"שמע, זה לא נורמלי", מכווץ מנחם הורוביץ את מבטו בחיתוך הדיבור הדרמטי שלו. "תמיד הייתי סלב, אבל מאז שאני מופיע כל ערב בפינת הצרכנות שלי ב'תוכנית חיסכון', זה הפך אותי להרבה יותר מפורסם משהייתי בתור 'כתבנו בצפון'. זה חצה כל גבול.
"יום אחד, אבא עם ילדים עוקף אותי בכביש. תוך כדי עקיפה הוא מזהה אותי, אבל הוא לא בטוח. לוחץ על הברקס, כדי שייסע במקביל אלי. מאחור המון מכוניות. הוא מאט את התנועה, סכנת נפשות. עושה לי שלום, ואני נותן לו מבט כזה עם הפנים, שיבין שהוא פושע. ורק אז האדון מסכים לנסוע.
"אני משתדל להיות נחמד לכולם, שלא יגידו שרק בטלוויזיה אני אדיב ומסביר פנים. לפני כמה שנים אמא שלי היתה על ערש דווי בבילינסון, ובאתי להיות איתה בשעות האחרונות. פתאום קולטת אותי אישה ומתחילה לצעוק, 'הורוביץ, מה אתה עושה פה?' ניגשתי אליה ואמרתי לה בשקט, 'אמא שלי, מתה. ואני הולך לראות אותה'. היא נהייתה לבנה ממש. זאת התשובה הכי מטורפת שנתתי פעם למישהו.
"אין לי בעיה עם זה שניגשים אלי ורוצים להצטלם איתי או לדבר איתי, אבל הייתי מצפה מאנשים להיות קצת יותר רגישים. יום אחד צילמנו בדרום והגיע לשם טיול שנתי עם ארבעים ילדים, וכל אחד, 'הנה מנחם הורוביץ', 'הנה' ו'הנה', וכל אחד רוצה סלפי, סלפי, סלפי. ואם אתה חס וחלילה אומר למישהו שאין לך זמן, אז יכולים להגיד לך - 'הופה, התנפחת, מה קרה לך?' כי הרי זה לא מי שהם מכירים מהמסך.
"ויש גם הערות בנוסח 'בטלוויזיה אתה נראה יותר שמן'. אני כמובן מבקש את זה בכתב".
לא קשה לך עם זה שאתה נתפס יותר כסבא חביב ופחות כעיתונאי כמו פעם?
"היה לי קשה להשתחרר מהתפקיד שמילאתי רוב חיי. להבין שאני לא צריך עוד ביפר, ושהמדינה לא מתפרקת מזה שאני לא מדווח בערוץ 2 ובגלי צה"ל על קטיושות ומלחמות ועל מפלס הכנרת. ידעתי תמיד שיוכלו להסתדר בלעדיי, אבל כשזה קרה, היה לי קשה. לפני חמש שנים עזבתי את תפקיד כתבנו בצפון, ולפני ארבע שנים הפסקתי לדווח לגל"צ, אבל עד היום, בצאת השבת, אני רץ לעשות הבדלה, ותחיה תמיד עוצרת אותי ואומרת שאני כבר לא צריך לרוץ, כי אף אחד לא מחכה לדיווחים שלי.
"אני מרגיש שהפינה שלי היא סוג של עיתונות, גם אם זה שונה ממה שעשיתי בעבר. אני יודע שזה לא תחקיר של 'עובדה', אבל אני מרגיש שאנשים לומדים ממנה ומקבלים תשובות ללא מעט נושאים. פעם זה סוגים שונים של קמפינג ופעם איפה יש לחמניות כשרות לפסח. עשינו יותר מ־1,700 פינות בשבע שנים. יש שילוב טוב מאוד ביני לבין קרן מרציאנו, שהיא עיתונאית רצינית מאוד, והרייטינג טוב, 16-15 אחוז בשיא".
ולפעמים זה נראה כמו פינה פרסומית.
"אין אצלנו פרסום למוצר של מישהו כזה או אחר, אלא בדיקה בכמה מקומות. לא שונה ממדורי הצרכנות בעיתונים. בשביל זה אני מתרוצץ בכל הארץ ובודק כל מוצר בכמה מקומות שונים. אני יכול להיות ביום אחד בבאר שבע, בתל אביב ובחיפה, ואני עובד מאוד קשה, לא פחות מכשהייתי בצפון. בכל שבוע אני מספק חמש־שש פינות מצולמות".
שיחת נזיפה מאבשלום קור
לפני כשבועיים חגג הורוביץ את יום הולדתו ה־59. הוא גדל בבית צנוע ברחוב ארניה פינת רש"י ברמת גן, בן זקונים לרב יהושע הורוביץ, היסטוריון וד"ר לפילוסופיה, ולאולגה, מורה לפסנתר. אמו נפטרה לפני כתשע שנים, בגיל 95, ואביו לפני שבע שנים, בגיל 97. למנחם שתי אחיות גדולות ממנו: דבורה ומרים.
