לאייר בשביל לחיות

יעקב גוטרמן נרגש. הוא יושב בפינת העבודה הקטנה שלו בקיבוץ, הרדיו הישן משמיע שיר עצוב. בין שלל העפרונות והמכחולים, שבהם אייר יותר מ-170 ספרים, ניצבת תמונת בנו, רז, שנפל ראשון בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה. "אני, ניצול שואה, בן קטן שאיבד את אביו, הולך בפעם הראשונה בחיי להדליק משואה ביום השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. 100 מטרים משם נמצא הבסיס שבו שירת בני. ברגע הגדול הזה ודאי אחשוב איך בן מאבד את אביו, ונורא מכך, איך אב מאבד את בנו. אגלגל בראש את כל הטרגדיות האחרות שאחזו בי, ושוב אחלום שיגיע כבר שלום. שלום. לא צריך יותר מכך", הוא אומר כשהוא אוחז במכחול, מביט בתמונת בנו, ומתבייש, לדבריו, לבכות שוב.

גוטרמן, חבר קיבוץ העוגן, שמאחוריו 50 שנות איור, חוגג בימים אלו יום הולדת 75. הוא עבד עם לאה גולדברג, היה מאייר החצר של לוין קיפניס במשך 30 שנה ואייר ספרי ילדים של דבורה עומר, ע. הלל, רפאל ספורטה, אברהם חלפי ורבים אחרים. איוריו שופעים, מלאי חיים, צבעיהם עזים ונושמים. הם גם אלה שהצילו את חייו למודי הטרגדיות, ושהביאו אותו לעמוד בגאון ולהדליק את המשואה במוזיאון בית לוחמי הגטאות.

גוטרמן נולד בעיר פלוצק שבפולין. כשהיה בן 4 פרצה מלחמת העולם השנייה. הצעצועים והילדות המאושרת התחלפו בגטו העלוב, הוצאות להורג, עבודות כפייה והתעללויות מחרידות. "אחרי שנתיים זרקו אותנו ממחנה ההשמדה והתחלנו להתגלגל בדירות מסתור, חלקן עלובות ביותר, ברחבי פולין", מספר גוטרמן, "שינינו את זהותנו לנוצרים. הייתי ילד בן 6 עם צלב על החזה, שנאלץ להצטלב בוקר וערב ולהתפלל למריה הקדושה".

אביו של גוטרמן, שמחה, שהיה איש מפוכח וחריף, החל לכתוב בלילות בדירות המסתור ספר אוטוביוגרפי ביידיש בכתב זעיר על פיסות נייר ארוכות. את הניירות הטמין כל פעם בבקבוק אחר. "אבא כל הזמן האמין שאני אשרוד את השואה, הוא נהג להראות לי היכן הטמין את הבקבוקים במרתפי הבתים וזו למעשה היתה הצוואה שלו - תיעוד היסטורי מדויק ובזמן אמת של הגיהינום הגדול".

הילד הקטן נדד לבדו בין נזירות בכפרים נוצריים. "הייתי אצל נזירה בכפר מרוחק, היא סיפרה לי שהורי לא בחיים בעקבות המרד הגדול בשנת 1944, שהרס את כל ורשה. בכיתי. הייתי ילד בן 9, יתום מאב ואם, אבוד בעולם, עם זהות נוצרית. הנזירה הציעה לי להתנצר, שאיזה כומר יתיז עלי מים קדושים, ואני, פישר קטן שכמוני, לא יודע מהיכן אזרתי את החוצפה, ואמרתי לה: 'נולדתי יהודי, ואני אמשיך להיות יהודי'".

תחת חסות הנזירות, הוא עבד ברפת במשק הכפרי, ואף פעם לא קפץ לאגם עירום עם שאר הנערים כדי שלא יראו שהוא יהודי. יום אחד ראה אישה בחליפה מהודרת יושבת ליד האגם. "לא הבנתי מי באה לכפר עם כזאת חליפה. לקחתי את הפרות, התבוננתי בה ולפתע ראיתי שזאת אמא שלי. שעות ישבנו מחובקים ובכינו. מאוד שמחתי, אבל אז גם נודע לי שאבא שלי נהרג ביום הראשון למרד, לאחר שהצטרף למחתרת הפולנית".

הטרגדיות לא פסקו

גוטרמן עלה לישראל עם אמו, חוה, ואביו החורג, שלו נישאה לאחר מות האב. מי שחווה ילדות קשה וכואבת לא זכה להפוגה מהטרגדיות. אמו נפטרה מסרטן בשנת 1957. אשתו הראשונה של גוטרמן, רותי, מתה אף היא מסרטן בשנת 1965, בגיל 29. הוא מצא את עצמו שוב אבוד בעולם, הפעם עם שני ילדים קטנים - רז בן ה-4 וטל, בן חצי שנה בלבד.

