נדמה שלא פשוט להיות מתי כספי בשנת 2010. מה שלא תעשה, כמה טוב, מקורי ומעניין שתהיה - תמיד ישוו את יצירתך החדשה לעבר המפואר שלך. ומה לעשות, לכספי יש 40 שנות עבר מאוד מאוד מפואר: מאות שירים שהלחין ועיבד והפיק לעצמו ולאחרים, והמצאות הפקה, סאונד וביצוע שהציבו סטנדרט חדש במוסיקה הישראלית. נדמה לי שאין אף מוסיקאי ישראלי שעשה כל כך הרבה, בכמות ובאיכות. מתי כספי הוא אחד המוסיקאים הישראלים הגדולים בדורנו. אבל באווירת "האח הגדול" שהשתלטה על חיינו תמיד תעדיף התקשורת להתעסק ברכילויות הישנות או בפרסומת החדשה ולא ביצירה עצמה. והיא, ייאמר מיד, מצוינת. האלבום החדש של כספי, "נפש תאומה", הוא קלאסיקה שמזכירה את ימיו הטובים (הנה, גם אני נופל בפח ההשוואה לעבר) ואין זה הישג של מה בכך. מאז חזר מארה"ב באמצע שנות ה-90 הקליט כספי רק מעט שירים חדשים. אלבומיו "הופעה חיה בערד" (1997) ו"דואטים" (2000) כללו עיבודים חדשים למיטב להיטיו. שיתוף הפעולה "מאחורי הצלילים" עם שלמה גרוניך החזיר את השניים בעיקר אל שנות ה-70, ורוב הדיסקים שיצאו לו בעשור האחרון היו אוספי להיטים. רק פעמיים, ב"עולם אחר" (1998) וב"את האישה שלי" (2005), הציע כספי חומרים חדשים. בשני האלבומים היו לא מעט שירים מושלמים, אך נדמה שעכשיו, ב"נפש תאומה", קרה לו משהו טוב במיוחד מבחינה יצירתית. הוא אמנם נשמע "כמו פעם", אך גם חדש וטרי באנרגיות, בהתכוונות, בדיוק הביצוע. נס אמנותי אלא שאי אפשר להתייחס ל"נפש תאומה" רק כאל "האלבום החדש של מתי כספי". חמש שנים אחרי מותו של מנור (שנפטר ב-12 באפריל 2005) האלבום הזה הוא גם "החדש של אהוד מנור". פרט לשני שירים מפעם ("נרקוד" וחידוש ל"סמבה בשניים"), כל השירים באלבום הם לחנים של כספי למילים מעיזבונו של אהוד מנור ז"ל. כספי לא רק "מלחין" את המילים הללו אלא ממש מפיח בהן חיים. הפתיחה המצמררת של האלבום, השיר "קירבת אלוהים" שכתב אהוד מנור (בעקבות פרק ע"ג בתהילים) כביכול אחרי מותו, היא תמצית הנס האמנותי שהתרחש כל כך הרבה פעמים במפגש בין שתי הנשמות התאומות הללו: אני רואה אתכם בבית ברחוב שומע את קולכם ממשיך אותי לכאוב - ואני, קירבת אלוהים לי טוב. אם תזכרו אותי לעד לא אעזוב וגם אחרי מותי יש דרך לאהוב ואני, קירבת אלוהים לי טוב. מה לי בשמיים? מה לי בעפר- אני איתכם מתחת ומעל ההר. מה לי בשמיים? מה לי באין-קץ- אני יורד בגשם ועולה בעץ. השיר הזה, שאהוד מנור כתב עשרה ימים לפני מותו, כבר בוצע בעבר בלחנו של מיכאל קלמנוביץ (תלמידו של מנור בבי"ס רימון) והושר בפי ערן טלמור. הגרסה שלהם מאוד יפה, אך כשמתי כספי מלחין ושר את הטקסט, אהוד מנור ממש חי בתוך הלחן. כאילו המוסיקה של כספי התנגנה למנור בראש עוד בשלב היצירה, וגם בכיוון השני, כספי מוצא במנור את המילים שיתאימו למוסיקה שלו. מנור היה אוהב את זה בעבודתם המאוד פורה של כספי ושל מנור היו לכל אחד מהשניים עוד שותפים ליצירה, אך נדמה שהחיבור המיוחד ביניהם נתן להם מרחב יצירתי בלתי רגיל. במשך השנים הם יצרו יחד שירים "חשובים", אך תמיד הרשו לעצמם ליצור גם שירים קלילים, שאיפשרו לכספי לבטא צדדים נוספים באישיותו המוסיקלית - שמחים, פרועים וניסיוניים. כספי לא עושה באלבום הזה מהפכות גדולות, אך הוא ממשיך להיות מלחין מעניין, מלודיסט מדהים, מעבד מגוון ומבצע יוצא מהכלל. "נפש תאומה" הוא מתי כספי המוכר אך גם עושר של טעמים ומקצבים, מסמבה ועד רוק, ממוסיקה מרוקאית ועד בלדות, משירים ליום הזיכרון ועד שירי מסיבה. כאן מפוחית בלוזית (שמנגן מתי כספי), שם גיטרה בסגנון סנטנה (שמנגן יאיר מיכאל), לעיתים כספי לגמרי לבדו ולפעמים בשילוב קולות עם יהודית רביץ, סימה שושן, שירי מימון, עידן רייכל, חיים אוליאל, סויאן כספי וחן עמר. אהוד היה אוהב את זה.
