גנגסטה סטייל

לפני שאספר לכם מה חשבתי על "Straight Outta Compton", הביוגרפיה הקולנועית החדשה שעוסקת בעלייתה ובנפילתה של להקת הראפ המשפיעה N.W.A (ראשי תיבות של כנופיות Niggaz With Attitude), אולי כדאי שאקדים ואומר שאני די מחבב את המוסיקה שלה.

לטעמי, "Straight Outta Compton", השיר המהפכני ופורץ הדלתות שפותח את אלבום הבכורה של הלהקה (שיצא ב־1988), הוא אחד השירים הכי רצחניים שיש, לא משנה באיזה ז'אנר, וגם אחרי שנים על גבי שנים של האזנה, בכל פעם שאני שם אותו במערכת (רצוי במכונית, עם חלונות פתוחים, בפול ווליום), הוא בועט לי בישבן, מכניס אותי להילוך וגורם לי להרגיש שאף אחד לא יכול עלי. קצת פתטי, אני יודע, בייחוד כשמדובר בגבר יהודי לבן ובורגני שחי הכי רחוק שאפשר מסאות' סנטרל לוס אנג'לס. אבל מה לעשות שזאת האמת.

על כל פנים, בתור סוג של מעריץ של הלהקה, היה לי מאוד קשה שלא ליהנות מהסרט, ללא קשר ישיר לאיכות המוצר המוגמר. מצד אחד, זוהי ביוגרפיה מוסיקלית סטנדרטית וארוכה (שעתיים וחצי), שנופלת בכל המלכודות הצפויות שאליהן סרטים הוליוודיים מהסוג הזה נוטים ליפול (שיעולים המעידים על בואה של מחלה סופנית, נקודות ציון מסוימות שזקוקות לאזכור מועברות לקהל בחוסר אלגנטיות, וגם מקומם של משפטים פסיכולוגיסטיים נחותים כמו "חשבתי שאנחנו אחים!" אינו נפקד, למרבה הצער). אבל מצד שני, אין שום דבר סטנדרטי במוסיקה האנרגטית, האלימה והשנויה במחלוקת שהלהקה הזאת יצרה במהלך חייה הקצרים ועתירי האירועים.

יתר על כן, מעבר להנאה שמתלווה לצפייה בסצנות שלוכדות את החבורה על הבמה ובסצנות שמשחזרות את יצירתם של להיטים קלאסיים כמו "Fuck tha Police" ו"Nuthin' but a 'G' Thang" (שהוקלט לאחר שהלהקה התפרקה), הסרט גם מתכבד לסגור מעגל שנפתח אי אז בסוף שנות השמונים/תחילת שנות התשעים, כאשר במאים שחורים צעירים, כמו ספייק לי ("עשה את הדבר הנכון") וג'ון סינגלטון ("Boyz n the Hood"), החלו לעשות סרטים, וראפרים ומפיקי היפ־הופ בתחילת דרכם - כמו מנהיגי N.W.A, אייס קיוב וד"ר דרה - החלו לנוע באיטיות אך בבטחה אל עבר המיינסטרים הלבן.

במילים אחרות, "Straight Outta Compton" הוא יותר מסרט. הוא הקפת ניצחון (שבילתה את שלושת השבועות האחרונים בראש טבלת שוברי הקופות של ארצות הברית); יצירת פופ משמעותית שאוצרת בחובה חשיבות תרבותית, היסטורית ופוליטית. והטיימינג של יציאתה למסכים - על רקע יום השנה למהומות הגזעיות בפרגוסון - רק ממחיש שעמוק בפנים, שום דבר לא באמת השתנה בארה"ב בעשורים שחלפו מאז שרודני קינג חטף מכות רצח משוטרים.

למרבה המזל, פ. גארי גריי ("המתווך", "Friday"), הבמאי הוותיק שאוחז כאן במושכות, מתעלה על עצמו ומגיש סרט מכובד שאינו מבייש את גודל המעמד. החצי הראשון של "Straight Outta Compton", שמספר כיצד חבורת התיכוניסטים המוכשרת נפגשה באמצע שנות השמונים בגטו השחור של לוס אנג'לס והחלה לעשות מוסיקה יחד, שועט קדימה כמו קטר ללא נהג. וגם כל האירועים שמתרחשים מסביב - הסחר בסמים, היריבויות הרצחניות בין כנופיות הרחוב, ההצקה הברוטלית והבלתי פוסקת של המשטרה - מועברים באופן שמיטיב להמחיש מדוע האלמנטים הנ"ל שיחקו תפקיד כה מרכזי בשירי הלהקה ובהצלחתה. השחקנים האלמוניים שנבחרו לגלם את חברי N.W.A - ג'ייסון מיצ'ל מגלם את איזי אי, קורי הוקינס מגלם את ד"ר דרה, ובהברקת ליהוק, בנו של אייס קיוב, או'שיי ג'קסון ג'וניור, מגלם את אבא שלו - עושים כולם עבודה טובה - ואילו פול ג'יאמטי - שנצפה לאחרונה מתעלל במנהיג להקת הביץ' בויז, בריאן ווילסון, בביוגרפיה המוסיקלית "אהבה וחסד" - מגיש הופעה אפקטיבית נוספת בתור ג'רי הלר, האמרגן היהודי הרמאי שסייע ללהקה לפרוץ, ושהביא לפירוקה המהיר.

עם זאת, יש בסרט בעייתיות מסוימת, וכפי שקורה לא פעם בסיפורים בעלי גוון ביוגרפי, גם הפעם מקורה של הבעייתיות הזאת נעוץ בעובדה שחלק ממפיקי הסרט - ד"ר דרה ואייס קיוב, במקרה הזה - למעשה משתתפים בו. בעוד קיוב אינו מתחמק מלעסוק בפרק הלא מחמיא של הקריירה שלו, שבו הוא הואשם באנטישמיות (זה קרה אחרי שעזב את הלהקה בזעם והקליט שיר נוטף שנאה וארס בשם "No Vaseline", שבו סגר חשבון עם חבריו לשעבר), דרה דווקא בוחר להתעלם לחלוטין מכמה וכמה אירועים אלימים ומתועדים היטב שבהם היה מעורב (במפורסם שבהם תקף באגרופים את העיתונאית די בארנס, שפירסמה כתבת טלוויזיה שעיצבנה אותו). ואיך שלא תסתכלו על זה, זה צורם.

אומרים שספרי ההיסטוריה נכתבים בידי המנצחים, ולגמרי אפשר להבין מדוע דרה העדיף להשמיט מקורות החיים שלו את העובדה שנהג בעבר להכות נשים (בארנס ממש לא היתה היחידה). מבין כל חברי N.W.A, הוא הגיע הכי רחוק שאפשר (גם מוסיקלית וגם כלכלית), וקשה להפריז בחשיבות תרומתו למוסיקה הפופולרית של שלושת העשורים האחרונים (בכל זאת, מדובר באיש שטיפח את סנופ דוג, טופאק, אמינם, 50 סנט וקנדריק לאמאר, בין השאר). אבל הדמות שלו, כפי שהיא מצטיירת בסרט - good guy פר אקסלנס - פשוט חוטאת למציאות. ובמקום להעניק לו חותמת של אישור, סופה שהיא מוציאה אותו קטן.

"הייתי מטומטם ועשיתי הרבה טעויות בחיים שלי", אמר דרה רגע לאחר יציאת הסרט ל"ניו יורק טיימס". אם תשאלו אותי, ההחלטה שלו שלא לכלול אף אחת מהטעויות האלה ב"Straight Outta Compton" היא הטעות הגדולה והמטומטמת מכולן.

"Straight Outta Compton", במאי: פ. גארי גריי. ארה"ב 2015