שיעור בשכל ישר

שכל ישר, קוראים לדבר הזה הנמצא עמוק בתאי המוח, כלי עבודה הכרחי בארגז הכלים של כל שופט בישראל. או שיש לך אותו או שאין. כשאין, אתה בבעיה גדולה: הפרקליטות או אחד הצדדים מגישים ערעור על הכרעת הדין שלך, מצביעים על המסקנות המופרכות, שאיך לומר בזהירות אינן מתחברות עם הראיות ועם הפסיקה שלך, ומזמינים התערבות.

בשלב הזה אתה נקרא לסדר על ידי שופטי הערכאה הגבוהה יותר. כבודם מלמעלה סורקים את היצירה שלך ומסבירים לך עם כפית קטנה מה היית צריך להבין לבד: שאין הרבה היגיון בדברים שכתבת. שאתה מנותק. 

הם מוחקים את החרפה. הם שומרים על המערכת. אמון הציבור בה מאוד יקר לרובם. 

זה מה שקרה בראשית השבוע בתיק ראש עיריית בת ים לשעבר, שלומי לחיאני, שנשלח בידי ערכאת הערעור לשמונה חודשי מאסר. זה מה שיקרה, להערכתי, גם בבית המשפט העליון כאשר יגיע לשם ערעור הפרקליטות על גזר הדין ההזוי בתיק השוחד של שמעון גפסו. מה שקבע בתיק הזה השופט המחוזי בחיפה, דוד גרשון, מזמין את ההתערבות הדחופה. הוא זועק לשמיים כפי שיובהר בהמשך.

נתחיל בהחלטת שופט השלום בת"א, בני שגיא, שקיבל לידיו מהפרקליטות לפני כשנה תיק שוחד אפוי היטב, הספיק לשמוע שבעה עדים ומצא את עצמו, ביוזמת לחיאני, מול עיסקת טיעון: תמורת הודאת ראש העירייה לשעבר החליפה התביעה את אישומי השוחד של לחיאני בשלוש עבירות של הפרת אמונים ברף הגבוה ביותר.

פתאום נפל דבר: האיש שהכחיש את המעשים שיוחסו לו בכלי התקשורת, שהתחפש לנרדף, שתיעתע בעיתונאים והפך כמה מהם לחסידיו השוטים - עמד באולם בית המשפט ובעיניים מושפלות אישר שביצע את המעשים החמורים המיוחסים לו. 

תמציתם: לחיאני ביקש וקיבל מאות אלפי שקלים מאנשים שנזקקו לו ולעירייה. הוא ניצל את כוחו להזרמת כספים רבים לכיסו הפרטי.

מה ביקשו נציגות התביעה, עוה"ד שרון כהנא ויפעת שטיין, לגזור על העבריין הסדרתי? שנת מאסר בפועל. לשלוח אותו למקום שיהיה לו בו מספיק זמן לחשוב על מעשיו.

מה גזר עליו השופט שגיא, אחרי שמתח ביקורת חריפה על הנאשם? שישה חודשי עבודות שירות וקנס בסך רבע מיליון שקלים. אפילו לא חודש מאסר אחד. שוב, כמו בכמה משפטים מפורסמים אחרים, לא היה קשר בין הרטוריקה החריפה לענישה. אפס הרתעה.

המדינה עירערה כצפוי, וכדברי הנשיאה בת"א דבורה ברלינר וחבריה להרכב ג'ורג' קרא ואסתר נחליאלי־חיאט, נציגיה לא השאירו בערעור אבן על אבן מהכרעת השופט שגיא. הם טענו שהעונש אינו הולם את ריבוי העבירות, את חומרתן, את מעמדו הרם של המורשע, ואת מגמת ההחמרה בענישה בשנים האחרונות - והדגישו: המעשים האלה מחייבים את שליחת העבריין לכלא.

כבודם אימצו את עיקר טענות התביעה כשהם מעניקים לשופט שגיא שיעור ארוך, מפורט ומנומק באזרחות. הם רמזו לו שטעה לאורך הדרך, שלא היה מקום להקל בדין, שכף הזכות בלעה בגזר הדין את כף החובה. אכן, כתבו, לחיאני תרם רבות לבת ים, אבל באותה נשימה "הוא ניצל את מעמדו לקידום אינטרסים אישיים ללא מעצורים, תוך רמיסת קווי הגבול הבסיסיים ביותר המבחינים בין עשייה חיובית לשחיתות בוטה".

כבודם הוסיפו: "קשה להעלות על הדעת נסיבות קשות יותר של הפרת אמונים מאלה שבהן הודה לחיאני" - והיפנו את השופט שגיא לגזר הדין של יגאל סער מבכירי רשות המסים בעבר. סער הורשע בשלוש עבירות של הפרת אמונים ונידון לחמישה חודשי מאסר בפועל.

על העונש הזה הגיש סער ערעור לבית המשפט העליון ונדחה פה אחד. "אם לא יוצב כנגד מעשים כאלה רף ענישה גבוה", כתבו שופטי העליון, "תוסיף לגדול מגמה של השחתת השירות הציבורי, הואיל ורבים יראו בכך גישה מקלה של בתי המשפט כלפי עבריינים בתחום הזה".  

שיא האיוולת    

ביום א' השבוע, יום לפני ששופטי המחוזי בת"א הסבירו לשופט שגיא היכן טעה, נגזר דינו של ראש עירייה אחר שסרח, שמעון גפסו מנצרת עילית. רק שהפעם גיבור השערורייה היה שופט ביהמ"ש המחוזי בחיפה, עודד גרשון.

גפסו. ראש עיר עבריין

הייתי באותו יום בחופשה קצרה בחו"ל כשלפתע התחילו להגיע שיחות הטלפון מהארץ. תמציתן: נשבר שיא האבסורד בבתי המשפט; נשבר שיא האטימות; השחיתות השלטונית שוב קיבלה רוח גבית - והעיקר: העבריין גפסו חוזר לזירת הפשע בלשכת ראש העירייה. עכשיו הוא יוכל לבוא חשבון עם חושפי פרשיותיו (כפי שאכן קרה).

השורה התחתונה: אם אתה, עוזי דיין ומיכל שבת, כמו רבים אחרים, חשבתם שתם עידן ההחלטות ההזויות בבתי המשפט, טעיתם. 

לא הבנתי מה קרה ומיהרו לעדכן אותי: השופט גרשון, שלפני חודשיים הרשיע את ראש עיריית נצרת עילית, שמעון גפסו, ואת סגנו לשעבר, עדי ברקו, בבקשת שוחד, יצר תקדים משפטי חדש בגזר הדין. הוא דחה את בקשת התובע, עו"ד רז ולטר, לקבוע כי דבק קלון במעשיו של העבריין.

רוצה לומר: המורשע בשוחד רשאי לחזור לתפקיד ראש העירייה מייד אחרי מתן גזר הדין. ואכן, עוד באותו היום חזר גפסו לעירייה בסערה.

שמעתי ולא האמנתי. לא האמנתי כי אין חיה כזו ששמה הרשעה בשוחד - כל שוחד - ללא קלון; כי שוחד הוא שוחד הוא שוחד, "ואין נפקא מינה אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת"; כי מדובר בעבירת צווארון לבן החמורה ביותר בספר החוקים; כי שופטי העליון לדורותיהם חוזרים ומדגישים כי יש להחמיר בענישה בעבירות האלה כדי לעקור את השחיתות הציבורית מהשורש.

השופט גרשון מכיר היטב את הפסיקה, לרבות את שנת המאסר שנגזרה על ראש רשות המסים לשעבר, ג'קי מצא, בגין סיוע לשוחד (מדובר בקידום עובד) והפרת אמונים בכמה מקרים; מכיר ודאי את פסק הדין במשפט המירמה והפרת האמונים של ראש עיריית רחובות לשעבר, עו"ד שוקי פורר, שהקלון גרם להדחתו; מכיר הכרעות דין אחרות שתרמו בעזרת הקלון לניקוי האורווה הציבורית.

ולמרות זאת - כבודו בחר להחזיר לשירות הציבורי, נכון לעכשיו, מורשע בשוחד. הוא עשה זאת גם אחרי שקבע שהמעשים המיוחסים לגפסו חמורים; גם אחרי שלא האמין לגירסת גפסו ולחלק מעדי ההגנה המרכזיים; גם אחרי שקבע כי "התניית שוחד היא בדרגת חומרה של קבלת שוחד"; גם אחרי שפסק כי גפסו היה מעורב אישית ביצירת התניית השוחד מראשיתה (התנאי לאי פיטורי גרושתו של חבר מועצה היה שחבר המועצה הזה יתפטר). 

שוחד הוא שוחד הוא שוחד

איך תירץ כבודו את ההחלטה לגזור על הנאשם שישה חודשי מאסר בלבד בעבודות שירות בלי קלון? לצערי, בעליבות רבה. ראשית, טען, לא נעשה עד כה שימוש בעבירה של התניית השוחד וזו הרשעה ראשונה. שנית, הפרקליטות טיפלה בתיק בעצלתיים והגישה את כתב האישום באיחור של כמה שנים.

כבודו הוסיף כי אלמלא העובדות הללו, היה גוזר על ראש העירייה מאסר בפועל ומקבל את בקשת התובע בעניין הקלון. כלומר, הפרקליטות אשמה בגזר הדין העקום שלו.

עם כל הכבוד, אפילו היה ממש בטענות של כבודו, לא הבנתי איך משליכות העובדות האלה על הקלון? מדוע החליט כבודו להפקיד עירייה בידי מי שהוא עצמו הרשיע בשוחד? לאן נעלמו השכל הישר, ההיגיון והרגישות הציבורית?

אפילו היה ממש בהסברי השופט - הם לא רלוונטיים לענישה מעודדת השחיתות. שוחד הוא שוחד הוא שוחד, כבר אמרנו, או כדברי עמיתי דן מרגלית השבוע ב"ישראל היום": "אין שוחד בלי מאסר וקלון". אין המצאה משפטית כזו.   

כשהעבריין חזר לעירייה 

מה מקומם בטרוניה של השופט גרשון, הפורש בימים אלה לגמלאות, נגד הסחבת של הפרקליטות? ההתנהלות שלו.

בענייני סחבת ויעילות, לפחות בתיק הזה, כבודו היה צריך להוציא כרטיס אדום לעצמו: משפט קטן כזה בהיקפו, אבל חשוב ועקרוני, שאפשר היה לסיים ב־15 ישיבות ולא ב־45 ישיבות, כולל סיכומים, נשמע אצלו כשנה וחצי. צריך לקרוא את 5,000 עמודי הפרוטוקולים כדי להבין מי שלט באולם, לאילו מחוזות רחוקים גלשו הצדדים, ואילו עדים מיותרים נקראו לאולם בידי ההגנה. 

כאן מתחילה השערורייה והיא נמשכת בעת כתיבת מדור זה. לטובת השופט גרשון ולמען קוראי המדור, אקרע חלון קטן למה שהתרחש בעיריית נצרת עילית מאז ניתן גזר הדין, ולנזק שגפסו התחיל לגרום לעירייה כבר השבוע. בוער לו והוא מתנהג כמי שמבין שיוגש בקרוב ערעור על קולת העונש ועל היעדר הקלון; כמי שמבין שתוגש בקשה להשעייתו בגין תיק השוחד השני המתנהל נגדו. 

השופט גרשון. איבד את הקלון

משפט תזכורת: עיריית נצרת עילית התנהלה על מי מנוחות בתקופת השעיית גפסו; ראש העירייה בפועל, אלכס גדלקין, ניהל אותה באחריות; שלטון החוק והמינהל התקין חזרו לשלוט בה; מכרזים התנהלו כהלכה - נבחר מנכ"ל חדש: המבקר הפנימי, ערן בר־רבי.

ואז הגיע כאמור גפסו לעירייה, כאילו אינו מבין בעצמו שלמורשע בשוחד אין מה לחפש בה, עם או בלי קלון, וחזר להלך אימים על עובדים. הוא לא למד את הלקח.

בדיוק להפך: הוא נטל ממחליפו את עיקר הסמכויות והשאיר בידיו תיק זניח בניסיון להשפילו; הוא הורה על הפסקת חלק מתהליכי ההתייעלות; הוא עצר מכרזים; הוא הודיע למנכ"ל בר־רבי, שבכובע המבקר חשף חלק ממעלליו, כי החליט לפטרו מהעירייה לאלתר. מבחינתו, שעת הנקמה הגיעה. 

מה עוד ניסה גפסו לעשות השבוע אחרי שובו לכיסא השררה? 

להחזיר לעבודה בעירייה עובד בתפקיד רגיש שעסק בהטרדות בטלפון של אשת עובד נוסף וכן בהדחת עד, הודה בעובדות כתב האישום ונידון לעבודות לתועלת הציבור. בהיעדרו של גפסו פוטר כמובן המטריד, עתר לבית הדין לעבודה ונתקל בהתנגדות צפויה של העירייה. 

רגע לפני הכרעת הדין בביה"ד שב גפסו לעירייה  והורה על הקפאת הפיטורים. הוא הוציא הנחיה כתובה להחזיר מייד את המטריד לתפקידו.

לשון אחרת: באדיבות בית המשפט נפתחו מחדש שערי השחיתות השלטונית. הפושע אכן חזר לזירת הפשע.

החשבון של רוכברגר

מי שואב בוודאי עידוד מההחלטה בתיק השוחד של גפסו, אבל לא מהכרעת הדין בערעור בתיק שלומי לחיאני בעבירות של הפרת אמונים?

ראש העירייה המושעה של רמת השרון, יצחק רוכברגר. האיש שהורשע בעשרות מעשי מירמה, שזייף קבלות של הוצאות פרטיות ומשך את הכספים לכיסו, שחגג אירוע משפחתי פרטי במסעדה בירושלים ב־5,000 שקלים ומשך את הכסף מקופה ציבורית; שרכש לביתו מקרר, טלוויזיה וחפצים יקרים אחרים בכספי אותה קופה; שמסר גרסאות כזב במשטרה ובבית המשפט - ממשיך לשדר למקורביו שהנה הנה הוא חוזר. שגפסו לא יהיה ראש העיר המושחת היחיד במדינה שהורשע בפלילים במעשים חמורים וחזר ללשכת ראש העיר.

אפשר להניח ולקוות שהנס הזה לא יקרה שוב, וברמת השרון לא ישלוט עבריין על כספים ועל מאות עובדים. שהשכל הישר ינצח, ללא קשר לסיפור מטריד חדש, מתקופת ההשעיה של רוכברגר, המעלה חשש שמי שמשך כבר כסף בטענות שווא לפני כמה שנים, לא למד את הלקח.

הסיפור בתמצית: במשך שלושה חודשים בתקופת השעייתו, בין שלהי 2013 למארס 2014, שכר רוכברגר רכב מחברת יורו־דרייב לצרכיו הפרטיים והיה אמור כמובן לשלם את ההוצאה הזאת מכיסו.

למרות זאת היפנה את נציגי החברה לעירייה כדי שאנשי הגזברות שלה ישלמו עבור השכירות - 18,231 שקלים. העירייה לא שילמה כמובן, החברה פנתה טלפונית אל רוכברגר פעמים רבות, קיבלה ממנו שוב ושוב הבטחה שהוא ישלם וגילתה שהוא מצפצף. בסוף הגישה נגדו תביעה אישית ובהיעדר כתב הגנה, זכתה.

תגובת רוכברגר לשאלות מיכל שבת: 

"בתקופת נבצרותי הייתי זכאי לתשלום שכר ונלווים בשיעור של 70 אחוזים מהשכר הכולל, לאחר שבמחצית השנה הראשונה שולמו לי רק 50 אחוזים מהשכר ומהנלווים. על פי החלטתי האישית, ויתרתי על קבלת רכב צמוד מהעירייה ורכשתי רכב פרטי מכספי.

"בתקופת הביניים ועד לקבלת הרכב הפרטי אכן שכרתי רכב, אלא שהחשבונית הועברה לעירייה לצורך בדיקה ותשלום החלק היחסי שבין זכאותי לקבלת רכב מהעירייה ועד לקבלת הרכב הפרטי ששולם מכיסי האישי".

לדבריו, גזבר העירייה היה חולה במשך כמה חודשים, ודרישת התשלום של יורו־דרייב "נפלה בין הכיסאות ולתומי חשבתי שהעניין הוסדר. אין לי טענות לחברת ההשכרה. צר לי על התקלה. בתוך ימים ישולם על ידיי מלוא החוב".

מה שכח רוכברגר לספר לנו על פי תגובת העירייה? "שראש העירייה אינו זכאי בכל מקרה לרכב בשכירות..." שהוא "שכר רכב לעצמו ללא אישור או הזמנת עבודה", וש"גזבר העירייה הודיע לו שאינו זכאי לתשלום עבור רכב שכור. לכן לא אושר התשלום".

לשון אחרת: רוכברגר שוב ניסה לשלשל לכיסו כסף שלא היה זכאי לקבל.       

ירושת ח"כ דני עטר

את סיפורי דני עטר, עד לפני שלושה שבועות יו"ר המועצה האזורית גלבוע, מכירים קוראי העמודים האלה. עוזי דיין ומיכל שבת עסקו ביצירה, הציגו כאן קטעים מדו"ח מבקר המדינה על אודות התנהלותו והתנהלות המועצה בראשותו, קרעו צוהר לאי סדרים ולחגיגת שחיתות של מי שאוהב לחרוש עולם ולא בהכרח על חשבונו הפרטי.

יש אפשרויות מגוונות לחגיגת טובות הנאה כאלה ואחרות, אבל אנחנו עכשיו לא שם. אנחנו בקרב הירושה על כיסאו של עטר שסימן לעצמו כבר מזמן יריב מסוכן: עובד נור, 43, רס"ן במילואים, יליד עין חרוד המתגורר בגן נר.

מדוע סימן אותו עטר כמטרה? משום שבבחירות לפני חמישה חודשים הצליח נור לקבל 43 אחוזים מקולות הבוחרים; כי הוא הפך מבחינת עטר ליריב מסוכן; כי לנור יש רקורד מרשים של עשייה; כי הוא לא יהיה, אם ייבחר, בובה של עטר. 

כאן מתחיל ונגמר הסיפור: אנשי החצר של עטר, אלה ששחו איתו בבריכות הרפש ועצמו עיניים, לא רוצים את נור. הם מחפשים את ראשו מתחת לאדמה. הם מנסים להשחיר אותו. הם רוצים בתור ראש מועצה, אני מנחש, אדם חלש, לא מסוכן, שלא יפריע לשקט התעשייתי.

ראש מועצה שלא יחולל פתאום רעידת אדמה.