הקאמבק הצרפתי

יוליה אמליה הייר, "דר שפיגל"

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ניקולא סרקוזי מקבל את פנינו במשרד שממוקם בקומה השמינית, שבו הכל, אפילו כיסא העבודה שלו, בצבע לבן בוהק. את הז'קט הוא הוריד, ונותר עם עניבה. זאת סביבת העבודה שלו, הוא אומר.

הכתבה הכי נקראת היום באתר: מה עשתה מלצרית שנמאס לה מההטרדות? צפו

הוא מתהלך בשקט ברחבי המשרד ומביט בנעליו. אומר שאינו מעוניין לדבר על עצמו, ושברור לאן מועדות פניו. לפתע, אחרי שתי דקות, בלי שום הכנה מוקדמת, הוא שואל: "יש לךְ ילדים? גידול ילדים הוא בדיוק כמו פוליטיקה. לא משנה איך אתה מסביר דברים, מה שקובע הוא המעשים. חשוב לשמש דוגמה במקום לדבר".

נדרשו חודשים כדי לארגן את הפגישה הזאת - חודשים שסרקוזי בילה בניסיון לחזור אל אור הזרקורים. הוא עשה את זה בדרך שקטה ומאופקת יחסית לעצמו. במשך תקופה ארוכה נדמה היה שיקשה עליו לחזור לזירה הפוליטית, כאילו כבר קיבל בעבר את ההזדמנות שלו והצרפתים לא מעוניינים לאפשר לו לנסות שוב.

אבל סרקוזי, שמשווה את עצמו למתאגרף, נותר בזירה. בנובמבר האחרון הוא נבחר שוב להנהיג את מפלגתו, "האיחוד למען תנועה עממית" (UMP), ברוב של שני שלישים מהקולות. הוא הדף את המתקפות של יריביו, אבל לא בנוקאאוט כמו בעבר, אלא דווקא בזכות העובדה שהתעלם מהן. במקביל, הגביר בעקביות את תכיפות הופעותיו בציבור. עכשיו הוא חזר - והוא רוצה לשוב לארמון האליזה.אנחנו מתיישבים על כיסאות באוהאוס לבנים ואלגנטיים. ספרי אמנות מונחים מולנו בערימה. במבט זעוף הוא פותח קופסת שוקולד ומציע לי. שאלה אחת מעצבנת אותו במיוחד: האם השתנית, מר סרקוזי?

הוא נאנח ומגלגל את עיניו. אין ספק שהנטייה שלו לתיאטרליות לא השתנתה. השאלה הזאת לא נעימה לו, כי היא מגלמת ציפייה שהוא כבר לא האיש שהיה. אחד הפרשנים העיר לאחרונה שסרקוזי הפך מרוסן, שהוא יכול עכשיו לשבת על כיסא בלי לזוז, וכבר אינו מריר כבעבר.

הוא לא אוהב את השאלה הזאת כי היא רומזת שאפשר להתייחס אליו, הנשיא לשעבר, גם בספקנות. כי היא משדרת שלא מדובר בהכרח בכמיהה לשובו, אלא יותר בכמיהה שישתנה. אבל סרקוזי לא רוצה רק שיחכו לשובו: הוא רוצה גם להיות רצוי. הוא לא אוהב לעשות חצי עבודה.

פתאום מאוד חשוב לו עכשיו, ממש כמו פעם, מה אחרים חושבים עליו, מה אחרים רוצים ממנו. וזה רק יהפוך חשוב יותר ככל שיתקרב האביב של 2017, אז יבחרו הצרפתים את הנשיא הבא.

בינואר ציין סרקוזי יום הולדת 60. על שולחן העבודה שלו מונח תצלום בשחור־לבן של בתו ז'וליה, בת 3 וחצי, ותמונות ממוסגרות שלה תלויות על הקיר. יש גם תצלום של אשתו, קרלה ברוני, מחזיקה בגיטרה. הוא נכח ביותר מ־50 מהופעותיה בשנים האחרונות, אבל הימים האלה חלפו. "קרלה תופיע בקרוב בבייג'ין, אבל היא תצטרך לנסוע לבד הפעם".

הוא לא נשמע מתייסר על כך. לוח הזמנים שלו כאזרח פרטי וכנואם בשכר גבוה נבנה, בין היתר, כדי שלא ייראה בטלן בהשוואה אליה. יותר מזה - הוא חשש שיתחיל לראות בעצמו אדם שאין לו עוד למה לשאוף.

האם אשתו ובתו לא היו מעדיפות שיבלה איתן יותר מאשר שיחזור לפוליטיקה? "כמובן", הוא משיב. אבל למרות סדר היום, שהופך עמוס יותר ויותר, הוא וקרלה עדיין צופים בסרט בקולנוע שבביתם כמעט מדי יום. הוא אוהב את קפרה, לוביטש והיצ'קוק, ואת שון פן - "אבל לא רק כשחקן, גם כבמאי". אין לו סרט או ספר מועדף; "ספרים וסרטים - זה קונספט. אתה חייב לאהוב את כולם".

לפני הספרים והסרטים, פוליטיקה היתה ה"קונספט" המרכזי עבור האיש הזה, שגובהו 1.65 מטרים. פוליטיקה עיצבה את חייו במשך זמן רב כל כך, שהוא היה יכול לפנטז על עזיבת החיים הציבוריים, כפי שנשבע לעשות פעמיים - לפני ואחרי שהפסיד בבחירות ב־2012.

כבנם של אריסטוקרט הונגרי ועורכת דין, וכנכדו של רופא פריסאי נודע, סרקוזי השיג בחייו הכל. הוא היה חבר מועצת עיר בגיל 22 וראש עיר בגיל 28. הוא היה שר האוצר והכלכלה, כיהן שתי קדנציות כשר הפנים, ושימש יו"ר המפלגה שלו במשך שנים.

במאי 2007, בגיל 52, נבחר לנשיא. הוא תמיד דיבר על רצונו להגיע למשרה הרמה ביותר, ושנים לפני שנבחר כבר אמר שהוא חושב על הנשיאות לעיתים קרובות, "ולא רק כשאני מתגלח".

לא היה אפשר לעצור אותו. הוא הביס את כל מתחריו, כולל החזק והמשפיע מכולם - קודמו בתפקיד, ז'אק שיראק, שראה איך בן חסותו הופך ליריבו הגדול. אבל הוא לא כבש את הצרפתים, ששלחו אותו הביתה אחרי קדנציה אחת בלבד. האם זה מה שמניע אותו כיום? האם בחירתו מחדש היא האתגר האחרון שלו?

כשסרקוזי מביט בבן שיחו, הוא מרים את הגבות לעבר קו השיער הגבוה שלו. הוא כמעט לא הזדקן בשנים האחרונות, פרט לשיער ראשו שהאפיר קצת. הזקן שגידל אחרי שעזב את הארמון כבר נעלם, וכמוהו השיזוף, שבו התהדר במהלך החורף.

"לא היתה לי שום ברירה", הוא אומר בתמימות, "החזרה לפוליטיקה ממש נכפתה עלי". הוא קורא לזה "devoir", התחייבות, ומונה את הסיבות לשובו: "המפלגה שלי מפולגת בגלל מאבקים פנימיים; מפלגת הימין הקיצוני של לה פן מתחזקת, והממשלה הסוציאליסטית מובילה את המדינה אל סף אסון. אני לא יכול פשוט לומר שהדברים האלה לא מדאיגים אותי". לעיתים קרובות הוא מסיים משפטים במילה "כן?". הוא לא מחפש סתם הסכמה: הוא מחפש אישור.

המחזאית יסמינה רֶזָה, שליוותה את סרקוזי במהלך קמפיין הבחירות של 2007, כתבה שהופתעה לגלות עד כמה הוא מזכיר לה ילד קטן; הכמיהה להכרה, התפרצויות הזעם, הצורך לקבל אישור על כל מעשה. הוא סיפר לה איך תמיד הצליח לחזות כל דבר, מההצלחות ועד הנשיאות, וכמה שבע רצון היה כשהכל התגשם בדיוק כפי שחזה. אבל זאת גם הסיבה שאינו יכול עוד לפתח ציפיות או להתרגש: "זאת לא תחושה נעימה".

באותה עת, גם אמר שהוא כבר מחכה לחיים נטולי שאיפות. השאלה היא אם חיים כאלו, בלי שאיפות או מטרות, בכלל יכולים להתקיים אצל סרקוזי. הוא היה היפר־נשיא, אדם שמעדיף לעשות הכל בעצמו, שהתייחס אפילו לראש הממשלה שלו כאל עובד שלו.

ההפסקה האמיתית היחידה שלו מהחיים הפוליטיים היתה קצרה במיוחד. היא החלה ב־6 במאי 2012, כשפרנסואה הולנד גבר עליו בבחירות. סרקוזי השיג 48.36 אחוז מקולות המצביעים; לא השפלה, אבל בכל זאת הפסד, בייחוד שראה בהולנד יריב במשקל קל.

קשה לדמיין שאדם מסוגו של סרקוזי נותר לפתע ללא שום השפעה פוליטית ומעדיף להעביר את זמנו ברכיבה על אופניים, ג'וגינג, טיולים ולימוד אנגלית, וכל העת היו באוויר דיבורים על כך שהוא עוד יחזור.

מאז ניצחון מפלגתו בבחירות המקומיות בצרפת לפני שבועות אחדים, הביטחון העצמי שלו חזר. ה־UMP הנחילה למפלגה הסוציאליסטית השלטת את ההפסד המשפיל ביותר מאז 1992; מחוזות שהיו במשך עשורים תומכים מוחלטים של הסוציאליסטים עברו לשליטת המפלגה המרכזית־ימנית.

לסרקוזי מגיע גם הקרדיט על שהצליח למנוע ממפלגת הימין הקיצוני של מארין לה פן, "החזית הלאומית", להגדיל את כוחה במחוזות. הוא רואה בעצמו היריב הרציני היחיד של לה פן, ומאמין שרק הוא יוכל לעצור את נסיקתה. יריביו טוענים כי היה זה דווקא סרקוזי שזרע את הזרעים להצלחתה של לה פן.

כשסרקוזי נבחר ב־2007, החזית הלאומית קיבלה כל כך מעט קולות, שהנשיא הודיע שהמפלגה חלפה מן העולם. הוא טעה. גם העובדה שהמפלגה הצליחה להתברג במערכת הפוליטית הדו־מפלגתית מיוחסת בחלקה לסרקוזי: אחרי הכל, הוא סייע לרעיונותיה להפוך ללגיטימיים. הוא עורר ויכוח על "הזהות הלאומית", שהפך עד מהרה לשיח על שנאת זרים לסוגיה; הוא הידק את חוק ההגירה ונקט מדיניות גירוש קשוחה. במקום להתנגד ללה פן באמצעות עמדות מתונות, זה נראה אז - וגם עכשיו - כאילו הוא מחקה אותה.

היה זה אחד מערבי חודש מארס, כשסרקוזי עמד על הבימה באולם בעירייה, מצפון־מזרח לפאריס. הוא העביר עשר דקות שבהן לעג ל"פרנסואה הולנד השקרן" וכישלונותיו, אבל אז קולו הפך רציני - ונשכני.

"האם אנחנו צרפתים?" שאל. "האם אנחנו מדברים צרפתית? האם אנחנו אוהבים את התרבות שלנו?"

"כן!" שאג הקהל.

"כן!" שאג אליהם סרקוזי בחזרה, "וזאת הסיבה שהם צריכים להתאים את עצמם אלינו, לא להפך!"

כשהוא מדבר על הגירה, הוא משתמש במילה "היטמעות", לא "אינטגרציה". הוא רוצה להיפטר מארוחות שאינן כוללות בשר חזיר בקפטריות בבתי הספר, כי "המודל של בית הספר הרפובליקני לא מתכופף לרצונם של המוסלמים".

הקהל הריע במשך דקות, עד שהחלו להשמיע את ההמנון הצרפתי. גם אחרי שהמוסיקה נפסקה המשיכו ההמונים להריע "ניקולא! ניקולא!". אין ספק, האיש לא איבד אפילו קמצוץ מהסטטוס שלו ככוכב רוק.

אחרי ההופעה נעמד סרקוזי במלתחה, נמרץ ונלהב, שיחרר את העניבה, לקח מגבת וניגב את הזיעה מעורפו. "ראיתְ כמה שקט היה באולם?", שאל אותי. "ראית כמה תשומת לב היתה שם כשהם הקשיבו לי? ראית את זה?". הוא העריך כי בערך רבע מהנוכחים מזדהים עם החזית הלאומית, אבל "לא אתן להם להמשיך להתחזק. אני לא אתן לחזית הלאומית למשול בצרפת".

כשניסה לצאת מהבניין, האהבה כבר הפכה לסוג של מצור. 15 דקות נזקקו לו כדי לפסוע מטרים ספורים עד למכונית שלו. אבל הוא נהנה מכל רגע.

מאוחר יותר, במשרדו השקט, כשאני שואלת אותו מה האסטרטגיה שלו לבלימת החזית הלאומית, הוא עונה שהתוכנית היא בדיוק מה שראינו בכינוס.אבל למה כמה מהמשפטים שלו נשמעים ממש כאילו יצאו מפיה של מארין לה פן?"זה נכון, אבל אם לה פן אומרת שהשמש זורחת ביום בהיר, זה לא מחייב אותי להכריז שיורד גשם".

התזוזה שלו ימינה פיצלה גם את מפלגתו ואת שותפיו. בחורף, כשאמר שוב שיש לאסור לבישת רעלה באוניברסיטאות, טען אחד מכותבי נאומיו לשעבר שאסור לסרקוזי ליצור איבה בקרב הצרפתים. יועצו וחברו הפוליטיקאי אלן מינץ מיהר להתרחק ממנו, והודיע שהוא מעדיף את אלן ז'ופה כמועמד לנשיאות מטעם UMP. ז'ופה הוא ההפך הגמור מסרקוזי - גבוה, מכובד, מתון בדעותיו. הוא גם קצת משעמם.

נראה שהאסטרטגיה של סרקוזי דווקא עובדת. עד 29 במארס, היום שבו ניצחה מפלגתו בבחירות המקומיות, חזרתו נחשבה לפיאסקו. הוא הצטייר כנשיא לשעבר, שעולה לסדר היום רק בהקשר של שערוריות, החל באי סדרים כספיים בקמפיין הבחירות ועד לחשדות בשחיתות ובניצול מרות. סרקוזי היה הנשיא לשעבר הראשון שנעצר ונחקר במשך שעות, אבל העובדה הזאת נובעת פחות מהחשדות עצמם ויותר מהשינוי בתפיסה הציבורית כלפי הממשל.

החסינות הנשיאותית, שהיתה פעם קודש הקודשים בצרפת, היא נחלת העבר. היה זה סרקוזי שתרם לשינוי הזה: שלא כקודמיו, הוא מעולם לא ראה את עצמו כמי שנמצא מעל הקלחת. לעיתים הוא הביך רק את שריו, אך לעיתים עשה זאת אפילו לאנשים הקרובים אליו. כך, למשל, הודיע במסיבת עיתונאים בלתי נשכחת ש"משהו רציני" קרה בינו ובין קרלה. לפניו, לא היה ניתן להעלות על הדעת שחייו האישיים של הנשיא יפלשו ברמה כזאת אל החיים הפוליטיים.

האם הוא מתחרט על התנהלותו בעבר? "אני אף פעם לא מביט לאחור", הוא משיב, ביושבו על ספת הבאוהאוס. האם אין שום דבר שהוא מתחרט עליו? "כל מיני דברים", הוא עונה, מתחיל להישמע משועמם. "כמובן, הייתי יכול לעשות יותר. במשך חמש שנים הואשמתי שאני היפראקטיבי, ועכשיו אומרים שלא עשיתי מספיק".

הוא נראה פגוע, כמו חש שלא נהגו בו בהגינות. "כשאני מסתכל על עצמי היום, אני רואה רק את ראש האופוזיציה. לא את הנשיא לשעבר".

אבל את מי הצרפתים רואים כשהם מביטים לאחור? את נשיא הבלינג־בלינג, עם משקפי הריי־באן הבוהקים, שעונד שעון יד בשווי 45 אלף יורו, מתנת כריסמס מאשתו? את האדם שהאנשים העשירים והחזקים במדינה הם חבריו הקרובים - ושכנשיא, נפש לעיתים קרובות על חשבונם?

סרקוזי נחשב לאחד הנשיאים הכי פחות אהודים בכל הזמנים. עד שבא פוליטיקאי אחר והצליח להיחשב אפילו פחות אהוד ממנו: פרנסואה הולנד. הוא גם בין הסיבות לכך שסרוזי שוב חולם על הנשיאות.

כמנהיג האופוזיציה, סרקוזי מטיף כעת לאחדות בתוך מפלגתו. זה יישמע בנאלי, אבל זאת לא משימה פשוטה. אפילו אנשים שלא מחבבים אותו מאמינים שעד עתה הוא עשה עבודה לא רעה. זה גם הסיכוי היחיד שלו: ככל שמפלגתו תצליח יותר, כך הוא יצבור יותר כוח. בכיר במפלגה אמר לנו: "בהשוואה למה שקורה אצלנו, 'בית הקלפים' הוא שתן של חתולים".

"ביחד", זה המוטו הנוכחי של סרקוזי. האיש שטרח כל חייו להעמיק את הקיטוב בין אנשים חוזר על המילה הזאת כל כך הרבה בחודשים האחרונים, שנראה שהוא אפילו מתחיל להאמין בזה. בשבועות הקרובים הוא מתכנן לשנות את שם המפלגה ל"הרפובליקנים". הוא סועד עם יריביו החזקים ביותר, דוגמת ראש הממשלה לשעבר, דומיניק דה וילפן - אדם שסרקוזי שנא פעם כל כך, עד שאמר כי היה מעדיף "לתלות אותו על אנקול בשר"; או אלן ז'ופה, שעדיין זוכה בסקרים לפופולריות גדולה מזו של סרקוזי.

בדיוק כמו פעם, סרקוזי נמצא כמעט בכל מקום. הוא מביע את דעתו על השואה הארמנית ועל הצורך ברה־ארגון של הממשל המקומי; הוא רוצה להגביר את התחרותיות של חברות צרפתיות; והוא אומר שהוצאות השכר במגזר הציבורי גבוהות מדי, ושהמסים על העסקים כבדים מדי. "צרפת חייבת להשאיר מאחור את הבינוניות", הוא אומר.

עד שמפלגתו תגבש מצע מוצק, סרקוזי משתמש בעיקר בגרסאות שונות של סלוגנים ישנים, ביניהם "תעבוד יותר - תרוויח יותר". הוא מצייץ בטוויטר שברצונו לבנות מחדש את אמון הציבור בפוליטיקה. "אנחנו צריכים לשנות, ואנחנו צריכים לשנות את הפוליטיקה", הוא מצייץ.

"ניקולא סרקוזי עדיין אותו אדם, אבל הוא למד כמה דברים חדשים", אומר ברייס הורטפו, שכיהן כשר הפנים תחת סרקוזי ומכיר אותו מ־1976. הוא היה השושבין בחתונתו הראשונה והסנדק של בנו ז'אן.

הורטפו סבור שהסיבה המרכזית לאובדן הנשיאות היתה משבר החוב של צרפת ולא מדיניותו של סרקוזי. "תקופת הצינון מהפוליטיקה היתה טובה בשבילו. עכשיו הוא יותר סבלני, פחות שאפתן ויותר קשוב. ויותר מבעבר, הוא חושב על טובת הציבור".

פרנסואה הולנד. פחותאהוב מסרקוזי // צילום: רויטרס

תחילת אפריל.סרקוזי בא לבקר במרכז להכשרה מקצועית בעיר אגנֶץ, מצפון לפאריס. זה אחד מאותם אירועים שבהם הפאריסאים בני המעמד הגבוה מראים שהם יכולים גם לרדת אל העם אם צריך.

כשהלימוזינה השחורה שלו מגיעה, שורה של פקידים מקומיים ונשותיהם ממתינים לקבל את פניו. הגברים לבושים בחליפות כהות, הנשים עונדות תכשיטים ולובשות צעיפי הרמס. הקבוצה הקטנה הזאת, שלבושה במיטב מחלפותיה, מדשדשת שעה וחצי בין סוללות עפר, מלט וטיח, משתרכת אחרי סרקוזי, שלבוש בחליפה שחורה ובעניבה שחורה. הוא צופה בתלמידים מלחימים צינורות נחושת, בוחן במיומנות את כלי העבודה שלהם ומעביר את ידו על יציקת בטון טרייה.

מדי פעם הוא שואל שאלה או טופח על גבו של מישהו. הוא טוב עם אנשים, והוא אוהב לשחק את התפקיד המוכר של אחד שמחובר לעם. הוא תמיד היה יותר "ניקולא" מאשר "אדוני הנשיא". לקראת סיום ביקורו, החניכים נעמדים בתור כדי לצלם איתו סלפי.

אחר כך הוא מתחיל לפסוע דרך המדשאות לעבר בניין משרדים סמוך, שם שתי נשים נשענות על החלון, סקרניות לראות מה מתרחש בחוץ. "בפני הפיתוי הזה אני לא יכול לעמוד", הוא אומר, ונושק להן על לחייהן. הנשים מצחקקות בעליצות.

מאוחר יותר הוא יושב עם בעלי עסקים מקומיים בכיתה, שהניחו בה כמה שולחנות על שטיח ירוק. הם שואלים אותו מה היה עושה אחרת מהנשיא הולנד. "הכל", הוא עונה.

הוא מגנה בתוקף את המדיניות הכלכלית של הולנד, את מדיניותו בשוק העבודה, את מדיניות ההגירה שלו ואת המדיניות כלפי אירופה. לרגע נראה כי מאזיניו שכחו שגם הוא כיהן פעם כנשיא, ושהחוב הלאומי ושיעור האבטלה הרקיעו שחקים גם במהלך הקדנציה שלו.

אדם בחליפה אפורה תופס את המיקרופון ואומר: "העסקים בצרפת מדשדשים יותר ויותר, וכך גם האנשים. מה אתה מתכוון לעשות כדי שדברים ישתפרו עבורנו?"

"האמן לי", משיב לו סרקוזי, "זה אפשרי".

•••

"קרלה מביאה את כל הכסף"

אין ספק שניקולא סרקוזי השאיר חותם משמעותי במהלך הקדנציה שלו כנשיא, אם לא מבחינת הישגים פוליטיים, אז בוודאי בזכות אישיותו הצבעונית. העובדה הזאת הפכה אותו לנואם מבוקש בכל העולם, ובעוד שבוע יגיע לישראל להשתתף בכנס הרצליה של המכון למדיניות ואסטרטגיה, שנה בדיוק אחרי שליווה את אשתו קרלה לתל אביב, כשבאה להופיע בשיריה.

בני הזוג נפגשו בנובמבר 2007 במהלך אירוע חברתי, שבועות אחרי שאשתו השנייה של סרקוזי, ססיליה, עזבה אותו בתום 11 שנות נישואים. ברוני היתה דוגמנית בינלאומית וזמרת, והרומן ביניהם הדליק את הצרפתים. בפברואר 2008, בהתראה של יומיים, התחתנו בטקס פרטי בארמון האליזה. "הייתי נאיבית. פשוט התאהבתי בו, והתחתנו!" הודתה.

"חשבתי שאני מתחתנת עם בחור שעושה קצת כסף. היו לי חוזים גדולים וכבדים, ואז, ברגע אחד - שום דבר", אמרה ברוני ליועץ פוליטי בעת קמפיין הבחירות של בעלה ב־2011, בשיחה שדלפה לתקשורת. "אחרי סוף הקדנציה אני הולכת לחתום מחדש על כל החוזים האלה". בשלב מסוים סרקוזי התערב בשיחה והוסיף: "אני אומר לךָ, העתיד שלי יהיה לנהל את הקופה הרושמת. במערכת היחסים שלנו, קרלה היא זו שמביאה את כל הכסף".

סרקוזי נחשב לידיד גדול של ישראל. בנאומו ב־2008 בכנסת הבטיח כי "אלו שקוראים באופן שערורייתי להשמדתה של ישראל ימצאו תמיד את צרפת שתחסום את דרכם". לפני חצי שנה קרא לפרלמנט הצרפתי להתנגד להצעת חוק להכיר במדינה פלשתינית: "אלחם שלפלשתינים תהיה מדינה משלהם, אבל הכרה חד־צדדית, כמה ימים לאחר מתקפה קטלנית, בזמן שאין תהליך שלום - לא!". למרות עמדתו הנחרצת, ההצעה אושרה.

לסרקוזי ארבעה ילדים - פייר (30) וז'אן (28) מאשתו הראשונה, לואי מנישואיו השניים וז'וליה הקטנה - עם ברוני. פייר נחשב לאושיה מוכרת בחיי הלילה הפאריסאיים, לאחר שפיתח קריירה מצליחה כתקליטן. בשנים האחרונות הוא ביקר בישראל כמה פעמים כדי לתקלט במסיבות בתל אביב, ואפילו בילה כאן את יום העצמאות האחרון.