתמה לינט נשארה בבית. "חיינו בבבלי עם כל ההוז אנד הוז", אומר יחיאל, משגיח על הדג במחבת כשאני אוכלת מהכרוב הכבוש שהכין, כזה טעים לא אכלתי מזמן. "כל הילדים בשכונה היו מגיעים עם המפתח על הצוואר, היו פותחים את המקרר בלי לשאול. בבקרים אני הייתי מכין את הסנדוויצ'ים, שהיו מפורסמים בכל בית הספר. גם אחרי זה, כשהחברים של הילדים הלכו לצבא, והזדמנו בדרך בין צפון לדרום, היו מגיעים אלינו לאכול". 

יחיאל, גבר מרשים שעבד כסגן ראש אגף שיפוץ מטוסים וניהול בתי מלאכה באל על, הוא היום בין 83. לינט שלו, שרישומים שלה וציורים בשמן מספרים על כישרון, היא בת 78, יש להם חמישה נכדים ויש ביניהם אהבה חיה, ערנית. לעולם לא ללכת לישון ברוגז, הם מוסרים את המתכון כמעט ביחד, "לכבד אחד את השני". לינט ממשיכה, כשיחיאל שלה מניח לי על הצלחת ממליגה עם דג מוסר, וזה כל כך טעים, כמו המילים שמבשלת אהובתו. "חוץ מאהבה חשוב גם לכבד אחד את השני. מעולם לא אמרנו מילים כמו טיפשה וטמבל. אני יודעת שיש כאלה שאומרים שטוב לשמור קצת סודות, אבל זה לא נכון. לא לשקר. אף פעם", היא אומרת, נוגעת לרגע ביד שלו.

דג על ממליגה של יחיאל. עם פרמזן // צילום: איתיאל ציון

דג על ממליגה של יחיאל 

החומרים (ל־4 מנות):

לממליגה:

√ 5 כוסות מים

√ 1 כפית מלח

√ 1/2 1 כוסות פולנטה (קמח תירס)

√ 80-70 גרם פרמזן מגורדת

לדגים:

√ 4 פילטים גדולים של דג מוסר עם העור

√ 1 כפית שטוחה מלח גס

√ 100 גרם חמאה לטיגון

√ 1 שן שום קצוצה

√ 5-4 פרוסות פלפל חריף טרי 

בסיר קטן על אש נמוכה מרתיחים חמש כוסות מים. מוסיפים את המלח ובהדרגה את קמח התירס, שאפשר שיהיה אינסטנט, אם כי יחיאל מעדיף שלא. מערבבים כל הזמן שלא יישרף, עד לקבלת המרקם הרצוי. אם התערובת קשה מדי מוסיפים מים רותחים. מערבבים פנימה את הפרמזן. שומרים מכוסה שלא יברח החום.

ממליחים את הפילטים וממיסים במחבת את החמאה, מוסיפים את השום והפלפל החריף ומניחים את הדג על הצד ללא עור, שיספוג את הטעמים. מטגנים 5 דקות והופכים לצד שני. כל סועד מקבל צלחת עם הממליגה, מעליה הדג, ומעל החמאה החרוכה.

שמואל רוזנברג

על גדות נהר הפריפיאט, בעיר פינסק שהיום שייכת לבלארוס, מתחיל הסיפור של שמואל רוזנברג שנולד בה לפני 92 שנה, אז עוד היתה שייכת לפולין. סבא שלו היה איש אמיד שהתפרנס מדיג נהרות, ואת הדגים סיפק לכל הארץ. "היו לו ספינות דיג משלו, היו לו פועלים ורשתות והיו לו חמישה בנים. כולם נשואים. הבכור, יוסף, היה אבא שלי", אומר שמואל ומפציר בי שאתחיל לטעום מן העוגות שאפה. כרוכית פרג ותפוחים בחושה וגם בלינצ'ס גבינה הכין. "את לא הולכת לפני שתטעמי לפחות חתיכה מכל דבר".

שמואל רוזנברג. "את לא הולכת לפני שתטעמי לפחות חתיכה מכל דבר" // צילום: איתיאל ציון

אז אני לוקחת חתיכה מעוגת התפוחים, שמצליחה להפתיע מביס ראשון. מרקם מעולה, טעמים מאופקים, אפילו הקינמון לא מוגזם. וכשהפה שלי נמלא מתוק הסיפור של שמואל מגיע ל־1939, אז פינסק עברה לידי הרוסים ואת הסוכר שמילא את ילדותו החליף מלח. "דבר ראשון הם החלו להגלות לסיביר את האינטליגנציה ואת העשירים. לסבא, שתמיד היה איש טוב, היו הרבה מכירי תודה שפעם אחר פעם שיכנעו את הרוסים לא לגעת במשפחה שלנו". בטרנספורט האחרון, ב־22 ביוני 1941, הגלו את הרוזנברגים לסיביר, מה שהציל את המשפחה כולה מהיום שבו נפלה פיסנק לידיים של הנאצים. בסיביר הם חיו כמה שנים וממנה נדדו לארץ החמה, לטשקנט בירתה של אוזבקיסטן, "שם לסבא היה בן דוד". 

שנה אחרי זה, כששמואל היה בן 20, הוא גויס לצבא האדום. מעל הספה שעליה הוא יושב תלוי צילום של חייל צעיר, רציני, וכל השנים שעברו לא יכלו לפנים של הבחור שעדיין אצורות באלה של שמואל, שכלום במראה שלו, בלחיצת היד, לא מסגיר את גילו המופלג. "הם גייסו אותי ואת אחי יצחק ואת הדודים שלי, אשר, אהרון ומשה". הגורל, שאוהב את שמואל, החזיר אותו מהמלחמה בלי אף שריטה. שנה וחצי אחרי שנגמרה הוא שב והתאחד עם בני המשפחה במחנה פליטים, שם שידכה דודה שלו בינו לבין לאה שלו. יחד הם העפילו ב־47', הגיעו לחיפה וגורשו לקפריסין. שם, בתוך אוהל מאולתר ומלא בשמחה, הם באו בברית הנישואים. מייד אחרי זה לאה הרתה והבריטים הרשו לה לעלות ארצה. עד הלידה של יפה, בתם הבכורה, גם שמואל הגיע.

קיבוץ יגור היה הבית הראשון שלהם, אבל לאה שמעה במטבח נשים מרכלות על בעלה, נעלבה, והם עברו לבית סוכנות ביפו. "היה קשה למצוא עבודה. התחלתי כסבל בנמל יפו, כמה פעמים בשבוע, ובבית היתה ילדה קטנה, אז לאה, שהיתה טבחית אל"ף אל"ף, השאירה את התינוקת אצל אמא שלי והיתה הולכת לבשל בבית של לוי אשכול".   

אחרי זה, משהיטיבו הימים, שמואל מצא עבודה כמנהל בנמל אשדוד, נולד אברהם, הבן השני, והם קנו בית בחולון. כל השנים לאה היא שבישלה, עד שחלתה והתעייפה, אז היתה יושבת על כיסא במטבח ומלמדת את שמואל שלה איך לחתוך, מה וכמה לשים. "כשהרגישה שהיא עומדת למות אמרה לי 'קח את הפנקס ותתחיל לרשום'. כל העוגות האלה הן עוגות שלמדתי להכין ממה שכתבה".

16 שנים עברו מאז הלכה לעולמה, משאירה אחריה שני ילדים, חמישה נכדים. "עכשיו יש לי כבר שמונה נינים, שאם הם יעשו עבודה טובה אזכה גם לבני נינים".

כמסוכם, לפני שנפרדנו טעמתי מכל מה שהכין. הכל היה מדויק להפליא, משל הכין אותם מי שכל חייו הוקדשו לבצק. כאילו בהכנה יש השתדלות גדולה לשמר בכבוד מלא את זיכרון אהובת נעוריו.

עוגת התפוחים שלו. מפתיעה מביס ראשון // צילום: איתיאל ציון

עוגת התפוחים של שמואל

לבצק:

√ 1 ק"ג קמח

√ 3 ביצים 

√ 1 כוס סוכר

√ 1 שקית אבקת אפייה

√ 1 שקית סוכר וניל

√ 200 גרם חמאה או מרגרינה מופשרת

√ 1 גביע שמנת  

למילוי:

√ שמן לזילוף

√ 250 גרם צימוקים

√ 1/2 כוס סוכר

√ 2 כפות קינמון

√ 10 תפוחים מסוג גרני סמית

√ 1/2 חבילת חמאה או מרגרינה

√ 2 כפות קמח מצה

√ 1/2 1 כפות אבקת סוכר

√ ריבת תות שדה

מערבבים את כל חומרי הבצק עד שמתקבל בצק נוח לעבודה. מחלקים לארבעה כדורים שווים. מרדדים את כדורי הבצק למלבנים בעובי אחיד של כ־1 ס"מ. משמנים תבנית בגודל מתאים במעט חמאה או מרגרינה. מניחים עלה ראשון של בצק בתוך התבנית ומזלפים עליו מעט שמן. מפזרים צימוקים באופן לא אחיד ולפי הטעם. מערבבים 1/4 כוס סוכר עם חצי כף קינמון ומפזרים מעל את הצימוקים. מניחים מעל עלה בצק נוסף. קולפים את תפוחי העץ, מחלקים לרבעים, מסלקים אם הליבה ופורסים לפרוסות דקיקות. מפזרים באופן שווה מעל עלה הבצק. מפזרים מלמעלה חתיכות קטנות של חמאה או מרגרינה. מפזרים מעל קמח מצה, שיספוג את נוזלי התפוח. מפזרים מעל את אבקת הסוכר עם חצי כף קינמון. מניחים מעל עלה בצק נוסף. מורחים מעליו שכבה אחידה של ריבה בעובי של כ־1 ס"מ ומכסים בעלה הבצק האחרון. מפזרים מעל כף קינמון עם 1/4 כוס סוכר. באמצעות סכין חותכים לקוביות (כדי שלאחר מכן העוגה לא תתפרק). אופים בתנור שחומם ל־180 מעלות במשך שעה או שעה וחצי, תלוי בתנור. שמואל מוסר שאת העוגה ניתן להחזיק למשך שבוע או במקפיא למשך חודש ימים.

נירה כהן

אמרו שהיא חתיכת טיפוס, שהיא טיילה בכל העולם, אבל אף אחד לא הכין אותי לקומתה הנמתחת גבוה וזקוף כל כך, לקירות מסוחררים מזכרות מהעולם, לעברית החופשית, הנמרצת, המכריזה שנירה כהן היא צברית.

נירה יעקובסון היה שמה של התינוקת שבאה לעולם בבית החולים אסותא בשנת 1938, 18 שנה אחרי שנולדה אחותה הבכורה. 

"שנת תרצ"ח, אותיות מזעזעות", היא אומרת. אמא שלה, שחלתה בהריון, נפטרה זמן קצר אחרי הלידה. נירה נשלחה לדודה מדגניה ב', שם חייתה עד גיל 10 וחצי, אחרי זה עברה לחיות אצל אחותה במקווה ישראל, "עד שבכיתה ה', כמו שאני, התייצבתי בדלת הבית של אבא שלי, שנישא בינתיים לאחרת, ואמרתי 'אני כאן, וכאן אני נשארת'". 

ואני מדמיינת את הילדה שהיתה, וחושבת כמה טוב שנחרצות דיבורה תואמת את נחרצות הופעתה. 

יתרון הגובה שיחק לה בצבא, אז כל הבנות קיבלו רובה צ'כי ולה נתנו עוזי. "הייתי במחנה שמונים, שבשעתו זה היה המחנה היחיד שהיו בו נשים וגברים יחד ולכן הוא היה מחנה ייצוגי. גם את פניו של אידי אמין קיבלתי בזמנו. בין שאר המבקרים הגיעה קבוצה של מנהיגים צעירים, יהודים מארצות אירופה. הגבוה ביניהם, עו"ד צעיר מדנמרק, ניגש, שאל איזה שוקולד אני אוכלת. אצלי אין חוכמות, חלב עם אגוזים עניתי לו, והוא חזר עם טבלה. בארוחת הצהריים אמר לי 'את לא יכולה לאכול אותו כי עכשיו אנחנו אוכלים בשר'. האיש היה דתי".

נירה כהן. "גם את פניו של אידי אמין קיבלתי בזמנו"// צילום: איתיאל ציון

עו"ד הרלוף כהן נשא חן בעיני נירה, אבל נדרשו שנתיים של חליפת מכתבים ביניהם וכל מיני הסכמות עד שנתרצתה. "חששתי מזה שהוא דתי ולא רציתי לעזוב את הארץ". ב־21 בחודש פברואר שנת 1960 היא נחתה בקופנהגן, ובפעם הראשונה הלכה ברחובות בלי צורך להרכין את הראש כדי לדבר עם אנשים.

משפחת כהן היתה שייכת לאריסטוקרטיה של העיר. אבא של בעלה המנוח היה היועץ המשפטי למלך, והזוג חי בבית מידות, שבו גידלו את ארבע הבנות שנולדו להם.

"שלוש בנות ילדתי בשלוש שנים, עד שהמיילדת ביקשה בנימוס לדעת אם שמעתי על אמצעי מניעה. אחרי ארבע שנים המשכתי עם הרביעית ואז עצרתי. הבית שלנו היה בית פתוח, כל הזמן מלא בילדים. בקיץ המולה בלתי פוסקת בבריכה ובין החדרים, והרעש הספיק לי. היום אני מצטערת, כי יש לי ארבע בנות לתפארת".

בצילום על הקיר הן כולם יחד, היא, הבנות ו־14 הנכדים. הרלוף שלה הלך לעולמו בגיל 68. "עשה לעצמו את הדבר הכי טוב שאדם יכול לעשות", היא אומרת, קיבל אוטם שריר הלב. בלי מחלות ובלי למשוך סבל".

בדנמרק היתה מרצה על נשים בצבא, על מעמד האישה, על חיי קיבוץ, לפעמים נסעה ברכבות. רוב הפעמים הרלוף, שהחזיק רישיון טיס, היה מטיס אותה בעצמו. באחת הפעמים, כשבאה ארצה לאסוף חומר לסידרת הרצאות, מצאה את עצמה בסוכנות מבררת מה הן הזכויות שלה. "כשחזרתי לדנמרק אמרתי לבעלי 'אני חוזרת הביתה. מי שרוצה מוזמן'. הקנאות הדנית לפרטיות, הקור האנושי, מזג האוויר החצי חושך חצי אור הרגו אותי".  

היא חזרה והוא בא אחריה. חולק את הזמן בין ישראל לעבודה בדנמרק. "פירנסנו את חברות התעופה יפה. הוא הגיע לכאן שבוע בחודש, אני נסעתי לשם בחופשים". ובין לבין היו מטיילים בעולם. אחרי שנפטר היא החלה במסעות הגדולים, אינדונזיה, גינאה החדשה, מרוקו, קובה, אקוודור, מקסיקו, קוסטה ריקה, היא ממשיכה ומונה, מצביעה על הקירות, על כיסוי מיטה משגע מבוכרה, על מזכרות ממזרח אירופה, יפן, סין, אוזבקיסטן, והלאה והלאה, עד שנואשתי מלהמשיך ולכתוב.

היו לה מחזרים, עדיין יש, אבל אין לה עניין, היא אומרת. "הוא היה אישיות יוצאת מן הכלל. יחיד ומיוחד. אנציקלופדיה מהלכת", היא אומרת במילים חפות מתוגה, ואני רק חושבת שאיזה מזל שלא שמעה בקולם של הגדולים שאסור לקחת ממתקים מזרים.

שעה ארוכה ישבתי אצלה מרותקת לסיפורים, ורק כשפניתי ללכת נזכרתי שלא טעמתי מהסלט שלה, שכמוה גם בו אין שום דבר שגרתי. 

הסלט של נירה. לא שגרתי // צילום: איתיאל ציון

סלט הכרובית של נירה

החומרים (לשולחן חג שבו 8-6 סועדים):

לסלט:

√ ראש כרובית במשקל 800 גרם, חתוך קטן־קטן

√ 150 גרם פקאן סיני מרוסק לחתיכות קטנות

לרוטב:

√ 3 כפות סוכר

√ 3 כפות סויה

√ 1 כף שמן שומשום

√ 1/2 פלפל צ'ילי טרי קצוץ דק

√ פלפל שחור לפי הטעם

√ 2 כפות חומץ בן יין

להגשה:

√ 1 בצל ירוק קצוץ דק

מערבבים את הכרובית עם הפקאן. שעה לפני ההגשה מערבבים את כל חומרי הרוטב ויוצקים על הסלט, טועמים ומתקנים את התיבול. מוסיפים את הבצל סמוך להגשה.

מרתה דגן

למרתה דגן יש עיניים גדולות תכולות, עיניים בַּלוֹרָה קראנו לכאלה בקיבוץ. עיניים שלא משנה איזו התרחשויות ייטעו החיים בפנים המקיפות אותן, הן תמיד בשלהן. עיניים של ילדה קטנה. 

מרתה, בת 71, תינוקת במושגים של דיור מוגן, היא עורכת דין במקצועה, שכבר עשרים שנה עובדת בהנחיית סדנאות וכמאמנת אישית. כשאני שואלת מה צעירה כמוה עושה שם, היא עונה ברי"ש מתגלגלת שהביאה איתה בגיל 10 מבואנוס איירס, ש"הואיל ואני ואבי ילדיי כבר לא גרים ביחד, בחרתי לבוא לפה, כי אני חושבת שהסביבה והאווירה מאוד אלימות כלפי אנשים מזדקנים, ורציתי דיור מוגן, כשמו. אני מיישמת בחיים שלי את מה שאני מלמדת, מערכות יחסים נכונות, מעצימות ובריאות".

"אז אולי תבואי לגור איתי איזה חודש?" אני מחייכת, והיא, ברצינות מוחלטת, ממשיכה, "אני באמת חושבת שנשים היו צריכות לגור עם נשים. שאלוהים טעה כשהצמיד זכר לנקבה. אני חושבת שלקיים יחסים תקינים זו בעיה. הראש שלהם שונה מזה של הנשים, עובדה שהתחילו ללמד מתמטיקה לפי מגדר ולא לפי גיל".

מרתה דגן. "נשים היו צריכות לגור עם נשים. אלוהים טעה כשהצמיד זכר לנקבה" // צילום: איתיאל ציון

ב־1954 עלתה המשפחה שלה מארגנטינה למושב ניר צבי, שם פגשה את אבי דגן. הם היו שני ילדים בני 10, שתשע שנים אחרי זה, בגיל 19, עמדו תחת חופה. יש להם שלושה ילדים, איתי, הילה ורעות, ותשעה נכדים. "אני מאוד זוגית, אבי פחות, אבל נשארנו ביחד כי מאוד אהבנו והיה לנו טוב. אני חושבת שהוא היה צריך שינוי, שלידי הוא לא יכול היה לעשות אותו. עכשיו הוא חי עם החברה שלו, אישה מקסימה, בצפון הארץ, ויש בינינו מערכת יחסים יוצאת דופן. נפלאה. בני האדם תופסים אהבה כקניין, ואהבה היא לא קניין".

ואז היא נושמת עמוק את המחשבה ומספרת על סרטן השד שבו חלתה ב־88' ואיך התייחסה אליו כאל נזלת, אבל כמה שנים אחרי זה, ב־93', כשהופיעה גרורה בכתף, הבינה שזה רציני, "הבנתי שאני רוצה לשנות את כל מערך חיי. חזרתי להתעמל, כי בשעתו הייתי קופצת לרוחק ומתעמלת קרקע. שיניתי את התזונה ובעיקר עשיתי עבודה פנימית. הרופאה שלי אמרה לי שההחלמה שלי היא מחוץ לכל סטטיסטיקה. אני מאמינה שזה, ביחד עם הטיפולים, עזר לי להישאר בחיים. אני לא זוכרת מתי כעסתי בפעם האחרונה". 

"אני לא אשת מטבח, אני גם לא אוהבת לארח", הודיעה מרתה על ההתחלה, "אני אוהבת אנשים". אהבת אנשים היא שמספיקה לה כדי ליצור את עוגת המוס שהיא מכינה, זו שנראית כאילו יצאה מהטובות שבקונדיטוריות, ועושה כבוד מלא למרירות העמוקה של השוקולד - דיינו.

עוגת המוס של מרתה. כמו מקונדיטוריה // צילום: איתיאל ציון

עוגת המוס של מרתה

החומרים:

√ 200 גרם שוקולד מריר

√ 1/2 כוס ליקר תפוזים מדולל ב־1/4 כוס מים 

√ 6 חלמונים

√ 1/2 כוס סוכר

√ 1/2 חבילת מחמאה

√ 1 כפית מחוקה נס קפה 

√ 6 חלבונים

√ 1/2 כוס סוכר

ממיסים שוקולד עם ליקר תפוזים מדולל בסיר כפול או במיקרוגל. במיקסר מערבבים חלמונים, סוכר, מחמאה וקפה, מוסיפים את תערובת השוקולד הנמס לתערובת החלמונים. מקציפים חלבונים וסוכר לקצף יציב. מקפלים את הקצף לתערובת השוקולד. שופכים 1/3 מהתערובת לתבנית אפייה מספר 26 ואופים ב־180 מעלות עד שיציב. מקררים ושופכים מלמעלה את 2/3 התערובת הנותרת. מצננים ולמקפיא.

​hillaal1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו