קולולוש! לפני שבועיים הושקה סידרה על חתונות בפריים טיים של ערוץ מסחרי. תעשיית החתונות זכתה לחיזוק בלתי צפוי אך בשל ומחויב למטרה, בדמות דוקו־ריאליטי נבזי ולעגני, המעמיד במרכז את היום הגדול בחייה של אישה (לא אני אמרתי, הם התחילו): יום החתונה. כקורבן לשעבר של התעשייה, אני יכולה לגלות לכם איך מסתיים המירוץ לשמלה, איסוף גימיקים, בחירת עיצוב, חופה, מפיות, סידורי פרחים, איפה הנחתי את השפיות שלי? - בהבנה המזעזעת שכל זה היה עוד ערב בחיים, וזהו. אבל הס פן תעיר. ערוץ 2 מוכרח לשמור על הסדר החברתי, והסדר כולל הפעם ארבע כלות שבעבור חופשה זוגית רומנטית יטנפו אחת על השנייה מול עמישראל, בעודן מקדשות את הטקס, חופרות על השמלה (תתביישו. שמלות! ברבות!) ומצדיעות לזיקוקי די־נור, בועות, מגנטים, ברבורי קרח וקיסמי שנהב. "רק אחת תזכה בפרס והשלוש האחרות יסתפקו בתואר נשואה", מקריין שי גולדשטיין, אירוני כהרגלו, את קטעי המעבר. פרס הניחומים שמציע ערוץ 2 לצופות - בעל נוחר לידכן על הספה. בורגניות, סחיות - זכיתן!
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ארבע כלות מתקוטטות מדי שבוע במטרה לקבל ציונים גבוהים מכלות יריבות, שאותן הן לא סובלות בעליל. הקונספט, בעל הדמיון הרב ל"בוא לאכול איתי" המנקדת ארוחות של זרים, לוקח בחשבון שאם בגורמה עסקינן אז אנשים ינקדו לפי הטעם (בעיקר). להבדיל, בעולם החתונות יש רבנים אבל אין אלוהים, ולכלות היריבות, שמזמן לא רואות בעיניים כלום מלבד שיער־איפור־צ'קים, אין שום סנטימנטים. מדי פעם יכולות להיווצר חברויות אינטרסנטיות, כמו זו שצמחה בין נאווה לבין עינב בפרק האחרון, בבחינת "נקדי לי את השמלה ואנקד לך את החופה שנפלה לך על הראש, פדיחה", אך אל תחפשו פה אהבה. מהותה של "4 חתונות" היא איסוף פדיחות דוגמת חופה נופלת, והיא מדגישה שני מסרים חשובים, שלפיהם אין בעולם שמחה כמו שמחה לאיד, ואין בעולם אהבה כמו אהבה של כלה. לעצמה.
הנוכחות של האורחות בחתונות יריבותיהן - שבהן האוכל גרוע, המוסיקה מחרידה, הגימיקים מטופשים והכלה עוטה וילון צינורי מעופש שיצא משימוש - היא בבחינת הכנסת סוסות טרויאניות ללב היכלי הקודש. מה הן יעשו שם אם לא לזהם את הסביבה? רק שזו בדיוק המטרה. "4 חתונות" אמורה להיות תוכנית בידור. אותי היא לא הצחיקה. היא העציבה אותי. מעבר לחיזוק הסטריאוטיפים הגרועים ביותר על נשים ובעיקר על חברות נשית ("כל מה שאני שונאת היה בשמלה של עינב", "יואו אני מתה בשבילה"), היא מעצימה את הפער בין מרכז לבין פריפריה ("אני מאוד נזהרת, עם הטברייניים במיוחד. עַם... מה זה עַם"), ובוחנת את טקס החתונה כביזנס לכל דבר. בסוף, מה שמעניין את הכלות, ואמור לעניין גם אותנו, הוא הדו"ח: כמה אורחים, כמה עלה השואו. זהו גם המידע שנמסר לצופים (ללא שורת רווח).
אווירת חוסר הפרגון, צרות העין, המרמור והחשבונאות אינה פוסחת גם על המתמודדות עצמן, שזוכות לקיטונות של בוז בקריינות ובעריכה. "מרגיש לי קצת כמו קליקטורה", אמרה אחת הכלות הרהוטות. ככה זה כשאוהבים, מתבלבלים. הופעתה של כלה יוצאת דופן בכל פרק - בבכורה היה זה זוג גייז, בפרק השני כלה בת 51 השם ירחם עליה (אפילו לא החליפה שמלה המסכנה!) - רק מנציחה את הכלל. הסטנדרטים של חתונה ישראלית מחמירים מאוד, והם דורשים אותך רווקה, רזה, סטרייטית, המוכנה לשלם בין עשרות למאות אלפי שקלים בערב אחד, תמורת מימוש חלום בדיוני והזכות להירדם ערב אחר ערב לצד בעלך מול ערוץ 2. קולולוש!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו