שותפים עד לעונש

שניים ששדדו יחד סניף של בנק הדואר נתפסו והועמדו למשפט אצל שופטים שונים. כשקיבלו את גזר הדין נדהמו: האחד קיבל עונש הקל יותר מעבודות שירות, ואילו האחר נשלח לשלוש שנות מאסר. המקרה העלה שוב לדיון את השאלה אם יש לקבוע בחוק עונש מינימום, שהיה אולי עוזר לשמור על אחידות רבה יותר בעונשים של שני הפושעים הקטנים.

עקרון אחידות הענישה נגזר מעקרון שוויון הנאשמים בפני החוק, שהוא כלל יסוד בתורת הענישה. אולם כלל חשוב זה לא נשמר במשפטם של דוד אוסמן ואברהם ואהבה. השניים נידונו בבית המשפט המחוזי בתל אביב לעונשים שהפער ביניהם היה תהומי - אוסמן נידון ל-500 שעות לתועלת הציבור, ואילו ואהבה נידון לשלוש שנות מאסר בפועל. השופטת של אוסמן היתה מירי דיסקין ושל ואהבה מרים סוקולוב.

השוני הדרמטי בין שני העונשים אינו נקלט מטעם נוסף - חלקו של אוסמן בשוד היה חמור יותר. בחודש יולי 2007, סמוך לשעה שמונה בבוקר, הגיעו השניים לסניף בנק הדואר בכפר סבא. אוסמן נכנס לסניף כשהוא רעול פנים ובידו אקדח פלסטיק. חברו, ואהבה, התמקם מחוץ לסניף כדי להזהירו במקרה הצורך. עם היכנסו לסניף פנה אוסמן למנהלת, ותוך איומי אקדח דרש ממנה למסור לידיו את כל הכסף שבמגירה. המנהלת המפוחדת לא חשבה הרבה ומסרה לידיו 3,300 שקלים.

השופטת דיסקין החליטה לגזור על אוסמן עונש קל ביותר בהעדיפה את הפן השיקומי, שאותו הדגיש סנגורו עו"ד אבי כהן. לדברי הסנגור, הנאשם שינה את אורחות חייו ונמצא במסגרת גמילה מסמים. עם זאת, פרקליטות המדינה לא השלימה עם העונש המתון והגישה ערעור לבית המשפט העליון. גם ואהבה וסנגורו מוטי גרוסמן לא היו מוכנים להסכים עם העונש הקשה שקיבל, והגישו ערעור. ואהבה, מטבע הדברים, ביקש מבית המשפט העליון שהמקרה של חברו אוסמן ישליך על זה שלו.

שני הערעורים התבררו לאחרונה בבית המשפט העליון, וגם שם, למרבה ההפתעה, המשיכו השופטים בקו המקל שנקטה השופטת דיסקין, בעודם מציינים כי יש לשמור על עיקרון אחידות הענישה.

השופט חנן מלצר כתב כי הוא מחליט שלא להחמיר בעונשו של אוסמן "אם כי בדוחק". הנימוק הבולט של השופט - 24 חודשי המאסר על תנאי שהוטלו של הנאשם. "המאסר על תנאי נועד להציב בפניו תמרור רב משמעות, שיבהיר לו כי בתי המשפט לא יעניקו לו הזדמנויות נוספות".

ובאשר לוואהבה שחש מופלה לרעה: לדעת מלצר אין המדובר בעונש חמור במיוחד. לגופו של עניין כתב השופט כי הנאשם ביצע את השוד כאשר היו תלויים נגדו שלושה מאסרים על תנאי בני הפעלה. אך השופט החליט בכל זאת להקל בעונשו והעמידו על שנתיים מאסר בפועל.

הפער בין העונשים היה יכול להימנע, או לפחות להצטמצם, לו היו נקבעים בחוק עונשי מינימום. משה נגבי, הפרשן המשפטי של "קול ישראל", מבהיר כי המחוקק הישראלי קבע עונשי מינימום רק במספר מצומצם של עבירות. כך למשל בעבירות מין, לרבות אונס, ובתקיפת שוטרים עונש המינימום הוא רבע מהעונש המרבי.

עם זאת, בימים אלה מונחת הצעת חוק של משרד המשפטים שמטרתה לקבוע "עונש מוצא". נגבי מבהיר כי השופט יוכל לחרוג מ"עונש המוצא", לחומרה או לקולא, רק בתנאי שינמק את החלטתו. עו"ד ששי גז מתנגד להצעת החוק החדשה. "משמעות החוק - פגיעה בעצמאותו של השופט. לכל עבירה ולכל נאשם יש נסיבות מיוחדות. בעבירת גניבה, למשל, אי אפשר להשוות בין גנב רעב ללחם שגנב מהמכולת לבין גנב שרצה להתעשר", אומר עו"ד גז.

השופט המחוזי בדימוס אמנון סטרשנוב דווקא בעד "עונש מוצא". לדבריו, הוא יגדיל במידה מסוימת את אחידות הענישה. עם זאת, הוא מבהיר כי "אי אפשר להביא לאחידות מלאה, כי בסופו של דבר העונש נשאר לשיקול דעתו של השופט. איש לא רוצה להישפט על ידי רובוט או מחשב".