"מגיל צעיר הייתי ילד עסקן, שילוב של פוליטיקאי וחנון כזה. הייתי יו"ר ועד התלמידים גם בבית הספר היסודי וגם בישיבה התיכונית בתל אביב. תמיד ייצגתי את הילדים מול המורים וההנהלה, אפילו אירגנתי שביתות תלמידים".
אחרי שסיים את הלימודים בישיבה הלך ללמוד בסמינר למורים בירושלים, ואז עבר תאונת דרכים קשה ("נכנסתי עם אופניים בתוך קיר ושכבתי לא מעט זמן מחוסר הכרה"). הפרופיל הצבאי שלו ירד ל־58, והוא נשלח, כעתודאי, להיות מורה לתנ"ך ומחשבת ישראל בבית ספר ממלכתי דתי בקריית שמונה. כך החל הרומן הגדול שלו עם העיר הצפונית.
"הגעתי לקריית שמונה ב־1977. שנה וחצי לאחר מכן נפלה קטיושה מול הבית שגרתי בו. עמדתי מול המצלמות שהגיעו לכאן ונתתי עדות. הכתב של גלי צה"ל אמר לי שאין לתחנה כתב קבוע באזור וביקש ממני שבכל פעם שנופלת קטיושה, אודיע לטלפון האדום שלהם. וכך היה: בכל פעם שנפלה קטיושה, הייתי יורד למלון הצפון, הולך לטלפון הציבורי ומודיע לתחנה. לא היו אז טלפונים ניידים או ביפרים.
"אחרי כמה דיווחים הוזמנתי לתחנה ביפו. נסעתי שש שעות באוטובוסים. נתנו לי טקסט וביקשו שאקרא אותו. אחר כך שאלו אותי מי זאת נשיאת ארגנטינה, ולא ידעתי. היו עוד שאלות, ובסוף אמרו לי: 'נכון שלא הרשמת אותנו, אבל אנחנו ממנים אותך ברגע זה לכתבנו בצפון'. הייתי בטוח שזאת מתיחה של מצלמה נסתרת. אמרתי להם: 'אני מורה, יש לי כיתות, ילדים, יש לי אחריות להיות איתם כשקורה משהו'. הם אמרו: 'לא נורא. תוריד את הילדים למקלטים, ואז תיגש למזכירות ותרים לנו טלפון'. בקושי הספקתי לחזור לתחנה המרכזית בקריית שמונה - ונפלה קטיושה בכפר גלעדי.
"נכנסתי בסערה למלון הצפון והתקשרתי לגלי צה"ל. אמרתי: 'שלום, מדבר מנחם הורוביץ'. החיילת שענתה לי שאלה אותי: 'מי?' השבתי: 'מנחם הורוביץ'. אז היא אומרת לי: 'מי אתה?' אמרתי לה: 'אני מורה ואם אני זוכר נכון, מלפני שש שעות אני כתבנו בצפון'. שמעתי אותה צועקת: 'מישהו פה מכיר איזה מנחם הורוביץ?'
"אבי ברזילי, שהיה אז העורך (כיום עורך בכיר בערוץ הספורט; ע"נ), לקח את הטלפון ואמר לי: 'אתה בשידור'. סיפרתי על הקטיושה שנפלה, ושיש רק נפגעי חרדה. אחרי שעתיים מתקשר אלי מישהו מהתחנה ונוזף בי. 'אמרו לי שאתה מורה. תעשה לי טובה, בתור מורה ציפיתי ממך שתגיד 'בכפר גלעדי' בלי דגש ב־כ'. זה היה לא אחר מאשר אבשלום קור".
הורוביץ פרש מההוראה בסוף שנת 1980, ובמקביל לגלי צה"ל החל לשמש ככתב "הארץ" ו"ג'רוזלם פוסט" בצפון, ומאוחר יותר ככתב עיתון "חדשות".
"היתה לי המון עבודה, ובגלי צה"ל התעקשו שאשדר גם ספורט. אמרתי להם שאני לא מבין בזה ואין לי זמן. יום אחד הם שלחו אותי למשחק של הפועל גליל עליון. בתום המשחק עמד לידי מאמן הקבוצה, אריה מליניאק. אמרתי: 'מאזינים יקרים, לידי עומד מאמן הקבוצה, אריה מלמיליאן'. מליניאק חושב עד היום שצחקתי עליו, ובגל"צ חושבים שעשיתי דווקא כי לא רציתי לשדר ספורט. מאז לא שידרתי יותר ספורט".
דלת סודית נגד מחבלים
מאז הקמת חברת החדשות של ערוץ 2, בסוף 1993, הפך הורוביץ גם לכתב הערוץ בצפון. "מרבית העיתונאים שסיקרו את הצפון גרו הרחק, לא בקריית שמונה, אני גרתי בלב האש. השתוללה פה מלחמה יומיומית, ואתה רץ בין הפגזים והרקטות ומטעני הצד ונכנסים ללבנון ויוצאים מלבנון ומסקרים מלחמות ורודפים אחרי שר הביטחון ארנס שמגיע להרי השוף, והנה אנחנו בכביש ביירות־דמשק, והנה אני מאבד את החבר הכי טוב שלי, כתב קול ישראל אילן רועה, שנהרג ב־1999 בגיזרה המזרחית, וצלם שלי, שלומי אפריאט, נפצע קשה מאוד באירוע אחר, והעצב גדול. האנרגיות שלי כבר לא היו כמו בהתחלה.
"הצופים התרגלו שכאשר עוברים לכתבנו בצפון, הוא מודיע על אירועים קשים סביב הגבול. קיבלתי הרבה תגובות מאנשים שזה הכניס אותם לחרדות, ואפילו לזעם. 'מה הוא רוצה מאיתנו שוב?'
"היה מין ריטואל קבוע כזה, שמשפחות של הרוגים מהצפון כבר היו מחכות לי. בחמש בבוקר דפק קצין העיר להודיע שהבעל נהרג, ובשמונה בבוקר הגיע מנחם הורוביץ לעשות כתבה על משפחה שכולה. לא פעם אמרה לי אם שכולה או אלמנה - 'זה בסדר מנחם, חיכיתי לך'. כלומר, אני הייתי במסלול הסיוטים של אותה אישה שכולה. זה תפקיד קשה מאוד רגשית.
"הדביקו לי את הכינוי 'מלאך המוות'. פעם הייתי בחופשה באילת, ואישה אחת לא הסכימה לעלות איתי במעלית, כי אני איש של מוות".
במלחמת לבנון השנייה הוא נשבר. הרגיש שאין לו יותר כוחות נפשיים. "גם לגור בעיר הזאת וגם לסקר את הטרור פה, זה כבר היה יותר מדי עבורי. הייתי בטוח שאני לא נשאר בחיים. במשך חודשיים נפלו בקריית שמונה 1,250 רקטות, לא היו אזעקות לפני נפילת הטילים ולא כיפת ברזל, וזה מרחק יריקה מהגבול. נפלו פה טילים ממש ליד הבית. תחיה נאלצה מדי פעם לנדוד לחברים במרכז, רבים מהתושבים עשו את זה. נשארתי כאן לא מעט לבד, לעבוד ולסקר, וידעתי שזה קו השבר שלי. אמרתי לה שאם אני שורד את המלחמה, נצטרך לקבל החלטות".
אחרי המלחמה השתרר בצפון שקט. הורוביץ אומר שזה ממש הציל אותו. שהוא מאוד נהנָה לדווח על מפלס הכנרת או על כמות השלג ברכבל התחתון בחרמון. "מצאנו ליד הכנרת טיפוס תיאטרלי, שעזר לנו למדוד את המפלס עם מוט. אנשים אהבו את זה. פתאום היה אפשר להסתובב בקריית שמונה בשקט".
אנחנו נפגשים בבית המעוצב שלו בקריית שמונה, שמשקיף לנוף עוצר נשימה. בקומת הכניסה ספות עור יפות, שולחן עץ, פינת משפחה עם טלוויזיה ושולחן אוכל רחב ידיים. מהחלון הגדול נשקפת כל העיר. "קנינו את הבית לפני 27 שנים מארכיטקט שחשב על כל פרט", אומר הורוביץ. במטבח יש דלת סודית, שמאחוריה עוד יחידת דיור קטנה. "זה תוכנן כך שאם מחבלים חודרים, אפשר להיכנס לשם מהר ולהסתתר".
מציג את הקטיושה ה"ביתית" שלו, ריהוט גינה לכל דבר. "יש לי גם אחת בחדר העבודה. הן נפלו קרוב מאוד לבית" /// צילום: יהושע יוסף
בקומה העליונה שישה חדרים - חמישה חדרי שינה וחדר עבודה יוצא דופן של מנחם, עם חלון פנורמי גדול שדרכו אפשר לראות את החרמון, קלעת נמרוד ונווה אטי"ב, את הכפר הלבנוני שבעא והעיירה אל־ח'יאם ואת הקיבוצים שמיר, כפר בלום, גונן וגדות.
בחדר, שנראה יותר כמו חמ"ל, שלושה מסכי טלוויזיה ("אני רואה כל ערב את החדשות בשלושת הערוצים במקביל"), שלושה טלפונים קוויים ("זה הטירוף שלי. כשהייתי כתבנו בצפון, הייתי חייב שכולם יוכלו לתפוס אותי בכל רגע"), טלפון נל"ן של גל"צ, מחשב נייד ועשרות קלטות וידאו מעבודתו בערוץ 2. הטלפון הנייד שלו צמוד אליו גם בשירותים, כי "עדיין לא התרגלתי שלא מחפשים אותי כל הזמן".
מצד שני, פייסבוק וטוויטר אין לו. גם עם כתיבת הודעות בווטסאפ קשה לו. "אבל אל תדאג, אנחנו מחוברים היטב. יש טלוויזיה ועיתונים ורדיו, ומתארחים אצלנו המון אנשים מכל הארץ, חברים וגם סתם אנשים שהגיעו לעיר ומתקשרים לשאול אם אפשר לבוא להגיד שלום. תחיה מאוד אוהבת לארח, והיא גם בשלנית מעולה".
בחצר הגדולה, בינות לצמחים, הפתעה: גוף של קטיושה 122 מילימטר, שהוצב כאביזר גינה לכל דבר. "יש לי שתיים כאלה, אחת בחדר העבודה ואחת כאן. הן נפלו קרוב מאוד לבית".
הורוביץ יוצא מקריית שמונה לעבודה במרכז ביום ראשון אחר הצהריים ("ערוץ 2 העמידו לרשותי פיג'ו 508") וחוזר ביום רביעי. הימים במרכז מוקדשים לצילומי הפינה ולשידורים בגלי צה"ל ובגלי ישראל, ובלילות הוא לן בדירה שלו ברמת גן.
את תחיה, שהפכה למיתוס ברבים משידוריו של הורוביץ אבל כמעט מעולם לא נחשפה, הכיר דרך חברים משותפים. הוא היה אז בן 30, עיתונאי מחוספס מקריית שמונה, והיא בת 29, קצינת מודיעין במשטרה, שהתגוררה בירושלים.
"בכלל לא ידעתי מי הוא", היא מחייכת. "הייתי מקשיבה אז רק לרשת ג', ולא לגלי צה"ל. הייתי כמעט בת 30, עדיין רווקה, אז הוא היה הפשרה שלי (קורצת).
"בפגישות הראשונות היה לנו מאוד כיף יחד. מנחם הצחיק אותי. כשהוא לקח אותי בפעם הראשונה מירושלים לקריית שמונה, ראינו בדרך את הכנרת ואת כל עם ישראל מצטופף שם עם אוהלים. מנחם אמר לי: 'בשבילי, פיקניק זה גירושים'. זה שבה את ליבי. בתקופת החיזורים אתה משחק, משחק אחד גדול. פתאום הייתי צריכה לאהוב ספורט ורכיבה על אופניים והצגות ומה לא. ואני בכלל אוהבת לאכול ולישון.
"היינו מדברים בטלפון ציבורי, ואחרי שנפגשנו הוא אמר לי שניפגש שוב בעוד שבוע־שבועיים. הייתי בטוחה שלא נעים לו ממני ושלא אראה אותו כבר. עד שנפגשנו שוב, פגשתי בדרך עוד שניים אחרים".
ב־1986, חצי שנה לאחר שהכירו, הם התחתנו ברוב עם והדר באולם בטבריה. "הוא הרים חתונה עם אלף אורחים, אני הכרתי אולי מאה מהם. עזוב, כבר אז הוא היה מגלומן".
נ נח מנחם
אחרי שהתחתנו, היא עברה לגור איתו בקריית שמונה והצטרפה לצוות האחראים על מערך מחשוב המודיעין במחוז הצפוני של המשטרה. מאוחר יותר מונתה לקצינת החילוט של המחוז הצפוני, שתפקידה תפיסת רכוש של עברייני סמים ומלביני הון. 15 שנים שירתה בתפקיד, עד שפרשה לפני כשנתיים בדרגת סגן־ניצב.
תחיה אומרת שלא תחליף את קריית שמונה בשום מקום אחר, בעד שום הון. "אני מאוהבת בעיר הזאת. אחרי שלוש־ארבע שנים בעיר כבר הרגשתי חלק בלתי נפרד ממנה. גם הילדים אהבו את המקום הזה, למרות המצב הביטחוני. היה להם הרבה אקשן ואדרנלין".
היו לך נקודות שבירה?
"היה אירוע אחד בלבד, שחשבתי בגללו שאולי כדאי לקום וללכת מכאן. זה היה ב־1987, בליל הגלשונים (מחבל חדר לישראל משטח לבנון באמצעות גלשן אוויר; שישה חיילי צה"ל נהרגו ועשרה נפצעו; ע"נ). היה חשש שיש מחבלים שמסתובבים בעיר. היו לי שני תינוקות קטנים, מנחם היה בשטח, והשכנים בבניין שבו גרנו באו ואמרו לי לחסום את דלת הכניסה עם המקרר. זה היה מפחיד, אבל התגברתי על זה. למדנו לחיות עם כל המצבים הלא פשוטים בעיר המקסימה הזאת".
שלושת ילדיהם נולדו בעיר, אבל עזבו עם השנים. איתמר בן ה־28 גר ביישוב יקיר עם רעייתו ומסיים לימודי הנדסה, תעשייה וניהול באוניברסיטת אריאל; נגה בת ה־26 וחצי גרה בחיפה, עובדת בחברת החשמל, נשואה ואם ליובל בן השנה ושבעה חודשים ("זה כיף להיות סבא!"); וחגי בן ה־23.
כשהם מדברים בצוותא, זה נשמע לעיתים כמו דיאלוג שלקוח ממערכון. היא קוראת לו "נח".
"נח, תעשה בבקשה קפה, שחור, משהו טוב".
"תחיה, את יודעת שאני לא עושה קפה, נכון?"
"נח, קדימה, בלי הצגות עכשיו".
הוא קם להכין לה קפה, ובשובו מודיע בחגיגיות: "תחיה, זאת הפעם האחרונה".
"אנחנו אחד בשביל השני", היא אומרת לי. "הנה, עוד מעט אנחנו נוסעים לפסטיבל עין גב. מנחם, נכון שאתה מת על זה?" הוא נותן בה מבט משועמם. "הוא בא איתי לשם, לשיר שירים יפים. ומה, אני לא פה בשבילו? כל שבת הוא פותח בסלון בית כנסת עם עשרות גברים, ואני סגורה למעלה בחדר. מדי שעה הוא בא לשאול אותי אם אני צריכה משהו".