מאז לא הפסיק גוטרמן לאייר. מפקדו בצבא, אליהו הכהן, העניק לו את ההזדמנות הראשונה באחד מספריו. מאוחר יותר הפך למאייר החצר של לוין קיפניס. גם הסופר רפאל ספורטה זיהה את הכישרון הגדול שלו, ודבורה עומר ביקשה שהקווים האופטימיים שלו יופיעו בספרי הילדים שלה.

הוא נצמד למכחול, עמוס בדפים ובסטנסיל, בוכה ללא הרף, מאייר שעות אל תוך הלילה ודואג לבדו לילדיו הקטנים. "ידעתי שאני חייב למצוא קיבוץ באזור שבו אוכל לחיות עם ילדיי. אחרי שאיבדתי אב, אם ואישה, נותרתי עם תינוק בן חצי שנה וילד בן 4, שוב לבדי בעולם. ידעתי ששם יהיה לנו טוב. זכרתי את תקופת נעוריי בעין חרוד והחלטתי שכך יהיה".

גוטרמן וילדיו התקבלו לקיבוץ העוגן שבשרון. הוא לימד בבית ספר תיכון, ואט אט התאושש. הוא נישא בשנית לאנני, דיילת אוויר שהגיעה ללמוד באולפן בקיבוץ, ונולדו להם שתי בנות. נראה היה שחייו של מי שאייר את "דוב דובוני בן דוביים מצחצח נעליים", שכתבה גולדברג, "טום סוייר" של מארק טוויין, "מרומציון" של קיפניס ורבים אחרים וידועים - עולים על מסלול אופטימי. "יום אחד הלכתי בלילה עם אנני בשבילים אחרי שהשכבנו את ארבעת ילדינו בלינה המשותפת, ודיברנו המון. אמרתי לה, אנני, יותר מדי טוב לנו. יותר מדי. מה, מה עוד מצפה לי, לנו, לילדים שלנו בחיים האלה-".

בקיץ 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה. רז גוטרמן, מי שיהפוך לאחד הסמלים של אותה מלחמה כואבת, היה לוחם בסיירת גולני. הוא נקרא למלחמה מחופשת השחרור שלו באילת יום לפני פרוץ המלחמה. בדרך מאילת הוא עצר לרגעים ספורים בקיבוץ, אבל לא הצליח להיפגש עם אביו, שבילה בים עם אחת הבנות. הוא השאיר פתק קטן שבו כתב שהוא יחזור בשבת. "ההפצצה התחילה. פניתי עם המבט צפונה, היה חושך, אמרתי לעצמי שאני פשוט לובש מדים והולך לחפש את הבן שלי. רק שבועות ספורים לפני כן היתה לי שיחה עם רז, שבה הוא אמר לי שזה קיבוץ דפוק שעוצר את החיים בכל פעם שמישהו מת. אמרתי לו שאם יקרה לו הדבר הכי קטן, אפילו שריטה, אני דופק לעצמי כדור בראש".

גוטרמן שמע בחדר האוכל על כיבוש הבופור בידי סיירת גולני ללא נפגעים. הוא פרץ בבכי ואמר לעצמו שהבן שלו גיבור ושלא קרה לו דבר. אבל השמחה לא ארכה זמן רב. נציגי קצין העיר, יחד עם רופא, הגיעו לקיבוץ להודיע לגוטרמן שרז נהרג. האב, שסוף סוף ראה קצת שמחה בחייו, התמוטט מיד. "זה היה מחזה אבסורדי. בגין ושרון עמדו ואמרו לעם ישראל שהם שיחררו אותנו מאימת הבופור ללא נפגעים. היו לנו שישה הרוגים בקרב על הבופור ביום הראשון, ורז נהרג ראשון מצרור יריות. פשוט התרסקתי. לא הצלחתי לתפקד. איבדתי אבא בשואה, ידעתי יגון ומוות של האנשים הכי קרובים אלי, אבל זה היה כלום לעומת התהום הזו".

האיור היה למפלט

רז היה ספורטאי מצטיין, אלוף במירוצי שדה, ישר וצנוע. הוא למד בתיכון בבית הספר רמות חפר, והיה ציר מרכזי בשכבה שלו. כמעט תמיד היה המנחה והמארגן במסיבות הפורים, נער אופטימי עם חיוך שובה לב. "לאבד בן זה פשוט סיוט, הייתי נוסע במכונית וצורח, צורח כמו זאב. אחרי זה הייתי בא לחדר האוכל ובמשך שלוש שנים וחצי ישבתי מול הדלת והייתי בטוח שרז יחזור כמו החיילים האחרים ביום שישי. השתגעתי מגעגועים. פשוט נטרפתי. נסעתי לטרמפיאדות וחיפשתי אותו. חלמתי עליו בלילות, בכיתי שעות. לא יכולתי יותר ללמד בחורים בני 18, ביקשתי לעבוד במקום שאין בו בני אדם", הוא מספר.

וכך, בדיוק 40 שנה אחרי שעבד ברפת עם הפרות בזמן המלחמה הנוראה בכפר בפולין בתור ילד קטן, מצא עצמו גוטרמן שוב חולב את הפרות אחרי שאיבד את בנו הבכור במלחמה, הפעם בקיבוץ הקטן בשרון. "עמדתי שם במשך שעות, ברפת ליד הפרות, ולא הפסקתי לבכות. זה הזכיר לי ימים של פעם, של מוות ושל אסון. אבל שום דבר בכל חיי לא השתווה לכאב הדוקר, העצום, על מותו של רז. יש את החיים שלי עד לנפילתו של רז ויש את החיים שאחריה", מספר גוטרמן.

גוטרמן שוב הצליח למצוא מפלט באיור. הוא מיסגר תמונה של רז במדים, הציב אותה על שולחן העבודה הקטן שלו בין המכחולים, העפרונות, העטים והסרגלים, וכמעט כל שיר מרגש גורם לו לשים את הידיים על הפנים ולבכות. "זה מה שעזר לי לעמוד על הרגליים. שלוש שנים בכלל לא תיפקדתי. רק איירתי ואיירתי שעות על גבי שעות ועבדתי עם הפרות. קרו לי דברים נוראיים בחיים והמזל הבאמת גדול שלי זה שהיה לי תמיד את האיור. את זה אף פעם לא עזבתי. איירתי את "משמר לילדים", שבועונים שונים, 170 ספרים, חוברות זיכרון, אני יו"ר מורשת לתיעוד והוראת השואה, חבר בפורום המשפחות השכולות הישראליות והפלשתיניות ותמיד הייתי עסוק מאוד - אבל רז נמצא איתי כל שנייה, כל בריכה שאני שוחה, כל ביס שאני לוקח, כל דקה, כל דקה".

רק לאחר נפילתו של רז נדהם גוטרמן לגלות עד כמה היה בנו הבכור גם צייר מוכשר. לאחר שאזר אומץ נכנס האב לחדרו של הבן לראשונה מאז נפילתו וגילה שם בלוקים שלמים שרז אייר.

איש שלום

גוטרמן הוא איש של שלום, ועד היום הוא לא מצליח להבין למה ילדים צריכים למות בגיל 18 בגלל מלחמות. שנה מראש כבר נאבקים על שירותיו והופעותיו ביום השואה, שם הוא מספר בין היתר, איך, בדרך נס, התגלה אחד הבקבוקים שאביו טמן במרתף בית בפולין אחרי עשרות שנים. "זה סיפור מופלא. בשנות השישים נמצא אחד הבקבוקים על-ידי בעל בית שהחליף את רצפת המרתף. זו היתה הצוואה הבלתי כתובה של אבי. הוא אמר לי 'יבוא יום ואתה תוציא אותם'. ידעתי שאני חייב להגשים את זה. כשהגיע אליי תרגום הכתבים בפולנית בשנות השמונים התרגשתי עד דמעות", הוא מספר. הניירות של האב הפכו לספר היסטורי חשוב, שתורגם לשפות רבות והפך רב מכר בכל מדינה בה הודפס.

לראשונה בחייו הוא ידליק את המשואה במוזיאון בקיבוץ לוחמי הגטאות. המאייר נרגש. "אני לא אוהב להגיד סגירת מעגל, אבל כן, אני חי. התגברתי על הרבה דברים, אפילו שמותו של רז לא מניח לי לרגע, יש לי משפחה נפלאה ומאוד חשוב לי להנחיל את מורשת השואה, את מה שעבר עלי ועל אחרים ולא לתת לזה להישכח. ובכל זאת, אני צועק כבר שנים שצריך לעשות שלום. אי אפשר לסבול יותר את השכול, את האמהות שמאבדות ילד אחד או אפילו שניים. צריך לעצור את זה עכשיו".

גוטרמן כבר לא יושב בחדר האוכל ומחכה לרז. הוא יודע שזה לא יקרה. גם המירוץ השנתי לזכרו, שהיה לשם דבר, כבר לא מתקיים, אבל מותו מלווה אותו בכל צעד שלו. בלילות הוא עדיין יושב לשולחן הקטן שבספרייה הענקית שלו ומשרבט, לא מניח למכחול ולעפרונות. "ברגע שהם ייפלו לי מהידיים אני באמת אדע שזה הסוף. האיור הוא הצלת חיי, הוא החמצן שלי, שם אני אופטימי, שם אני חי, שם אני גם שמח וגם המון עצוב", הוא אומר ובלחש מוסיף לעצמו שהבן שלו היה "נורא יפה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו