"אמרנו לה תודה, תודה שהגעת אלינו"

הרופאים אחזו ברכות בליבי הפצפונת, שזה עתה הגיחה לאוויר העולם, והרימו אותה. "מיכי, יש לנו ילדה", אמר טל האב בעיניים דומעות. מיכל היתה המומה.

"שכבתי שם, אחרי הניתוח הקיסרי, עדיין מחוברת לאינפוזיה ולמכשירים אחרים, וראיתי אותה לראשונה בידיים של הרופא. חשבתי לעצמי, החיים שלנו בשנה וחצי האחרונות הם סרט. אחרי האובדן והאסון שנפל עלינו, והעצב הנורא לאחר שאיבדנו את גיא הבן המדהים שלנו, ואחרי ההריון שכמעט לא הספקתי לעכל אותו, הנה, יש לנו בת חדשה. יש לנו כאן חיים חדשים ושמחה כל כך גדולה. אמרתי לעצמי, עשינו את זה, עשינו את זה".

טל לקח את ליבי הזעירה בידו הימנית החסונה, וכשצעד במסדרון לעבר בני משפחתו הנרגשים, הניף לפתע את ידו השמאלית בתנועת ניצחון.

"הכל התפרק אצלי ברגע הזה. פתאום שמתי לב שאני מניף את יד שמאל באוויר עם אגרוף של 'יש!' גדול והכי אמיתי שאפשר. ממש הרגשתי שניצחנו. יש לנו עכשיו התרגשות ושמחה, וגם עצב. אבל יש לנו מהכל וזה המון. והרי הכל היה יכול להיות כל כך אחרת ורק עצוב וחסר".

• • • • •

זה קרה ביום רביעי שעבר, בשמונה וחצי בבוקר. ליבי זיידן נולדה ביום הולדתה של סבתה המנוחה ניצה, אמא של מיכל, שנפטרה לפני כשלוש שנים וחצי. מיכל אומרת כי "3.260 קילוגרם של אושר הגיעו לעולם". בסביבות ארבע אחר הצהריים הגיעו שלוש הבנות הגדולות מקיבוץ מגל. "הן רצו כל הזמן לגעת בה, ללטף, להיות איתה ולהריח אותה ולחוות כל רגע איתה", מספר טל (44).

והוא עצמו הרגיש שהכל עולה לו ומתערבב ביחד. "כל היום הלכתי עם הרגשה כזאת של בחילות. שהכל עולה לי לגרון, שאני רוצה לפרוץ בבכי. מצד שני אמרתי לעצמי, אני רוצה לחיות את הרגעים האלה, ולגמרי הרגשתי שהכל נמצא אצלי ביחד. האושר, השמחה וגם הגעגוע הגדול לגיא".

אחרי הלידה הם הגיעו לחדר המרווח שלהם במלונית היולדות של בית החולים שיבא בתל השומר. כאן מיכל נולדה וכאן נולדו חמשת ילדיה.

ממש בבניין ממול נמצא חדר מיון ילדים, שאליו הבהילו לפני כשנה וחצי את גיא, הילד עם העיניים הכחולות והחיוך המלאכי והשיער הבלונדיני, שהיה "זרקור ותמיד מלא אור ושמחה", כשהוא חולה במחלת השפעת ובמצב קשה מאוד. כעבור שלושה ימים, הרופאים שנאבקו על חייו במחלקה לטיפול נמרץ קבעו את מותו. לטל ולמיכל היה ברור, למרות האסון הכבד, שהם רוצים ללדת שוב באותו מקום.

מיכל (43): "רצינו לעשות תיקון, רצינו שכל מי שחווה איתנו את האסון, את הרגעים הכל כך קשים, יגיע אלינו עכשיו שוב, לכאן, ויחווה איתנו רגעים אחרים. הרגשתי מדהים בתהליך הלידה ובניתוח. ביקשתי שלא יטשטשו אותי ולא ירדימו אותי והייתי לגמרי בפוקוס, בשליטה. היתה לי גם התאוששות מדהימה מהניתוח. הצוות הרפואי היה מאוד רגיש כלפינו. הם היו מודעים היטב לסיפור האישי שלנו, ובאמת עשו הכל כדי שנרגיש כאן כמה שיותר טוב".

וממש כאן, ממול, נמצא המקום שאת מעדיפה לשכוח.

"זה בהחלט מושך את תשומת ליבי כשאני רואה עכשיו מהחלון או מהמרפסת שלנו כאן את הבניין של מיון ילדים, אבל אני לא רוצה ולא נשאבת לכל הסטיגמות והאמונות האלו והשטויות האלו, להפך. בראש שלי היה כל הזמן לעשות דווקא חוויה מתקנת לעצמנו, לבנות, לאנשים הקרובים אלינו. אמרתי לחברים שלנו - בואו בהמוניכם, תהיו איתנו עכשיו, בשמחה שלנו.

"הגיעו לכאן אנשים מהקיבוץ שהיו איתנו ברגעים הכי קשים בחיינו, מכרים נוספים ובני משפחה, ושמחנו מאוד לחלוק איתם רגעי אושר אמיתיים, ולא צער ודמעות ושיברון לב. גם התקשרנו לפרופ' גידי פרת, מנהל מחלקת טיפול נמרץ, שטיפל בגיא, וסיפרנו לו שאנחנו ממש פה, מולו, ושיש לנו תינוקת חדשה. הוא התרגש ואמר שיבוא לבקר אותנו".

בשנה האחרונה ליווינו מקרוב את משפחת זיידן מקיבוץ מגל. חווינו איתם רגעים של עצב מייסר ושל אובדן קשה. מיכל וטל היו שרויים באבל גדול ובצער תהומי. ואז, במהלך הכנת הכתבה הראשונה שעשינו איתם, הם התבשרו שהיא בהריון, ופתאום, לצד החוסר, ניצנצה תקווה חדשה בחייהם.

הם לא יכלו לעצור אז את הדמעות, ועכשיו, כאן, באותו בית החולים שבו מת בנם האהוב, הכל נראה כל כך שונה. הנה זרי הפרחים שלא מפסיקים להגיע, והנה על השולחן בחדר המרווח מונחים מגשי מתוקים ומלוחים וסלסילת פירות גדולה, והנה ליבי הפצפונת מוצמדת חזק חזק לליבה של מיכל, שממש מסניפה אותה.

לחדר נכנסים בחיוך גדול גם הוריו של טל, יהודית ואברהם זיידן, וגם רון גילעם, אבא של מיכל, מגיע עם אחותה וחברה טובה שבאה לראות את "הפלא החדש". וליבי, היא בכלל מתעוררת אחרי שנת צהריים לא ארוכה, ומייד מאותתת בבכי קל שהיא רעבה.

"אמא, היא ממש, אבל ממש, רוצה לאכול", דואגת סתיו (10), האחות ששוב מתרגלת לעובדה שהיא כבר לא הילדה הכי קטנה בבית, ולא משה מהאוצר שנכנס לחיי המשפחה כעת.

מיכל מניקה אותה, מתבוננת בה בעיניים קורנות ומלטפת אותה ברכות אימהית. היא גם מספרת איך ומתי בחרו לה את השם. "אנחנו תמיד בוחרים את השם של הילדים אחרי שהם נולדים. זה מרגיש לנו יותר נכון, מחובר למי שנולד לנו", מספרת מיכל. "לי היה בראש לקרוא לה גוני, שזה ראשי תיבות של גיא וניצה, אמי ז"ל. הציעו לי לקרוא לה נוגה, ראשי תיבות של ניצה וגיא האהובים או היקרים. זה צילצל לי יפה.

"חברה אמרה לי לקרוא לה גיא, שזה שם מהמם לבת, אבל ממש לא התחברתי לזה. שאני אקרא לבת שלי על שמו של הבן שהלך ממני? אין מצב. ואז הבנתי שאני לא רוצה בשם את האותיות ג' ו־נ'. אני לא אוהבת שקוראים על שם מישהו שמת. רצינו אור בשם. חשבנו על ליאור. ואז על יהל. והיה כאן דיון שלם, גם עם הבנות שהציעו שמות משלהן. עד שמצאנו את הלב.

"'ליבי', אמרתי לטל. הוא הסתכל עלי ואמר לי, 'מיכי, ליבי'. שנינו הרגשנו מייד שזה השם. יש כאן הרבה לב בסיפור הזה. אחר כך גם חשבתי שחייו של גיא שלנו נגמרו מהלב, מדלקת בשריר הלב, אבל באמת לא בא לי לעשות כל הזמן קישורים. אני יודעת דבר אחד: התינוקת הזאת הרטיטה הרבה מאוד לבבות עם בואה אלינו.

"כמה רציתי שזה כבר יקרה. שהיא תהיה לי בידיים. ועכשיו היא כאן, שלי, והיא מדהימה. מתנה ענקית. ולהתעורר ממנה בלילה כל שעתיים, ולא רק בגלל מחשבות על עצב ועל אובדן. עם חיוך, עם אהבה, עם חיים. כל הזמן אני אומרת לה תודה. תודה שהיא הגיעה אלינו".

• • • • •

טל (מנהל לוגיסטיקה בחברת סטארט־אפ) ומיכל (מורה לחינוך גופני בבית ספר יסודי בכרכור) הכירו בתנועת הצופים. היא גדלה ברמת גן וטל בבת ים ושניהם שירתו בנח"ל. כשמיכל יצאה במהלך השירות לרכז את שבט הצופים בבת ים, מי שקיבל אותה שם היה ראש השבט - אברהם, אביו של טל. היא פגשה גם את הבן המוצלח, אך בשלב ההוא שום דבר עדיין לא קרה ביניהם.

אחרי השחרור מצה"ל נסעה מיכל לשנתיים לארה"ב וכשחזרה הם נפגשו שוב. ואז נדלק גם הניצוץ. הם הקימו את ביתם בראשון לציון, ולפני כשש שנים החליטו לעבור לקיבוץ מגל, שם מתגורר גם מויש, אחיו של טל.

נולדו להם שלוש בנות - יובל, איילה וסתיו - ואז הגיע גיא. גיא היה ילד יפה תואר, גוגי הם קראו לו בשם חיבה. מיכל מספרת שהיה בו משהו מאוד מיוחד ומהיר תפיסה, כאילו היה צריך להספיק הרבה עד האסון הגדול.

"בגיל 4 וחצי הוא כבר ידע לקרוא. היה לו פנקס קטן שבו הוא רשם את המילים הראשונות. הוא ידע לספור מ־1 עד 100, אבל זה בקטנה. הוא גם ידע לספור הפוך. הוא ספר לי מ־100 ומטה. ילדים בכיתה ב' לא מצליחים לעשות את זה".

ועד לפני שנה וחצי, הכל היה נראה אחרת. ורוד למדי. אבל אז גיא חלה בשפעת. וירוס קטלני של שפעת מסוג B התיישב לו על הלב ולא הותיר לו שום סיכוי. בתוך ימים ספורים קרסו כל מערכות גופו. החיים של מיכל וטל ושל הבנות יובל (14), איילה (12) וסתיו השתנו לעד.

זה קרה בחורף שעבר. מחלת השפעת נראתה אז כמו מחלת חורף שגרתית, אך עד מהרה המצב הלך והסתבך. באותו סוף שבוע מר, ביום שישי, החליטו ההורים לקחת לעצמם חופשה קצרה במלון בתל אביב. הם שמו את גיא ואחותו הגדולה יובל אצל דודה אוריתא, אחותה של מיכל, שמתגוררת ברמת גן.

בשבת בבוקר גיא הקיא ומיכל מספרת שהיא ביקשה מאחותה לתת לו אקמול. "השארתי לאחותי אקמול, ובהתחלה חשבתי שהוא בכלל בהרעלת אקמול.

"גיא לא קיבל חיסון נגד שפעת, כי אנחנו לא מאמינים בחיסונים, גם טל ואני לא מתחסנים אף פעם, וגם את שלוש הבנות שלנו לא חיסנו.

"הדרך שלנו לא השתנתה, וגם בחורף הקודם וזה שבא אחרי האסון לא התחסנו ולא חיסנו את הילדות. אנחנו נגד תרופות וחושבים שהן מזיקות לגוף", סיפרה לי מיכל כשנפגשנו בחורף שעבר.

השבוע ביקשו להבהיר לנו כי הם מחסנים את בנותיהם אחרי גיל שנה נגד חצבת, אדמת, פוליו ומחלות נוספות, אך ממשיכים שלא לחסן אותן נגד שפעת.

"הגענו אליהם לקראת הערב", היא ממשיכה לשחזר את קורות היום ההוא, "וגיא בדיוק הלך לשירותים. כשהוא הסתובב אלי אמרתי מייד, זה לא גיא שלי, משהו בעיניים שלו לא בסדר. הוא כבר היה כנראה בקריסת מערכות. טסנו מייד לתל השומר. אני לא אשכח את המשפט שאחת הרופאות אמרה לי במיון ילדים, 'הבן שלך חולה מאוד'. בשבע בערב הוא כבר היה בטיפול נמרץ, מורדם ומונשם".

הדרמה במחלקה לטיפול נמרץ היתה גדולה בשעות הבוקר של יום שני. "אחת לכמה שעות גיא היה על החייאה. המכשירים כבר לא שרדו את המצב שלו. בסביבות 12 בצהריים, מנהל המחלקה אמר לנו במילים שלו שרק נס יוציא את גיא משם", מספרת מיכל.

הנס לא קרה. בשתיים בצהריים ביקשו הרופאים ממיכל ומטל, זוג הורים שנקלעו לשעות הכי איומות בחייהם, להיכנס ולהיפרד מבנם. אחר כך הגיעו מהקיבוץ גם הבנות. הן התקשו לקבל את הבשורה הנוראה מכל.

הם אספו את עצמם ואת שלוש הבנות הבוכות וחזרו לקיבוץ שבורי לב. למחרת נערכה ההלוויה בבית העלמין הקטן במגל, וטל השבור הבטיח שם לבנו שהם ימשיכו לחיות, לשמוח ולצחוק. מיכל מספרת שגם היא נתנה לגיא את מילתה, עוד כשהיתה לצידו בנשימותיו האחרונות.

והם קיימו. תשעה חודשים לאחר מותו של גיא, נכנסה מיכל להריון. "עברנו אסון נורא, איבדנו את הילד הכל כך אהוב שלנו, וכשהחלטנו לנסות להיכנס להריון ידענו שצריך כאן אומץ גדול. זה גם העניין הרגשי וגם העניין הפיזי, בגילי, וזה לא מובן מאליו. היינו צריכים תעצומות נפש. ידעתי שאני חייבת לטפל בעצמי ולהגיע הכי מוכנה בעולם".

הטיפול שעליו מדברת מיכל נעשה על ידי מטפלת בסיינטולוגיה. "אחותי סיינטולוגית, ואני מאוד מאמינה בפרקטיקה של הטיפול הזה", היא אומרת. "לא עניין אותי כל מה שאומרים על הסיינטולוגיה. הרגשתי שאני מטופלת שם בצורה מאוד מעמיקה ונכונה. זה הוריד ממני המון מטען מהאובדן של גיא, וגם עזר לי מאוד להגיע מוכנה לניתוח הקיסרי.

"הייתי לפני זה בטיפולים אחרים וזה היה טוב, אבל בהריון ולקראת הלידה הרגשתי שאני צריכה יותר מכך. איזה 'כדור' פורטה. אני קיבלתי תוכנית טיפול מדויקת שקשורה לבעיות שלי בנושא הריון, הניתוח הקיסרי וכמובן האובדן שחוויתי.

"נסעתי ארבע פעמים בשבוע למטפלת מדהימה ששמה ענת חן ממושב זיתן שליד לוד. חודשיים וחצי הייתי איתה, עד ממש לפני הלידה. התהליך מורכב מסידרה של שאלות מדויקות שנכתבות מראש ומכוונות את תשומת ליבו של האדם וגורמות לו להביט באותו אזור מכיוונים שונים שוב ושוב עד שנופל לו האסימון. ברגע שנפל לי האסימון מבעיה כזאת או אחרת זה הוריד לי מטען וחוויתי הקלה.

"מאוד אהבתי שאף אחד לא הכתיב לי בטיפול לאילו תובנות להגיע. התגליות הנכונות שעלו לי היו לגמרי שלי. זה היה טיפול כל כך מדויק עבורי. לפני הטיפול רק היו אומרים לי ניתוח קיסרי, הייתי נכנסת לחרדות קשות. הגעתי לניתוח בביטחון רב, רגועה וללא חרדות, וחוויתי תחושה נפלאה שם. זה ניקה לי את כל השיט מהמוח".

טל שומע את הדברים ואומר שהוא עצמו חווה לא מעט חרדות במהלך ההריון של אשתו. "כל הזמן חשבתי איך יהיה, מה יהיה, רק שהתינוקת תהיה בסדר. זה טבעי אחרי האסון הגדול שעבר עלינו. ידעתי כבר שהכל יכול לקרות בחיים, וזה הפחיד אותי מאוד. החרדות האלה לא תקפו אותי בהריונות הקודמים, וידעתי שזה קשור ישירות לאובדן של גיא. אני כבר די משלים עם זה שהדאגות האלו, גם לבנות האחרות שלנו, יהיו אצלי כל החיים. מיכל תיפקדה פחות בהריון, עברו עליה רגעים לא פשוטים והרגשתי שאני חייב להיות כל הזמן בתפקוד מלא בבית.

"ככל שהתקרבנו ללידה, היתה אצלי המון התרגשות פנימית. מצד אחד הגעגועים העזים שלי לגיא הלכו וגברו, ומצד שני מאוד חיכיתי כבר שהקטנטונת הזאת תצא אלינו ותיכנס לחיים שלנו. כל הזמן דיברנו על כך שהיא תעניק לנו אור ושמחה. הכל היה אצלי מערבולת של רגשות שהייתי צריך ללמוד להכיל".

מיכל מתערבת: "אבל עכשיו, ברגעים הנפלאים האלה, אנחנו עסוקים בחיים. עכשיו הכל מלא חיים, וקודם היה המון אין חיים. וזה בדיוק מה שרצינו. ברגע שליבי יצאה לאוויר העולם, הבנתי שעשינו את הדבר הכי נכון שאפשר. שהצלחנו לראות את היתרון שלנו, שאנחנו עדיין לא מבוגרים מדי ויכולים להביא חיים חדשים ותקווה ושמחה לעולם שלנו, של הבנות, של המשפחה שלנו.

"זה לעולם לא יחליף את הכאב העצום ואת הבור שנפער כשגיא נקטף מחיינו. זה תמיד יהיה יחד. צריך לחיות עם זה. גיא כל הזמן איתי. דיברתי עם גיא וסיפרתי לו על ההריון ושיתפתי אותו בכל וביקשתי ממנו שהכל יהיה בסדר, וגם אחרי הלידה אני כמובן ממשיכה לספר לו ויודעת שהוא יודע מה עובר עלינו".

אחד הרגעים המשמעותיים בהריון אירע בסקירת המערכות, כשהבדיקות בישרו שמיכל נושאת ברחמה בת. "רציתי לתקן, רציתי בן", היא מודה. "רציתי להחזיר את מה שהלך, לתקן מהר, כמו ילד שמאבד משהו ורוצה את מה שהיה בחזרה ועכשיו. איזה מזל יש לי, חשבתי, שאני עוד יכולה להיכנס להריון.

"שמרתי את כל הבגדים של גיא והנעליים שלו וכל החלום שלי היה להלביש בהם את הבן שייוולד לי. אבל בתוך תוכי ידעתי היטב שזה לא יהיה טוב ולא בריא לילד החדש שלי. אחרי שהתבשרנו בסקירה שיש לנו בת, אמרתי, טוב, זה עוד יכול להתהפך ויהיו עוד מלא בדיקות, ויכול להיות שבכלל יגידו לנו שזה בן. נו, היו דברים מעולם. הייתי עסוקה בזה. יש לי שכנים עם חמישה בנים. למה אלוהים לא נתן להם בת אחת? לי יש שלוש בנות. למה עוד בת? למה לא בן אחד?

"רק יומיים לפני הלידה, באולטרה־סאונד, ראיתי בבירור שזאת בת. ואני הכי בסדר עם זה בעולם, אני מאוד שמחה. אני יודעת שזה יעזור לי לעזור לה להיות מי שהיא וזה הכי חשוב. תמיד רציתי שיהיו לי בנים, אבל עכשיו יש לי ארבע בנות ואני ממש מאושרת איתן. ואני אגלה לך עוד סוד כמוס: כשאמרו לי שיש לי בת, אמרתי, מצוין, נעשה עוד ילד, יהיה לי גם בן. לא ברור מי יהיה האבא במקרה הזה", היא צוחקת ומתבוננת בטל בהמון אהבה.

טל: "אני רציתי שזו תהיה בת, והאמת היא שגם היה לי די ברור לפני סקירת המערכות שזה מה שיהיה לנו. רציתי בת, כי מראש רציתי למנוע את ההשוואות לגיא כל הזמן והציפיות שיעשה כך או אחרת".

כמה ימים לאחר הלידה, עוד לפני שהתינוקת החדשה הגיעה לראשונה הביתה, עבר טל בבית העלמין וביקר את בנו המנוח. "אמרתי לו, אני בטוח שאתה כבר יודע שיש לנו בת חדשה. קצת בכיתי. והתגעגעתי אליו. כמו תמיד".

מיכל שומעת את טל ופורצת בבכי. הוא מלטף אותה. "הרבה זמן לא ראיתי את מיכל בוכה ככה. אני בוכה לא מעט וזה טוב, זה משחרר. יום לפני הלידה הגענו לכאן להתאשפז לפני הניתוח. הלכנו במסדרון וראיתי אבא עם תינוקת שזה עתה נולדה על הידיים. מייד התפרקתי ובכיתי. פתאום קלטתי שאני במרחק יריקה מהמקום הכי ארור בחיים שלי. לא שלטתי בזה".

מיכל עונה לו בדמעות: "אני בוכה, טל, אני בוכה כהוגן. כשאני תולה כביסה בחוץ, וכשאני קמה בבוקר, ואף אחד לא רואה אותי. אני בוכה מספיק".

• • • • •

עכשיו הם שוב בבית, במגל. הבית מוצף בחיים חדשים ומדי פעם בפעם אפשר לשמוע בכי של תינוקת, וגם לא מעט חברים ושכנים שבאים ומרעיפים אהבה, וגם המון אוכל ושתייה ופרחים. "יש בקיבוץ פרויקט מקסים שנקרא 'החסידה באה'", מספרת מיכל. "חברים ומתנדבים מהקיבוץ מכינים אוכל ליולדת, ואיזה כיף זה".

ליבי נמצאת עם מיכל וטל בחדר השינה, והמיטה שלה הכי צמודה אליהם שאפשר. "אני אמא טוטלית לגמרי", מכריזה מיכל. "ברור שהיא לידי כל הזמן".

הבנות הגדולות, יובל ואיילה, חזרו ממחנה הקיץ של תנועת הצופים. סתיו סיפרה להן על החוויות הרבות שלה במלונית. איך החזיקה את ליבי על הידיים, ואיך שכבה לצידה, וליטפה, וכמה היא רצתה לאכול, ואיך כולם באו לברך וכמה היא שמחה שיש להן אחות קטנה בבית.

מיכל מתבוננת ברביעיית הבנות שלה. גיא יחסר לה לעד, עם החיוך הכובש שלו, אבל היא מוצאת גם נחמה עכשיו. ורגעים אמיתיים של שמחה עילאית.

"אני אוהבת אותן ואת המשפחה שלנו, ואת הביחד שלנו, ואת החוזק המשותף שלנו. עברנו המון. עברנו טלטלה ועצב ואסון נורא. חברה אמרה לי לפני כמה ימים, עכשיו האושר דפק לכם בדלת. אני מרגישה שאנחנו לגמרי שם".