את אוהבת שהוא מזכיר אותך כל הזמן בפינה שלו - "תשאלו את תחיה", "תחיה תאהב את זה"?
"בהתחלה לא אהבתי. אמרתי לו: 'אני לא האישה הקטנה שיושבת בבית, עשיתי קריירה יפה במשטרה ואל תערב אותי בכל העניינים האלה'. הרגשתי שהוא עושה ממני איזו מכשפה כזאת שכל הזמן מתעסקת בקניות כאלה ואחרות, מין דודה פולנייה. פעם זה על שמלה אדומה שאני כביכול אוהב ופעם על קמפינג שאני בכלל לא אוהבת ואז על הכורכום. אתה מבין? הוא אמר ש'אין תבשיל שתחיה לא מכניסה בו כורכום', ואני בכלל לא אוהבת כורכום".
אבל כשמנחם הגיע לתיון של התה, תחיה לא יכלה עוד לשתוק. "הוא אמר ש'תחיה אוהבת להשתמש בתיון אחד כמה פעמים', ואת זה כבר לא יכולתי לשאת. שאני אשתמש יותר מפעם אחת בתיון?! הדאחקה הזאת כבר עברה את הגבול. השארתי לו פתק על דלת הכניסה: 'לך לישון אצל השכנים'. אני חושבת שהוא קלט את המסר. מאז הדאחקות שהוא מריץ על חשבוני הן כבר באישור שלי".
האנשים ברחוב מזכירים לך את הדאחקות האלה?
"יום אחד היינו בתל אביב ועצרו אותנו אנשים. אחד מהם אמר: 'מנחם, יש לך אישה הורסת'".
מנחם: "אני יודע שבהתחלה היא לא אהבה את זה, אבל זה נחמד ומוסיף צבע לפינה. תחיה היא אישה חכמה מאוד והחברה הכי טובה שלי. אין לי חברי נפש כמוה, גם לא בעיתונות, וכל מה שעובר עלי אני מספר לה ומתייעץ איתה".
המזוודה החומה של אבא
בפברואר 2008 לקחו מנחם ותחיה את איתמר ונגה לטיול משפחתי, שהתחיל ביקב יתיר בדרום הר חברון. "שמענו שהתחילו שיטפונות בנחלים באזור עין גדי והחלטנו לנסוע לראות אותם. למרות שהייתי בחופשה, דיווחתי לערוץ 2 ולגלי צה"ל על השיטפונות, כי נהרג שם תייר אמריקני. בדרך חזרה נסענו דרך 'ציר המוות' המפותל, שעולה מים המלח לכיוון ערד.
"הכביש היה רטוב, כי כמה דקות לפני כן ירד שם גשם. לא נסעתי מהר, אבל האוטו החליק והתנגשתי במשאית. תחיה, נגה ואיתמר נפצעו קל והצליחו לצאת. אני חטפתי את כל החלק הקדמי של האוטו על רגל שמאל שלי. 50 דקות הייתי לכוד בפנים בהכרה מעורפלת, עם רגל מרוסקת וטראומה כללית בכל הגוף. תחיה שכבה על הכביש, ונוסעים ממכוניות אחרות, שעצרו לידנו, התחילו לטפל בה. הבן שלי, איתמר, היה גיבור אמיתי. הוא כל הזמן שוחח איתי והשאיר אותי ער. היתה בהלה לא קטנה לגבי מצבי, אנשים יצאו מהמכוניות וניסו לחלץ אותי, וכשהבינו שזה אני, גם התחילו לצלם.
"אלה היו רגעים קשים, אבל דווקא אלה המצבים שבהם אני מתפקד הכי טוב. ידעתי שאני חייב להתקשר לאבא שלי, שהיה אז בן 97, לבית האבות שלו בתל השומר. פחדתי שהוא ישמע ברדיו שנפצעתי. הוא היה מאזין אדוק לחדשות, כל שעה עם הטרנזיסטור הקטן. הטלפון שלי באוטו נשאר שלם, ולמרות כל הכאבים העצומים התקשרתי למטפלת שלו. ביקשתי ממנה להוציא לו את הבטריות מהטרנזיסטור. אחרי השיחה איתה, הצטערתי שדווקא לא ביקשתי לדבר איתו. אולי עשיתי טעות".
הורוביץ לכוד במכוניתו, דקות לאחר התאונה ב־2008. "הרגל שלי מלאה בפלטינות. השנה, בשלג, הן קפאו ולא יכולתי לזוז" /// צילום: דודו גרינשפן
ברגע הזה, כשהורוביץ מדבר על אבא שלו ועל התאונה, קולו נסדק. דקה ארוכה הוא לא מצליח לעצור את הדמעות.
"אולי הייתי צריך להגיד לו בפשטות, 'אבא, אני צריך את העזרה שלך. אתה, שכל כך קשור לבורא עולם ואוהב את בורא עולם, תעזור לי'. אבל לא רציתי להדאיג אותו.
"בזמן ששכבתי שם באוטו, חסר אונים, חשבתי הרבה על המזוודה החומה של אבא. ביום שהוא שלח אותי לקריית שמונה, הוא נתן לי את המזוודה החומה, שאיתה הוא עלה לארץ ב־1939, ערב מלחמת העולם השנייה. הוא ליווה אותי לאוטובוס, שלקח אותי מהבית ברמת גן לתחנה המרכזית בתל אביב, ואמר לי: 'דבר ראשון, תשמור על עצמך. ודבר שני, תזכור שאתה הולך להיות מורה ולפגוש את ילדי ישראל. תזכור את מה שאני למדתי כל החיים, תראה את הטוב בילד, תחפש את הטוב באנשים. גם כשתעמוד מולך המפלצת הכי גדולה - תגיד, 'רגע, יש בו גם משהו טוב'.
"אחרי 25 דקות הגיעו כבאים והתחילו לנסר את המכונית".
הורוביץ פונה באמבולנס לבית החולים סורוקה, ומאוחר יותר הועבר לתל השומר. הוא עבר שלושה ניתוחים מורכבים ברגלו השמאלית ("היא מלאה בפלטינות").
"מאוד העסיק אותי למה הקדוש ברוך הוא מנסה אותי. כמי שמאמין ששום דבר לא קורה סתם, וכמי שחושב שהוא בן אדם טוב, שאלתי את עצמי כל הזמן למה. למה זה קרה דווקא לי. לא קיבלתי תשובות. נשארתי רק עם השאלות.
"אחרי שהצלחתי לקום מהמיטה, תחיה לקחה אותי לבקר את אבא שלי בבית האבות. הוא ראה שאני צולע ושאל אותי מה קרה לי. אמרתי לו שנפלתי מסולם.
"אחרי כמה חודשים הוא נפטר, ואני חיפשתי דרך להגיד עליו קדיש גם בשבתות. זה היה השלב שבו החלטתי לפתוח בבית בית כנסת של ממש. קראתי לו 'חסדי תחיה'. היא לא אהבה את זה בהתחלה, אבל בהמשך קיבלה את זה. כבר שבע שנים שבית הכנסת פעיל בשבתות ובאים אלי הרבה מתפללים. יש פה ספרי קודש, ספר תורה, עשרות סידורים וחומשים".
תאונת הדרכים הקשה סימנה גם את תחילת המהפך הגדול בחייו המקצועיים של הורוביץ. "הפינה היומית שלי התחילה שנה וחצי לפני התאונה, וגם אחריה עוד הסתובבתי צולע, עם מקל. לא ויתרתי על העבודה. עד שזה הפך כבר לבלתי אפשרי. אחרי שנה נפלתי בזמן צילומים לכתבה, וכל מה שלא שברתי בתאונה, שברתי בנפילה הזאת. דיברתי עם אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות, והבנו שהמשימה גדולה מדי. ב־2010 החלטנו שאעזוב את העבודה שלי ככתב בצפון".
מאז התאונה תוקפות אותו לפעמים חולשה וסחרחורות. "באחד מימי השלג בחורף האחרון עשינו טיול משפחתי ברמת הגולן, וכשחזרנו הביתה, הברזלים ברגל שלי פשוט קפאו מהקור ולא יכולתי להזיז את הרגל. הילדים היו צריכים לעזור לי להגיע מהמכונית עד הבית".
פורץ דרך עם כיפה
הורוביץ היה אחד החלוצים שסללו את הדרך להשתלבות של דתיים בתקשורת. את מבטי התדהמה שננעצו בו כשהתייצב ב־1980 בדסק החדשות של עיתון "הארץ", הוא לא ישכח לעולם. "הם לא ידעו איך לאכול את הכתב שנכנס לבניין עם כיפה סרוגה. הרי במשך שנים העברתי ידיעות על זה שהמתיישבים ביהודה ושומרון עושים כך ואחרת, ובעיתון שינו לי את זה ל'מתנחלים בגדה'.
"בתקופה ההיא היו מעט מאוד חובשי כיפה בתקשורת. לא פעם דרשו ממני בחוגים הדתיים שאייצג את הציבור הדתי. כלומר, היתה הנחה אוטומטית שמי שחובש כיפה הוא איש ימין, והוא צריך לייצג את הדתיים. אמרתי לאנשים האלה שאף אחד בציבור הדתי לא בחר בי לייצג אותו, ואני לא בטוח שאם היו בחירות כאלה, היו בוחרים דווקא אותי.
"כיום המצב שונה בתכלית. התברר שלא צריך לחשוש מעיתונאים חובשי כיפה או מנשים בכיסוי ראש. יש עשרות אנשי תקשורת מובילים שהם דתיים, ואת חלקם רואים מדי ערב בטלוויזיה. העורכים הראשיים הבינו את היתרונות הגדולים של העיתונאים הדתיים, את הידע הרב שלהם, הכישרון והחוכמה".
השבת, הוא אומר, הצילה אותו. "בלי המנוחה הזאת בסוף השבוע הייתי מתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי". ועדיין, היה קשה לו להישאר אדיש למשמע מסוקים חגים באוויר ביום שישי בערב ופצצות תאורה שנורות מעל ביתו. "מדי פעם, כשהייתי יוצא לרחוב בשבת, השכנים היו מעדכנים אותי באירועים חריגים. רק פעם אחת הם ממש דפקו לי בדלת בשבת בצהריים, וזה היה באירוע החטיפה בהר דב של שלושת החיילים. ישנתי שנת ישרים, והם לא יכלו להתאפק. הודיתי להם, אבל המתנתי עד צאת השבת. ואז, כמו בכל שבת, מיהרתי להתקשר לכתבים האחרים שעבדו כאן - חיים הכט, יואב קרקובסקי, יואב אביב ואחרים".
דווקא מהמקום שלך, מה חשבת על ההאשמות נגד ערוץ 2 שהוא תמך בשמאל וניסה להשפיע על מערכת הבחירות?
"זו פשוט עלילה. בחדשות ערוץ 2 יושבים זה לצד זה עיתונאים שהצביעו עבור מפלגות הימין ועבור מפלגות השמאל. דתיים וחילונים. אני מסכים שמרבית העיתונאים בישראל הצביעו למפלגות המרכז והשמאל, אבל אצלנו יש מגוון דעות. הפרשן הפוליטי הבכיר שלנו, עמית סגל, שחובש כיפה, הופיע הכי הרבה על המסך מכל הכתבים והפרשנים במהלך מערכת הבחירות.
"הדבר היחיד שאני זוכר מהפרשנויות של אמנון אברמוביץ', שהאשימו אותו בשמאלנות, זה שהוא הראשון שאמר שתהיה ממשלת אחדות, ואולי הוא עוד יצדק. גם את רינה מצליח שמעתי בתוכניות שלה, והיא היתה מאוזנת לגמרי.
"הכי מטריף אותי זה מה שעושים כל הזמן ליונית לוי. היא מגישת החדשות מספר אחת בישראל, מגישת החדשות הכי אינטליגנטית ואינטלקטואלית שהיתה כאן ב־22 השנים שערוץ 2 קיים. תיקח את כל הראיונות שהיא עשתה עם ראשי ממשלות - בנימין נתניהו, אהוד אולמרט, אהוד ברק, אריאל שרון - ותבדוק אם היא נטתה אי פעם שמאלה או ימינה.
"מטריף אותי העליהום עליה. עוקבים אחרי כל תנועה שלה, כל הרמת גבה, איך היא יושבת מול המרואיין, מה משדרת שפת הגוף שלה. מחפשים אותה מכל כיוון. וואלה יופי. בערוץ 10 ובערוץ 1 כולם צדיקים, הא? רק בחדשות שלנו שפת הגוף של הפרשנים נוטה שמאלה? נו באמת.
"אני יכול לספר לך שהיתה לכל הכתבים והעורכים ישיבה עם אבי וייס כמה שבועות לפני הבחירות, והוא אמר במפורש שהתפקיד שלנו זה לא להפיל ראש ממשלה ולא להמליך מישהו אחר".
זוגיות עם יוסי שריד
בכניסה לקניון "שמונה באמצע" שבקריית שמונה, המאבטח כמעט נופל על צווארו של הורוביץ. "תרוץ כבר לראשות העיר", הוא אומר לו, והורוביץ מחייך בנימוס: "נראה, אולי זה עוד יקרה".
גם בבית הקפה לא נותנים לו מנוח. תלמיד שלו מבית הספר "יבנה" מתרגש לראות את המורה שלו אחרי כל כך הרבה שנים, והנה חבר'ה ממטולה שרוצים לעשות איתו סלפי. הוא נעתר לכל בקשה; ניכר עליו שהוא נהנה מתשומת הלב.
כואב לו שבחנויות מסביב יש מעט אנשים. "זאת טרגדיה ענקית מה שקרה לעיר הזאת. 250 אלף איש עזבו אותה ב־35 השנים האחרונות. אנשים לא יכלו לעמוד במתח הביטחוני ובמצב הכלכלי. אין יום שאני לא פוגש את האנשים האלה בשיטוטים שלי בארץ, הם מחבקים ומנשקים אותי.
"מדינת ישראל נכשלה כישלון מוחלט עם קריית שמונה. אין כאן תעסוקה לצעירים, אין כאן בנייה, יש יותר מדי קניונים. עד שלא יוקם פה מפעל גדול ועתיר ידע, שום דבר לא ישתנה. אמרתי את זה גם לראש הממשלה לפני חצי שנה, כשהוא היה כאן. אמרתי לו שהגיע הזמן שהוא ייכנס להיסטוריה כמי שעשה כאן שינוי. זה ממש עצוב המצב של העיר הזאת".
אז אולי הגיע הזמן שתתמודד על ראשות העיר ותעשה את השינוי.
"פעם בכמה שנים עולה השם שלי כמועמד פוטנציאלי, ואני מודה, זה גם קורה בפוליטיקה הארצית. אנשים באים אלי ואומרים לי: 'מנחם, בוא. דחילק. אל תהיה אגואיסט, אל תהיה אינטרסנט, אתה חי פה כמעט 40 שנה, בוא ותשנה את המציאות בעצמך'. אני חושש מאוד לעשות את השינוי הזה בחיים. אני לא בטוח שאני באמת ראוי לזה, יש הרבה נוחות בעבודה שלי, ואולי אני גם חושש להפסיד.
"אני חי בקריית שמונה כי טוב לי לחיות בקריית שמונה. אין שום אידיאולוגיה סביב העניין, שום ציונות. אני לא עושה בזה טובה לאף אחד. אני חי פה טוב, יש לי בית יפה, ואנחנו באמת מרגישים שאנחנו חיים בתוך שמורת טבע. גם ילדיי ישמחו לגור פה".
ומה עם הפוליטיקה הארצית? תמצא שם הרבה פרצופים מוכרים מעולם העיתונות.
"התשובה היא חד־משמעית כן. אני מקווה רק שיהיו לי הכוחות הנפשיים לקבל את ההחלטה הזאת, יש אומרים שהייתי צריך לעשות את זה כבר מזמן. בבחירות הבאות כבר אהיה מעל גיל 60, וכפי שאני רואה את מפת התקשורת בישראל, כשהמגמה היא להכניס כוחות צעירים, אפילו צעירים מאוד, וקם דור חדש מלא אנרגיה, אני בספק אם יהיה לי שם מקום להמשיך.
"אני מעריך שאוכל למשוך עוד שנתיים־שלוש ב'תוכנית חיסכון', אבל זהו, זה הדבר האחרון שאני עושה בטלוויזיה. אני כבר מרגיש כמעט כמו זקן השבט, למרות שאני עדיין מסוגל להפיק חמש פינות בשבוע עם שלושה לוקיישנים שונים, ממטולה עד אילת".
לאיזו מפלגה תלך?
צוחק. "אני מכחיש שבנימין נתניהו הציע לי להצטרף בבחירות האחרונות לליכוד. קראתי על זה בעיתון. אני לא מסתיר שאני ביחסי ידידות איתו ועם אשתו שרה, אבל לא היתה הצעה כזאת. בוא נגיד שעד היום לא הצבעתי למפלגות שמוגדרות כשמאל. אם נוח לך להגדיר אותי כ'נוטה ימינה', בבקשה. אני לא מתבייש בזה. אני לא רוצה להגיד אם הצבעתי לליכוד או לבית היהודי. הצבעתי למפלגה ציונית".
לפני שבועות אחדים חזר הורוביץ לגלי צה"ל, שם התחיל את הרומן שלו עם העיתונות. פעמיים בשבוע, בכל שני ורביעי, הוא מגיש עם יוסי שריד את התוכנית "המילה האחרונה", לאחר שהמגישים הקודמים של התוכנית - אברי גלעד, ג'קי לוי, עירית לינור וקובי אריאלי - הוזזו ממקומם.
לא היה קשה לך לקחת מקום של קולגות?
"שאלה מצוינת. הרבה אחרי שירון דקל קיבל החלטה להוריד את התוכנית ולבנות קונספציה חדשה עבורה, עם עוד מגיש, ואחרי שהוא ניהל משא ומתן, כולל פיילוטים, עם כמה מחבריי העיתונאים שמוגדרים כעיתונאים ימניים, באה לו ההברקה והוא פנה אלי ואל יוסי שריד. אגב, עירית לינור נשארה, ושלושת האחרים קיבלו תוכניות אחרות בגלי צה"ל".
איך הכימיה עם שריד?
"את יוסי אני מכיר ומוקיר שנים ארוכות. הוא אינטלקטואל ואינטליגנטי, יודע ספר ובקי מאוד גם בספרי הקודש. הוא ישב אצלי בבית הרבה פעמים בתפקידיו השונים, הוא גר בקריית שמונה ואחר כך במושב מרגליות הסמוך והתארח אצלי בלילות שבת. הייתי המום מהידע שיש לו בפרשת השבוע.
"אכן, הוא נמצא בצד הלא נכון של הפוליטיקה הישראלית, ואני מודה שהסיכוי לשנות במשהו את הדיסקט אצלו ואצל חבריו בשמאל הוא קלוש. לפעמים אני מקנא בהם. זו תחושה מצוינת לקום בבוקר ולהגיד שאם רק נעשה צעדים מסוימים - ביהודה ושומרון, כלפי ארה"ב וכלפי הפלשתינים - ישררו כאן שקט ושלווה. הם באמת מאמינים בזה.
"אנחנו מדברים על דברים שעל סדר היום, יש דברים שאני מסכים עם יוסי ויש שלא, ואנחנו מתווכחים. עכשיו, בגיל מאוחר יחסית, מנחם הורוביץ צריך להשמיע את דעותיו בנושאים שונים. לא תיכננתי את זה, אבל אין ברירה, זאת התוכנית".
יש לך חלום כלשהו שעוד לא הגשמת?
"תראה, טוב לי עם מה שיש לי. ברוך השם, אין טענות. אבל האמת היא שאני מת להיות שחקן קולנוע. אני בטוח שאהיה שובר קופות. וזה המשפט השחצני היחיד שתשמע ממני בכתבה הזאת. אני פתוח להצעות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו